הונאה עצמית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הונאה עצמית היא תהליך של הכחשה או רציונליזציה של הרלוונטיות, מידת המשמעותיות או החשיבות של ראיות, אשר מנוגדות לתפיסתו או לאמונתו של המכחיש, או טיעון הגיוני הסותר את תפיסתו או אמונתו של המכחיש.

הונאה עצמית כרוכה בשכנוע עצמי באמיתותו (או חוסר אמיתותו) של טיעון, עובדה או אמת כלשהם. האדם שמבצע הונאה עצמית נמנע מכל חשיפה של עצמו לכל קשר עם - או ידיעה של - הגורם שבנוגע אליו הוא מבצע הונאה עצמית, כלומר מרמה את עצמו.

קיצור תולדות מחקר התחום

בראשיתו של מחקר ההונאה העצמית שלטו הניתוח הפרוידיאני של התודעה המודעת לעצמה והבלתי מודעת. בשנות השבעים הפך מחקר ההונאה העצמית למדעי יותר ויותר. פסיכולוגים החלו לחקור את האופן שבו שני העולמות הנפרדים לכאורה - המודע והלא מודע - יכולים לפעול סימולטנית. [1] עם זאת, חסרו מודלים מכניסטיים עבור מחקר זה. מאוחר יותר הושם דגש על השפעות של הפסיכולוגיה החברתית על ההונאה העצמית. [2]

תיאוריה

ניתוח

הפרדיגמה המסורתית של הונאה עצמית מעוצבת בעקבות מחקר ההונאה הבין אישית, כאשר A גורם בכוונה ל-B להאמין לטענה כלשהי p, בעודו יודע או מאמין ב- ¬ p (לא p). הטעיה כזו היא מכוונת, ומחייבת שהרמאי יידע או יאמין ב- ¬ p בעוד המרומה מאמין ה- p . לפי המודל המסורתי הזה, אלה שמפעילים הונאה עצמית צריכים (1) להחזיק באמונות סותרות ו-(2) לגרום לעצמם במכוון להחזיק באמונה שהם מכירים בשקריותה או מאמינים שהיא שקרית.

תהליך הרציונליזציה, לעומת זאת, יכול לטשטש את מוטיב הכוונה שבהונאה העצמית. בריאן מקלפלין ממחיש כי בנסיבות מסוימות, רציונליזציות מאפשרות הונאה עצמית. כאשר אדם שאינו מאמין ב- p, מנסה בכוונה לגרום לעצמו להאמין או להמשיך ולהאמין ב- p על ידי עיסוק ברציונליזציות כאלה, וכתוצאה מכך מטעה את עצמו באופן לא מכוון להאמין - או להמשיך ולהאמין - ב- p באמצעות חשיבה מוטה, הוא מרמה את עצמו באופן שתואם הונאה עצמית. אין צורך בהונאה מכוונת לשם כך. [3]

פסיכולוגיה

הונאה עצמית מעמידה בסימן שאלה את טבעו של הפרט, במיוחד בהקשר פסיכולוגי ואת אופיו של ה"עצמי". אי-רציונליות היא הבסיס שעליו נשענים הפרדוקסים שבהונאה העצמית. לא ברור עד כמה לכל אחד יש יכולת להונאה עצמית. [4] הרציונליזציה מושפעת ממספר גורמים, כולל סוציאליזציה, הטיות אישיות, פחד והדחקה קוגניטיבית. ניתן לתמרן רציונליזציה כזו באופן חיובי ושלילי כאחד; ניתן לשכנע אדם לתפוס סיטואציה שלילית בצורה חיובית ולהפך. עם זאת, רציונליזציה לבדה אינה יכולה להבהיר ביעילות את הדינמיקה של ההונאה העצמית, שכן היגיון הוא רק צורה אדפטיבית אחת של תהליכים נפשיים.

פרדוקסים

עבודותיו של הפילוסוף אלפרד ר' מלה סיפקו תובנה לכמה מהפרדוקסים הבולטים יותר בנוגע להונאה עצמית. שניים מהפרדוקסים הללו כוללים את מצבו הנפשי של הרמאי העצמי ואת הדינמיקה של ההונאה העצמית, ואלה טבעו את פרדוקס ה"סטטי" ופרדוקס ה"דינמי / אסטרטגי", בהתאמה.

