ההפיכה בסרביה (1903)
בליל ה-28–29 במאי 1903 על פי הלוח היוליאני (11–10 ביוני על פי הלוח הגרגוריאני) נרצחו בארמונם בבלגרד, בירת ממלכת סרביה, אלכסנדר הראשון, מלך סרביה ורעייתו דראגה מאסין. ההפיכה אורגנה בידי קבוצת קצינים בצבא סרביה. בעקבות ההפיכה איבד בית אוברנוביץ' לעד את השליטה בסרביה, אשר עברה לידי יריבו בית קראג'ורג'ביץ'. השפעת ההפיכה חרגה בהרבה מעבר לגבולות סרביה; בית אוברנוביץ' היה קשור בעיקר לאימפריה האוסטרו-הונגרית, בעוד לבית קראג'ורג'ביץ' היו קשרים קרובים עם האימפריה הרוסית. חילופי השלטון גררו הרעה הדרגתית ביחסי אוסטריה-סרביה, והובילו בסופו של דבר למשבר בוסניה ולרצח פרנץ פרדיננד.
רקע היסטורי
האומה הסרבית זכתה בעצמאות מהאימפריה העות'מאנית בעקבות המרד הסרבי השני, והקימה את נסיכות סרביה. על השליטה בנסיכות לחמו ביניהן שתי שושלות אצולה: בית אוברנוביץ' ובית קראג'ורג'ביץ'. במאבק זה טמנו את ידיהן שתי המעצמות הגדולות באזור: האימפריה הרוסית והאימפריה האוסטרו-הונגרית. האוברנוביצ'ים היו מזוהים בדרך כלל עם האוסטרו-הונגרים, בעוד הקראג'ורג'ביצ'ים זוהו עם הרוסים.
ב-29 במאי 1868 נרצח מיכאילו אוברנוביץ', ועל כס הנסיכות עלה בן-דודו מילאן אוברנוביץ'. בעקבות קונגרס ברלין ב-1878, זכתה סרביה לעצמאות מלאה מהעות'מאנים. מכיוון שבחוזה סן סטפנו רוסיה תמכה יותר באינטרסים של בולגריה מאשר באלו של סרביה, הידק מילאן עוד יותר את יחסיו עם האוסטרים. בתמיכתם, ב-1882 מילאן שינה את שם המדינה ל"ממלכת סרביה", ואת תוארו ל"מילאן הראשון, מלך סרביה". הוא היה שליט אוטוקרטי ולא אהוב, והפופולריות שלו ירדה אף יותר בעקבות התבוסה במלחמה נגד בולגריה ומרד טימוק. במרץ 1889 הוא התפטר מהשלטון לטובת בנו אלכסנדר הראשון. אלכסנדר, וכן ראש ממשלתו ניקולה פאשיץ', החלו בצעדי התקרבות לרוסיה. ב-1891 ביקרו שניהם את הצאר אלכסנדר השלישי, וקיבלו ממנו הבטחות שרוסיה תתמוך באינטרסים הסרביים אף נגד האוסטרים.
המלך אלכסנדר
ערך מורחב – אלכסנדר הראשון, מלך סרביה
מכיוון שאלכסנדר היה עוד צעיר לימים, הוקמה מועצת עוצרים אשר כללה ארבעה חברים: אם המלך נטליה אוברנוביץ', הפוליטיקאי יובאן ריסטיץ', והגנרלים קוסטה פרוטיץ' ויובאן בלימרקוביץ'. ביוני 1892 מת פרוטיץ' במפתיע מהתקף לב. ראש הממשלה פאשיץ' השתוקק להיות זה שימלא את תפקידו במועצה, אולם מכיוון שהיה נציג המפלגה הרדיקלית, נתקל בהתנגדותו של ריסטיץ' שתמך במפלגה הליברלית. מתוקף תפקידו כעוצר, ריסטיץ' פיטר את פאשיץ' מתפקידו והרכיב ממשלה ליברלית בראשות יובאן אבקומוביץ'. צעד זה עורר זעם רב במדינה. באפריל 1893 הוביל המלך אלכסנדר הפיכה בתמיכת הצבא, ונעל בארמון את השרים והעוצרים. הוא יצר קשר עם המפלגה הרדיקלית, והרכיב ממשלה חדשה, אם כי פאשיץ' לא עמד בראשה.
