שבות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

"שבות" הוא עקרון הלכתי הידוע בהקשר של שבת, הכולל פעולות שנאסרו על ידי חכמים לבצע בשבת, ושאינן חלק מל"ט מלאכות שבת או מתולדות ל"ט המלאכות. עקרון זה נסמך לפסוק "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת."[1] דין "שבות" כולל שני סוגי פעולות: כאלו שנאסרו מכיוון שהן דומות למלאכות, וכאלו שנאסרו מחשש שמא העושה אותן יבוא לידי ביצוע אחת מל"ט מלאכות שבת האסורות.[2]

רש"י מסביר שדין "שבות" הוא עקרון כללי המתייחס לפעולות שלא נאסרו באופן פורמלי, אך חז"ל גזרו לאסור אותן כהרחבה לדין עקרוני המופיע במקרא. כך למשל עקרון זה משמש לא רק בשבת אלא גם ביום הכיפורים, אודות יום זה נכתב "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם",[3] וגם בו חז"ל תקנו איסורים נוספים בהסתמך על הגדרת חובת ה"שבות" ביום זה.[4]

תוקף דיני "שבות"

דין "שבות" מכיל בסיס מורכב ודו-ערכי; מחד, מקורו הפורמלי נובע מן המקרא, בו נכתב "תשבות", ומאידך, פרטי הדינים והגזרות המסוימות שלו תוקנו על ידי חז"ל. למעשה אדם שעובר על איסור מסוים שתקנו חכמים בהתבסס על דין שבות הכללי, אינו עובר על איסור מדאורייתא, אלא רק על איסור מדרבנן, מכיוון שהדין המקראי מהווה אזהרה כללית ופירוטו תוקן על ידי חכמים.[5] באופן דומה מצטט הרמב"ן מכילתא בשמו של רבי שמעון בר יוחאי, בה מוסבר שהפסוק "תשבות" אינו מהווה איסור כללי שמכיל בתוכו איסורים רבים אחרים, אלא מדובר באסמכתא עקרונית שניתנה לחכמים לתקן תקנות נוספות שמרחיבות את החיוב לשבות בשבת. ניתן לדמות מצב זה לחוק שמחוקקת הכנסת, להבדיל, המסמיך שר החבר בממשלה לתקן חקיקת משנה בתחום מסוים; למרות שכוחו של השר לחוקק את חקיקת המשנה נובע מהחקיקה הראשית, אזרח העובר על חקיקת המשנה שתיקן השר אינו מוגדר כעובר על החוק הראשי אלא רק על חקיקת המשנה.

ניתן לזהות מורכבות זו בדברי הרמב"ם בפתיחה לאיסורי שבת מדרבנן: "נאמר בתורה "תשבות"; אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן. ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום "שבות". מהן דברים אסורים מפני שהן דומים למלאכות, ומהן דברים אסורים גזרה שמא יבוא מהן איסור סקילה."[6]

סוגי שבות

בדברי הרמב"ם [7]מבואר, שישנם שני סוגי שבות: יש האסורים מפני שהם דומים למלאכות, ויש מהן אסורים גזרה שמא יבוא מהן לידי איסור סקילה.

בספר יד פשוטה[8] מבאר, שבאיסורים שדומים למלאכות חוששים שבגלל הדמיון למלאכה יטעה ויחליף בין זה למלאכה דאורייתא ובסוג השני החשש הוא שאם נתיר לו לעשות דבר זה יש חשש שישכח ויבוא לעשות פעולה שהיא מלאכה דאורייתא ממש. וזה הנקרא עובדין דחול שמתוך שהוא עסוק בעבודת החול יבוא לידי מלאכה בהיסח הדעת.

הסוג הראשון הקלו בו יותר כי אין חשש מיידי לעשיית מלאכה.[9]

יישומים

רכיבה על בעל חיים בשבת, איסור שבות

דוגמה לפעולה שנאסרה מדין "שבות" מכיוון שהיא דומה למלאכה, היא הכנה משבת לחול, המבוטאת בתלמוד כ"קניבת ירק", בה הפעולה היא ניתוק העלים מהקלחים כדי להכינם לקראת חיתוך אחרי השבת.[10] דוגמה נוספת היא רדיית דבש מכוורת, מכיוון שזו פעולה הדומה לתלישה האסורה בגין מלאכת קוצר, שהיא אחת מל"ט מלאכות שבת.[11]

דוגמה לפעולה שנאסרה מחשש שמא יבואו לעבור על אחת מל"ט מלאכות שבת, היא איסור להריח פרי אכיל שגדל על עץ, מחשש שיבוא לתלוש אותו ויעבור על מלאכת קוצר.[12] דוגמה נוספת היא רדיית הפת שנאסרה מחשש שמא יבוא לעבור על מלאכת אופה שהיא אחת מל"ט מלאכות שבת.[13]

פעולות נוספות שנאסרו כ"'שבות": לא עולין באילן ( גזרה שמא יתלוש ) ולא רוכבין על גבי בהמה (גזרה שמא יחתוך זמורה ) ולא שטין על פני המים (גזרה שמא יעשה חבית של שייטין) ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין (גזרה שמא יתקן כלי שיר)[14].