מלה מנסח דוגמה לפרדוקס ה"סטטי" כדלקמן:

אם אדם A מרמה אדם B וגורם לו להאמין שמשהו, p, נכון, A יודע או מאמין ש-p הוא שקר תוך שהוא גורם ל-B להאמין ש-p נכון. כך שכאשר A מרמה את A (כלומר את עצמו) וגורם לו להאמין ש-p הוא אמיתי, הוא יודע או באמת מאמין ש-p הוא שקרי תוך שהוא גורם לעצמו להאמין ש-p נכון. לפיכך, A חייב להאמין בו זמנית ש-p הוא שקר ולהאמין ש-p הוא אמיתי. אבל איך זה אפשרי?[5]

לאחר מכן מתאר מלה את פרדוקס "דינמי / אסטרטגי":

באופן כללי, A לא יכול להפעיל בהצלחה אסטרטגיה מטעה כנגד B אם B מכיר את כוונתו ותוכניתו של A. זה נראה סביר גם כאשר A ו-B הם אותו אדם. ידיעתו של רמאי עצמי פוטנציאלי לגבי כוונתו ואסטרטגייתו תהפוך אותם לבלתי יעילים. מצד שני, הטענה שרמאים עצמם מבצעים בדרך כלל בהצלחה את אסטרטגיות ההונאה העצמית שלהם מבלי לדעת מה הם מתכננים עשויה להיראות מופרכת; משום שביצוע יעיל של תוכניותיו של הסוכן נראה בדרך כלל תלוי בהכרתו אותן ואת מטרותיהן. אז כיצד, באופן כללי, יכול סוכן להונות את עצמו על ידי שימוש באסטרטגיה של הונאה עצמית?[5]

מודלים אלה מעמידים בספק את האפשרות להחזיק בו זמנית אמונות סותרות (פרדוקס "סטטי") ואת האפשרות של אדם להונות את עצמו מבלי להפוך את כוונותיו לבלתי יעילות (פרדוקס "דינמי / אסטרטגי"). ניסיונות פתרון יצרו שתי אסכולות: אחת הטוענת כי מקרים פרדיגמטיים של הונאה עצמית הם מכוונים (intentionalists) ואחת המכחישה תפיסה זו (non-intentionalists).

התומכים בתאוריית הכוונה (intentionalists) נוטים להסכים שהונאה עצמית היא מכוונת, אך חלוקים בשאלה האם היא מחייבת החזקה של אמונות סותרות. אסכולה זו משלבת אלמנטים של חלוקה טמפורלית (שלאורך זמן פועלת לטובת המרמה את עצמו, מה שמגדיל את הסיכוי לשכוח את ההונאה לחלוטין) וחלוקה פסיכולוגית (המשלבת היבטים שונים של ה"עצמי").

לעומתם, התומכים בתאוריית אי הכוונה (non-intentionalists) נוטים להאמין שמקרים של הונאה עצמית אינם בהכרח מקריים, אלא מונעים על ידי רצון, חרדה או רגש אחר לגבי p או רגש הקשור ל-p. תפיסה זו מבדילה בין הונאה עצמית לבין אי הבנה. יתר על כן, "חשיבה מייחלת" מובחנת מהונאה עצמית בכך שהרמאים עצמם מכירים בראיות נגד אמונתם המתעתעת או מחזיקים, מבלי להכיר בכך, עדויות נגדיות רבות יותר מאשר בעלי חשיבה מייחלת.

שאלות ודיונים רבים קיימים ביחס לפרדוקסים של הונאה עצמית, ופרדיגמה בהסכמה טרם הופיעה.