מהר מאוד החליט אלכסנדר שגם הממשלה הרדיקלית אינה לטעמו. הוא הדיח ראשי ממשלה בזה אחר זה, וניסה להקים ממשלה נייטרלית. ניסיונות אלו כשלו, וב-1894 הוא ביצע הפיכה נוספת וביטל את החוקה הליברלית שכוננה ב-1888 והשיב את החוקה הישנה של 1869 אשר העניקה למלך כוח לא מוגבל. ב-1897 הוא החזיר לפוליטיקה את אביו ומינה אותו למפקד צבא סרביה. באותה שנה הזמינה אותו אמו נטליה לבקר באחוזת הנופש שלה בביאריץ. בביאריץ פגש אלכסנדר את אחת מנשות חצרה של אמו, דראגה מאסין שהייתה ממשפחה פשוטה, עקרה, אלמנה, ומבוגרת ממנו ב-12 שנים. כמו כן ערך אלכסנדר ביקור בווינה, אשר התקבל בעין רעה בסרביה. באותה העת החלה דעת הקהל בסרביה להיות אנטי-אוסטרית, בין היתר בשל השלטון האוסטרו-הונגרי בבוסניה והרצגובינה אשר סרביה ראתה כאינטרס שלה.
המלכה דראגה
- ערך מורחב – דראגה מאסין
עד מהרה החל אביו של אלכסנדר, מילאן, לצבור כוח רב מדי. הוא החל על דעת עצמו לחפש כלה לבנו ממשפחת אצולה, בלי לדעת על היחסים שבין אלכסנדר לדראגה. אלכסנדר ידע שכדי שיוכל להינשא לדראגה עליו להיפטר מאביו, כמו גם מראש הממשלה ולאדן דורדביץ'. לפיכך, ב-1900 הוא שלח את אביו לקרלסבאד כדי לבדוק אפשרות להשיא אותו לנסיכה אלכסנדרה משאומבורג-ליפה (נכדתו של גאורג וילהלם, נסיך שאומבורג-ליפה). את דורדביץ' הוא שלח למרינבאד כדי לחתום על חוזה מסוים עם האוסטרים. כאשר שתי דמויות מפתח אלו סולקו מהבירה, הודיע אלכסנדר על אירוסיו לדראגה.
ההודעה התקבלה בתדהמה בסרביה, וגרמה לכך שהמלך נתפס כקל-דעת. כל הממשלה התפטרה במחאה. אביו סירב לחזור לסרביה ומת בווינה ב-1901. אמו שלחה לו מכתב ובו כל השמועות המכוערות על דראגה שהצליחה ללקט. שר הפנים גינה את האירוסין בפומבי ונשלח לכלא. היחיד שאלכסנדר היה יכול לשאוב תמיכה ממנו היה ניקולאי השני, קיסר רוסיה אשר הסכים אף להיות השושבין בחתונה. החתונה התקיימה ב-23 ביולי 1900. אלכסנדר ניסה לפייס את המערכת הפוליטית ויזם רפורמה במסגרתה מוסדה מערכת שלטון פרלמנטרית דו-ביתית ובה אספה לאומית וסנאט.[1] הוא הרכיב ממשלה חדשה אשר העניקה מקום הן לרדיקלים והן לליברלים. ב-1901, כצעד של רצון טוב עקב הריון לכאורה של דראגה (אלכסנדר סירב להאמין שהיא אכן עקרה), שחרר אלכסנדר מהכלא את כל האסירים הפוליטיים.