התלמוד פוסק כי מותר לומר לגוי להביא מים חמים לצורך קיום מצוות ברית מילה בשבת, על אף שהוא מעביר את המים דרך חצר שאין בה עירוב ובכך עובר על איסור הוצאה מרשות לרשות.[15] מחבר ספר "העיטור" סבור שפסק זה מתייחס למקום שמהווה רשות הרבים, והסיבה שהפעולה מותרת על אף שמדובר בפעולה האסורה מדאורייתא - הוצאה מרשות לרשות - היא שכל דיני "שבות" שגזרו חכמים הותרו לצורך מצווה.[16] פרשנות זו אינה מוסכמת על שאר הראשונים, הסבורים שרק "שבות דשבות" הותרה לצורך מצווה.

"שבות דשבות"

מונח זה אינו מופיע בתלמוד, אך בספרות הפוסקים הוא משמש כדי לתאר פעולה שכדי לאסור אותה יש לקבל שני איסורים מדרבנן. כך לדוגמה, עשיית מלאכה שלא לצורך מטרתה המקורית, הנקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מדין "שבות". עשיית אותה מלאכה בשינוי, שזו דרך פעולה שאסורה רק מדרבנן, מוגדרת כ"שבות דשבות". דוגמה נפוצה ל"שבות דשבות" היא אמירה לנוכרי לבצע פעולה שאסורה משום "שבות", ובכך האיסור מורכב משני "שבותים": הראשון הוא האמירה לנוכרי, שנאסרה בעצמה משום שבות, והשני הוא הפעולה שהנוכרי עושה, שנאסרה משום "שבות".

כאמור, במקרה בו נפסק בתלמוד שמותר להגיד לנוכרי לבצע איסור בשבת לצורך קיום מצוות ברית מילה, רוב הראשונים סבורים שהדבר מותר רק מכיוון שזה מצב של "שבות דשבות" ולא "שבות" רגיל. הרמב"ם מפרש את פסק התלמוד כנסוב על מצב בו החצר מהווה כרמלית, בה איסור ההוצאה מרשות לרשות הוא רק מדרבנן, ולכן מדובר ב"שבות דשבות" שהותרה במקום מצווה.[17] התוספות מחמירים אף יותר מהרמב"ם, ומסבירים שהסיבה בגינה הותר לומר לגוי לבצע איסור היא משום שמדובר במצוות ברית מילה שהיא מצווה חשובה, אולם בשאר המצוות אפילו "שבות דשבות" אסורה.[18] תוספות מוסיפים כי לצורך מצוות יישוב ארץ ישראל החשובה, מותר לעבור אפילו על "שבות" רגיל.

להלכה נפסק כדעת הרמב"ם, שמותר לעבור על "שבות דשבות" לצורך קיום מצווה, במצב של מחלה או "לצורך גדול",[19] וכן כדי למנוע הפסד כספי משמעותי.[20]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ספר שמות, פרק ל"ד, פסוק כ"א.
  2. משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק כ"א, הלכה א'.
  3. ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק ל"ב.
  4. וזו לשון רש"י בפסקה שבתון בתלמוד בבלי, מסכת יומא, דף עד עמוד א: "וכי היכי ד"שבתון" האמור בשבת אסמכו ביה רבנן שאר מלאכות שלא היו במשכן ואינה מלאכה גמורה, הכי נמי "שבתון" דגבי עינוי, דכתיב שבתון הוא לכם ועניתם, להוסיף על עינוי אכילה ושתייה קאתי.".
  5. הריטב"א מסביר אודות עקרון זה בחידושיו על תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף לב עמוד ב.
  6. משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק כ"א, הלכה א'; דיון בדברי הרמב"ם ניתן למצוא בקרב נושאי הכלים שלו: ה"מגיד משנה" וה"לחם משנה".
  7. שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:רמב"ם) אין הלכות כא.משנה תורה לרמב"ם, ספר שבת, הלכות כא, פרק א',
  8. הרב נחום אליעזר רבינוביץ', על הרמב"ם הלכות שבת פרק כא הלכה א.
  9. שם מביא שם כמה דוגמאות.  
  10. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קיד עמוד ב.
  11. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף צה עמוד א.
  12. תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף לז עמוד ב.
  13. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קיז עמוד ב; עם זאת, בהקשר של רדיית הפת יש לציין כי שיטתו של בעל המאור היא כי מדובר באיסור קל כל כך, עד שהוא אפילו אינו מוגדר כשבות. ראו על כך ברדיית הפת#בסיס האיסור.
  14. תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף לו עמוד ב.
  15. תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף סז עמוד ב.
  16. מצוטט בחידושי הר"ן, בסוף פרק יט.
  17. משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ו', ט-י.
  18. תוספות בפירושם לתלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף פ עמוד ב, בפסקה אומר לנוכרי ועושה.
  19. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שז, סעיף ה .
  20. משנה ברורה על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שז, סעיף כב .
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0