התאוריה של טריברס

ייתכן שבני אדם חשופים להונאה עצמית מכיוון שלרובם קשר רגשי לאמונות, שבמקרים מסוימים עשויות להיות לא רציונליות. פסיכולוגים אבולוציוניים ובהם רוברט טריברס (Robert Trivers) (אנ') הציעו [6] כי להונאה יש תפקיד משמעותי בהתנהגות אנושית, ובאופן כללי יותר, בהתנהגות בעלי חיים. אדם מביא את עצמו לסמוך על משהו שאינו נכון כדי לשכנע טוב יותר אחרים באותה טענה. כשאדם משכנע את עצמו בדבר הלא נכון הזה, כדאי לו להסוות את סימני ההונאה. [7] טריברס, יחד עם שני עמיתים ( דניאל קריגמן ומלקולם סלאווין), יישמו את תאוריית "ההונאה העצמית בשירות ההונאה" במטרה להסביר כיצד דונלד טראמפ הצליח להפעיל את "השקר הגדול " בהצלחה כה גדולה. [8]

תפיסה זו מבוססת על הלוגיקה הבאה: הטעיה היא היבט בסיסי של תקשורת בטבע, בין מינים ובתוכם. זו התפתחה כך שאחד יכול לקבל יתרון על פני האחר. בין אם בקריאות אזעקה או חיקוי, בעלי חיים משתמשים בהונאה כדי לקדם את הישרדותם. מי שמצליח יותר לתפוס הונאה נוטה יותר לשרוד. כתוצאה מכך, הונאה עצמית התפתחה כדי להסוות טוב יותר את ההונאה של מי שתופס אותה היטב או, כפי שמגדיר זאת טריברס, "להסתיר את האמת מעצמך כדי להסתיר אותה עמוק יותר מאחרים." אצל בני אדם, המודעות לעובדה שפועלים בצורה מטעה מובילה לעיתים קרובות לסימני הונאה מעידים כמו נחיריים מתרחבים, עור מזיע, שינויים באיכות וטון קול, תנועת עיניים או מצמוץ יתר. לכן, אם הונאה עצמית תאפשר לאדם להאמין לעיוותיו-שלו, הוא לא יציג סימני הונאה כאלה, ולכן נראה שהוא דובר אמת.

אדם יכול להשתמש בהונאה עצמית כדי להציג את עצמו כגדול או נחות מכפי שהוא באמת. לדוגמה, אפשר לפעול בביטחון יתר כדי למשוך בן זוג או לפעול כפחות בטוח בעצמו כדי להימנע מאיום כגון טורף. אם אדם מסוגל להסתיר היטב את רגשותיו וכוונותיו האמיתיות, סביר יותר שיצליח להונות אחרים בהצלחה רבה יותר.

ניתן גם לטעון כי היכולת לרמות, או להונות את עצמך, אינה תכונה שעמדה בברירה טבעית אלא תוצר לוואי של תכונה ראשונית יותר הנקראת חשיבה מופשטת. חשיבה מופשטת מאפשרת יתרונות אבולוציוניים רבים כגון התנהגויות גמישות יותר, סתגלניות, המובילות לחדשנות. מכיוון ששקר הוא הפשטה, התהליך הנפשי של יצירתו יכול להתרחש רק אצל בעלי חיים עם מורכבות מוחית מספקת כדי לאפשר חשיבה מופשטת. [9] יתר על כן, הונאה עצמית מורידה את העלות הקוגניטיבית; אם מישהו שכנע את עצמו שדבר מה אכן נכון, פחות מסובך עבורו להתנהג כאילו הוא חושב שהדבר הזה אינו נכון; המוח לא חושב כל הזמן על דבר האמת ואז על דבר השקר, אלא פשוט משוכנע שדבר השקר הוא הנכון.

השלכות אבולוציוניות

מכיוון שיש הונאה, קיימת ברירה חזקה לטובת היכולת לזהות מתי היא מתרחשת. כתוצאה מכך, התנהגות הונאה עצמית מתפתחת כדי להסתיר טוב יותר את סימני ההונאה מאחרים. הנוכחות של הטעיה מסבירה את קיומה של יכולת מולדת לבצע הונאה עצמית כדי להסתיר את האינדיקציות להונאה. בני אדם מרמים את עצמם על מנת להטעות טוב יותר אחרים, וכך לרכוש יתרון עליהם. מאז הציג טרייברס את תאוריית ההונאה העצמית שלו, מתנהל ויכוח מתמשך על הבסיס הגנטי של התנהגות כזו.