הפגנה זו של רצון טוב לא נמשכה לאורך זמן. ב-6 בנובמבר 1902 פיזר אלכסנדר עוד פעם את הממשלה, והקים ממשלה חדשה בראשות דמיטרי מרקוביץ'. ב-23 במרץ 1903 התעמתו עובדים וסטודנטים נגד המשטרה והצבא, ושישה אנשים נהרגו. באותו יום הוביל המלך הפיכה נוספת, ביטל את החוקה שחידש ב-1894, ומינה חברים חדשים לסנאט, למועצת המדינה ולבתי המשפט. כעבור כמה שעות שינה אלכסנדר את דעתו והחזיר את החוקה. בבחירות שנערכו ב-18 במאי, זכתה הממשלה בראשות מרקוביץ'. היה זה ניצחון פוליטי עבור אלכסנדר. במקביל, אלכסנדר נעלב מכך שהצאר הרוסי סירב לארח אותו ואת אשתו בארמונו, ולפיכך החל לחמם את יחסיו עם האוסטרים. בינואר 1902 הוא שלח את מזכירו האישי לווינה עם הבטחה סודית על פיה יפתור את בעיית יורשו על ידי אימוץ של אחד מבני אוברנוביץ' המתגוררים באוסטריה או בהונגריה. עם זאת, דראגה לחצה עליו להכיר באחיה ניקולא לונייביץ' כיורשו.
תכנון הקשר
הצבא היה הגוף האחרון שעמד מאחורי המלך. עם זאת, קציני הצבא הסרבי, ובייחוד הצעירים שבהם, החלו למאוס במצב הקיים. הודעותיו של המלך על הריון של המלכה, אשר התבררו פעם אחר פעם כשקריות, שמו ללעג את סרביה ברחבי העולם, וקציני צבא פטריוטים ראו זאת כהשפלה בלתי נסבלת. כמו כן מדיניות החוץ של אלכסנדר נתפסה כפרו-אוסטרית מדי בצבא, אשר היה ברובו פרו-רוסי.[2] גורם נוסף שתרם לחיכוך בין המלך לצבא היה אחיה של המלכה, ניקולא לונייביץ'. לונייביץ' היה קצין זוטר בצבא, ונודע בהתקפי הזעם שלו. הוא הרג פעם שוטר כאשר היה שיכור. לאחר שאחותו נישאה למלכה, הפכה התנהגותו למחוצפת וגאה במידה בלתי נסבלת. הוא דרש גם מקצינים בכירים ממנו לדווח לו ולהצדיע לו כשעבר.
באוגוסט 1901, נפגשו חמישה קצינים זוטרים: אנטונייה אנטיץ', ראדומיר ארנאלוביץ', מילאנו פטרוביץ', דרגוטין דימטרייביץ' ודרגוטין דוליץ', וגמרו אומר ביניהם לחסל את המלך והמלכה. על פי התוכנית המקורית, הזוג המלכותי היה אמור להירצח באמצעות סכינים משוחות ברעל, במהלך מסיבה ב-11 בספטמבר - יום הולדתה של דראגה. התוכנית נכשלה כיוון שהזוג לא הגיע למסיבה. בהדרגה גדל הקשר, והצטרפו אליו קצינים נוספים. עקב כך, החליטו הקושרים לעבוד יותר ביסודיות, ובחנו את דעת הקהל ואף יצרו קשר עם מספר פוליטיקאים. הבעיה שהעסיקה אותם בעיקר הייתה השאלה מי יומלך במקום אלכסנדר. הקושרים גילו שבמקרה שימות המלך בלא-יורשים, תכננה אוסטריה לשבת בחיבוק ידיים ולא להציג מועמד משלה, וזאת בשל חשש מתגובתה של רוסיה. רוסיה גם היא לא התכוונה לעשות דבר, כיוון שחששה מתגובתה של אוסטריה.
