הואיל
בהלכה, הואיל הוא כלל יסודי בהלכות יום טוב, האומר שהואיל וקיימת אפשרות לעשות מעשה מסוים בהיתר הלכתי, מותר לעשותו גם ללא היתר מעשי זה, שכן עצם האפשרות לעשות מעשה זה בהיתר מסירה ממנו את האיסור.
הכלל
הכלל שנוי במחלוקת בין רבה ובין רב חסדא. במקור המחלוקת נסובה אודות אפייה מחג ליום חול. הגישה הפשטנית אותה נוקט גם רב חסדא היא, שמכיוון שקיים איסור לבשל ביום טוב וזה הותר רק לצורך מלאכת אוכל נפש, העושה כך עבר על איסור לאו, ועונשו מלקות. רבה, חולק על הנחה זו וקובע ש"הואיל" שאם יבואו אורחים לבית, יהיה מותר לבשל ללא ספק - לצורכם, גם עכשיו, כל עוד קיימת אפשרות שיבואו אורחים מותר לבשל גם אם אין אורחים[1].
מחלוקת רבה ורב חסדא בעיסת הכלבים
השלכה נוספת[2] למחלוקת בין רבה לרב חסדא היא לגבי היתר אפיית "עיסת הכלבים" – עיסה המיועדת להאכלת כלבים אך ראויה עקרונית גם למאכל אדם. המחלוקת מתמקדת במקרה שבו העיסה מיועדת לכלבי רועים, והרועים עצמם אוכלים ממנה לעיתים. לשיטת רבה ש"אמרינן הואיל" לפיכך מותר לאפות את כל העיסה ביום טוב. הנימוק לכך הוא ש"הואיל" ואילו יזדמנה לרועים נבלה (בשר טרפה), הם יאכילו אותה לכלבים ויאכלו בעצמם את כל העיסה שנאפתה. מכיוון שקיימת אפשרות תיאורטית שהעיסה כולה תיאכל על ידי בני אדם, היא נחשבת "אוכל נפש" ומותרת באפייה. לשיטת רב חסדא ש"לא אמרינן הואיל" אין מתחשבים באפשרות עתידית והיפותטית של מציאת נבלה, ולכן חל איסור לאפות עיסה המיועדת ברובה לבעלי חיים.
אם בשעת האפייה כבר קיימת נבלה זמינה, הכל מודים שמותר לאפות את העיסה, שכן האפשרות להאכיל את הכלבים בנבלה ולפנות את העיסה למאכל אדם היא ממשית ומיידית.
דוגמאות אחרות שאומרים בהם "הואיל"
בדומה לכלל זה קיימת גם התייחסות של רבא אודות לאיסור טבילה בשבת במקווה טהרה. חכמי התלמוד דנו בשאלה מדוע אסורה טבילת כלים בשבת וחג[3], ואילו טבילת אדם במקווה מותרת. לפי פרשנותו של רבא הסיבה להבדל הוא, שבעוד שטבילת כלים נראית כתיקון כלי הדומה למלאכה ואסורה משום שבות, הרי שטבילת אדם אינה נראית כתיקון ונראית בעיני הרואים כרחיצה לצורך התקררות או ניקוי. על כך נשאלה השאלה, אם הסיבה היא מכיוון שהאדם נראה כמתקרר במים להנאתו, כיצד מותר לטבול ביום הכיפורים שכידוע הטבילה בו מותרת והרחיצה לצורך תענוג אסורה ועל כך השיב רבא שהואיל ובשבת מותרת הטבילה, התירוה גם ביום הכיפורים, כי חכמים לא חילקו בין מעשה בסיטואציה מסוימת לסיטואציה אחרת ('לא פלוג'), וכאשר מעשה מסוים הותר לצורך התירוהו לגמרי.
באופן דומה, קיימת התייחסות של אביי ורבא לשאלה דומה. ההלכה היא שאסור לאדם שיש לו כאב שיניים לגמוע חומץ כדי לרפא את שיניו במסווה של אכילה. בתחילה קבע רבא כי מותר לגמוע חומץ רק לפני האכילה ולא לאחריה, מכיוון שאז כאשר כבר שבע מסעודתו ניכר הדבר שעושה כן לצורך רפואה. מאוחר יותר חזר בו רבא מדבריו, שכן חשש שעל פי הכלל דלעיל, כיוון שמותר לפני טיבול, יבואו להתיר גם לאחר הטיבול, ולכן אסר לחלוטין[4].
לגבי כלל "מתוך"
בית שמאי ובית הלל חלוקים, האם ההיתר לעשות מלאכות בחג לצורך אוכל, תקף גם לדברים אחרים שאינם לצורך אוכל או לא. בניגוד לגישה הפשטנית של בית שמאי, סבורים בית הלל שניתן לומר ש"מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך"[5]. השאלה היא האם כלל זה תקף רק בהלכות יום טוב או שמא גם בהלכות שבת ניתן לומר ש"הואיל ואפשר" לעשות דבר באופן מותר, יותר גם לעשותו באופן אחר שבו אין הטעם המתיר[6]. כמו כן, השאלה היא האם ביום טוב עצמו ניתן לדמות לומר "הואיל ואפשר" או רק "מתוך שהותרה". הרמב"ן והרשב"א[7] נוקטים בפשיטות שבית שמאי הסוברים שלא אומרים מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך ק"ו שסוברים שלא אומרים שהואיל ואם יבואו אורחים יהיה ראוי להם לכן יהיה מותר אפייה לחול, אבל דעת ריב"א[8] שדעת רבה שאומרים הואיל גם לפי דעת בית שמאי שלא אומרים מתוך.
קישורים חיצוניים
- מלאכת יום טוב (8): "הואיל ומיקלעי ליה אורחים חזי ליה" באתר ישיבת ההסדר ברכת משה מעלה אדומים
- הרב משה יהודה בלוי (עורך), "הואיל", ערכי תנאים ואמוראים, ברוקלין תשנ"ד, עמודים תק"צ-תקצ"ג, באתר היברובוקס
הערות שוליים
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מ"ו עמוד ב', תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ס"ב עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף כ"א עמוד א'.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף כ"א עמוד א'.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף י"ז עמוד ב', במשנה.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף י"ח עמוד ב'.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף י"ב עמוד א'.
- ↑ ראה בתולדות יעקב ביצה יח ב ד"ה רש"י ד"ה מי אית ליה הואיל.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ט עמוד ב'.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מ"ז עמוד ב' תוד"ה אהבערה.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
הואיל12738118Q12406461