הקושרים שקלו לבחור כמלך את מירקו, נסיך מונטנגרו, אולם החליטו שהפתרון הטוב ביותר יהיה למנות את פטר קראג'ורג'ביץ', נכדו של קאראג'ורג'ה. קבוצת קושרים נשלחה אליו למקום גלותו בז'נבה שבשווייץ, והציעה לו את הכתר. פטר הסכים להצעה, אולם סלד מהרעיון של רצח המלך המכהן. על סמך דעתו, ניסו חלק מהמבוגרים יותר מבין הקושרים להציע לא לרצוח את המלך והמלכה אלא רק לאלץ אותם לוותר על שלטונם. ההצעה הושמה לאל בידי דימטרייביץ', אשר טען שם הזוג ישאר בחיים תפרוץ בסרביה מלחמת אזרחים. לאחר ניסיון כושל נוסף לבצע התנקשות, החליטו הקושרים להמיר את הרעיון של התנקשות להפיכה צבאית. הם גייסו לעזרתם את לוטננט קולונל מיכאילו נאומוביץ', אשר היה קצין במשמר הארמון. נאומוביץ' היה נכדו של שומר ראשו של קאראג'ורג'ה, אשר נרצח בהוראתו של מילוש אוברנוביץ'. בשל אהדתו המובנת לבית קראג'ורג'ביץ', הסכים נאומוביץ' להצטרף לקשר.
השמועות על הקשר דלפו לציבור הסרבי, ואף הגיעו לאזניו של אלכסנדר, אך הוא התייחס אליהן בביטול. מספר קושרים אכן נלקחו לחקירה, אולם זוכו מחוסר ראיות. הקושרים החליטו לבצע את ההפיכה בליל ה-28-29 במאי 1903 הלוח היוליאני (11-10 ביוני על פי הלוח הגרגוריאני).
ההפיכה
יום קודם לכן, הגיעו ראשי הקושרים לבלגרד בתירוצים שונים. הם בילו את תחילת הערב בשתייה בבתי מלון שונים. המלך והמלכה אכלו ארוחת ערב בחברת השרים ומשפחת המלכה, ולאחר שפרשו לחדרם שלח נאומוביץ' את אחד מאנשיו להביא לו דבר מה מביתו היה זה הסימן לקושרים שהזוג ישן. מעט אחרי חצות, אסף דימטרייביץ' את מרבית הקושרים והוביל אותם לכיוון הארמון. במקביל, קולונל אלכסנדר מאסין, גיסה של המלכה מבעלה הקודם אשר שיתף פעולה עם הקושרים, תפס פיקוד על רגימנט הרגלים ה-12 אשר חנה דרך קבע בבלגרד. קושר בכיר נוסף, פטר מישיץ', תפס פיקוד על רגימנט הרגלים ה-11.
חלק מהקושרים כיתרו את בתיהם של ראש הממשלה מרקוביץ' ושל קצינים בכירים נוספים הנאמנים למלך. שאר הקושרים צעדו לכיוון הארמון, אשר שעריו נפתחו לקראתם בשעה 2:00 לפנות בוקר. הקושרים מיהרו לכבות את התאורה החשמלית בכל רחבי הארמון. חלק מהשומרים הנאמנים למלך נכנסו לקרב עם הקושרים בחצר, אולם בתוך הארמון מרביתם לא יכלו להילחם בשל החושך וההפתעה. הקושרים התפרצו לחדר השינה של המלך והמלכה, וריסקו את מיטתם בדינמיט. אולם המלך והמלכה לא היו בחדר. דימטרייביץ' הבחין בגבר נמלט במורד המדרגות, ומתוך מחשבה שזה המלך מיהר לרדוף אחריו. כאשר הגיעו למרתף, הוא גילה שזה רק אחד מהשומרים, ובדו-קרב יריות שהתפתח ביניהם ספג דימטרייביץ' שלושה כדורים בחזהו ושרד רק בקושי (הכדורים לא הוצאו מגופו מעולם). הוא שכב פצוע במרתף, וחבריו סברו שנהרג.
עצבניים בגלל כישלון החיפושים והיעלמותו של דימטרייביץ', הקושרים הביאו את שלישו של המלך, גנרל לזאר פטרוביץ', אשר אותו לקחו בשבי מיד בפריצה לארמון, והקציבו לו עשר דקות להגיד להם אם יש מעבר נסתר או חדר סודי בארמון שיכל לאפשר למלך להימלט. הם איימו להוציאו להורג אם לא יספר. פטרוביץ' שתק והמתין בדריכות לסיומן של עשר הדקות. מהלך האירועים לאחר מכן לא ידוע בבירור. על פי גרסה אחת אחד הקושרים החליט להיכנס עוד פעם לחדר השינה שם הבחין בחור בקיר שנראה כמו חור מנעול של דלת סודית. על פי גרסה אחרת המלך והמלכה נמצאו מסתתרים מאחורי מראה בחדרון קטן אשר שימש כמלתחה של המלכה. כך או כך, ברור שהקושרים מצאו את מקום המסתור, אולם לא יכלו לפתוח אותו. הם קראו למלך לצאת, אולם הוא דרש מהם בתגובה לאשר את שבועת הנאמנות שלהם כלפיו. על פי גרסה אחת הם אכן נשבעו, בעוד על פי גרסה אחרת הם איימו לפוצץ את כל הארמון עם הזוג לא יצא. כך או כך, המלך והמלכה יצאו, כשהם לבושים רק חלקית. אחד הקושרים, קפטן מיכאילו ריסטיץ', ירה לכיוון המלך. המלכה קפצה וניסתה להגן עליו בגופה, אולם ריסטיץ' רוקן על שניהם את כל מחסנית האקדח שלו. קושרים נוספים הצטרפו לירי, ולאחר שווידאו שהזוג אכן מת, השחיתו את הגופות באמצעות כידוני רובים וחרבות. פטרוביץ' נרצח גם הוא מיד לאחר מכן, והגופות הושלכו מבעד החלון לערימת אשפה.
במקביל הוצאו להורג אחיה של דראגה, ראש הממשלה דימיטרי מרקוביץ' ושר הצבא מילובאן פבלוביץ'. שר הפנים הסרבי ולימיר טודורוביץ' נורה, נפצע קשה, אך שרד וחי עד 1922.
אחרית דבר
ממשלת מעבר כונסה במהירות, ונכחו בה רבים מהקושרים, אך גם פוליטיקאים רבים אחרים הוכנסו אליה בלי ידיעתם וחלקם אף לא נכחו בבלגרד באותו לילה. בראשות הממשלה עמד יובאן אבקומוביץ'. ב-4 ביוני נבחר רשמית פטר קראג'ורג'ביץ' כמלך סרביה, ומשלחת רשמית נשלחה לז'נבה להביא אותו. מאידך, רבים בסרביה התאכזבו מההפיכה, במיוחד לנוכח העובדה שראש הממשלה הנרצח, מרקוביץ', זכה בתפקיד בבחירות דמוקרטיות לחלוטין. יחידות מהצבא השתלטו על ניש ודרשו מהממשלה לשפוט את הרוצחים.
גם בעולם התעורר זעם על ההפיכה וסרביה כונתה "קן של בוגדים". רוסיה ואוסטרו-הונגריה גינו את ההפיכה רשמית, והולנד אף הוציאה את שגרירה מסרביה ובכך ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עמה. ראש ממשלת בריטניה ארתור בלפור נאם ארבעה ימים לאחר מכן בבית הנבחרים הבריטי, וגינה חריפות את הרצח. הוא טען ששגריר בריטניה בבלגרד, סר ג'ורג' בונהם, הוסמך בפני המלך אלכסנדר, כך שעם מותו פג תוקם של יחסי בריטניה-סרביה. בונהם עזב את בלגרד ב-21 ביוני, ובריטניה הטילה סנקציות על סרביה. ממשלת בריטניה דרשה מבלגרד להעניש את הרוצחים, אולם הם היו כה חזקים עד שדרישה זו הייתה לא-מציאותית. השגריר האוסטרו-הונגרי בבלגרד, קונסטנטין דאמבה פנה אל שר החוץ שלו אגנור גולוצ'ובסקי והציע לו לארגן חרם עולמי נגד סרביה עד שזו תסכים להעניש את הרוצחים. גולוצ'ובסקי נפגש עם מקבילו הרוסי ולדימיר לאמסדורף (אנ'), אשר הסכים לתאם עמו את החרם. בינואר 1904 נותרו בבלגרד רק שגריריהן של יוון והאימפריה העות'מאנית.
בלית ברירה, סילקה ממשלת סרביה את מרבית הקושרים מתפקידיהם הפוליטיים, אולם כפיצוי העניקה להם תפקידים בכירים יותר בצבא. הפשרה ריצתה את רוסיה ואוסטרו-הונגריה, אשר ב-21 בספטמבר שלחו את נציגיהן לטקס הכתרתו של פטר קראג'ורג'ביץ' כ"פטר הראשון, מלך סרביה".[3] בהדרגה ביטלו גם שאר המעצמות את החרם, פרט להולנד ובריטניה שסירבו להחזיר את שגריריהן עד שהקושרים יועמדו למשפט. ב-1905, הסכימה ממשלת סרביה, אז שוב בראשותו של פאשיץ', להעמיד למשפט את הבכירים שבקושרים, אם כי רבים מהם התחמקו ממנו, ודימטרייביץ' אף הועלה לדרגת קולונל ומונה לראש המודיעין. בעקבות כך, בצו חתום של אדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת, התחדשו היחסים הדיפלומטיים בין בריטניה לסרביה.
מכיוון שהמלך החדש היה בפועל מונרך חוקתי ומיעט להתערב בפוליטיקה, צברו הארגונים הלאומניים בסרביה יותר ויותר כוח. סרביה הפסיקה את יחסיה הקרובים עם אוסטריה לטובת יחסים עם רוסיה. ב-1906 פרץ בין השתיים בסכסוך אשר נודע כמלחמת החזיר, במסגרתו ניסתה אוסטריה לחנוק את הכלכלה הסרבית. מסכסוך זה יצאה סרביה כמנצחת. שנתיים לאחר מכן כבשה אוסטריה את בוסניה והרצגובינה, ובתגובה גייסה סרביה את צבאה ופתחה את משבר בוסניה, אשר הסתיים בניצחון אוסטרי. דימטרייביץ' הקים את ארגון הטרור "היד השחורה", אשר שם לו למטרה לאחד את כל העמים הסלאבים שחיו תחת שלטון האימפריה הוסטרו-הונגרית לאימפריה סלאבית אחת בהנהגת סרביה (יוגוסלביה). ב-1914, ביצע הארגון בעזרת ארגון נוסף בשם "בוסניה הצעירה" את רצח פרנץ פרדיננד אשר הוביל למשבר יולי ולמלחמת העולם הראשונה. ב-1917 החליטה ממשלת סרביה להיפטר מדימטרייביץ', והוציאה אותו להורג במסגרת משפט סלוניקי.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ John K. Cox, The history of Serbia, ספריית הקונגרס, ארצות הברית, 2002, עמודים 54–55, באתר גוגל ספרים (באנגלית).
- ^ נלקח מתוך סדרת הטלוויזיה "מלחמת העולם הראשונה", פרק 1 (מתחיל ב-9:56)
- ^ נלקח מתוך סדרת הטלוויזיה "מלחמת העולם הראשונה", פרק 1 (מתחיל ב-11:00)