הסבר ההונאה וההונאה העצמית כתכונות מולדות הוא אולי נכון, אך ישנם הסברים רבים אפשריים אחרים לדפוס התנהגות זה. ייתכן שהיכולת להונאה עצמית אינה מולדת אלא נלמדת, ונרכשת באמצעות התנסות. לדוגמה, אדם יכול להיתפס כשהוא מרמה בכך שהוא חושף את הידע שלו לגבי המידע שניסה להסתיר. נחיריהו התרחבו, דבר המצביע על כך ששיקר לזולת, וכך לא קיבל את מבוקשו. בפעם הבאה, כדי להשיג הצלחה טובה יותר, האדם ישלה את עצמו באופן פעיל יותר שיש לו ידע בדבר היכולת הנדרשת כדי להסתיר טוב יותר את סימני ההונאה. כך, לאנשים יכולה להיות יכולת ללמוד הונאה עצמית. אולם, משום שמשהו נלמד, אין פרוש הדבר אומר שהוא אינו מולד; מה שנלמד ומה שמולד פועלים בשילוב.[10] כך מתואר בספרי לימוד רבים בפסיכולוגיה אבולוציונית. לדוגמה, מוכנות היא דרך להסביר מדוע התנהגויות מסוימות נלמדות בקלות רבה יותר מאחרות. פסיכולוגים אבולוציוניים טוענים כי ישנם מנגנוני למידה המאפשרים ללמידה להתרחש.

רפואה

להונאה עצמית תפקיד בולט בכמה מצבים רפואיים, כמו הפרעת אישיות גבולית, הפרעת אישיות נרקיסיסטית והפרעת אישיות היסטריונית.[11]

דוגמאות

מקרים פשוטים של הונאה עצמית כוללים התרחשויות שכיחות כגון: במקרה שפורסם על ידי רוברט טריברס ויואי פ. ניוטון בניתוח תפקיד ההונאה העצמית של צוות הטיסה בהתרסקות טיסה 90 של אייר פלורידה.

ביקורת

על הטענה שאי מודעות להונאה תפחית את סימני השקר ומחוותיו, נמתחת ביקורת בכך שהיא אינה מתיישבת עם האופי הלא מודע של שפת הגוף המבטאת תהליכים שאינם מודעים, וגם אינה יכולה להסביר מדוע ברירה טבעית לשקר תאפשר לשפת גוף המסגירה שקר להתקיים במקום פשוט לבחור בהיעדר אותות כאלה. [12] [13] עם זאת, מכיוון שאותות כאלה הם חלק בלתי נפרד מצורת הביטוי האנושית בפרט, והפרימאטית באופן כללי, ההתחקות אחר התנהגות שבה נעדרים אותות כאלה דורשת איתור או זיהוי מסלול אבולוציוני חלופי ספציפי, ומסלול כזה טרם אותר.

התפיסה כי הטעיה לא מודעת תהיה יקרה פחות מהונאה מודעת היא תפיסה הנתונה לביקורת, כי שקר לא מודע שאחריו השליה עצמית ידרוש פעילות מוחית רבה יותר, לא פחות, מאשר פשוט המצאת שקר באופן מודע. [14]

ההנחה כי אנשים השואבים הנאה מפגיעה באחרים ישלו עצמם שולל מתוך אמונה שהקורבנות שלהם לא נפגעים, זוכה לביקורת על כך שהיא סותרת את הנחת היסוד שלו, שכן אם הפרט היה נהנה לדעת שהקורבן נפגע הונאה עצמית כזו תפחית ולא תביא לכך להגדיל את ההנאה. [15]

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ Gur, Ruben C.; Sackeim, Harold A. (1979). "Self-deception: A concept in search of a phenomenon". Journal of Personality and Social Psychology (באנגלית). 37 (2): 147–169. doi:10.1037/0022-3514.37.2.147. ISSN 0022-3514.
  2. ^ Balcetis, Emily (בינואר 2008). "Where the Motivation Resides and Self-Deception Hides: How Motivated Cognition Accomplishes Self-Deception". Social and Personality Psychology Compass (באנגלית). 2 (1): 361–381. doi:10.1111/j.1751-9004.2007.00042.x. ISSN 1751-9004. {{cite journal}}: (עזרה)
  3. ^ "Exploring the Possibility of Self-Deception in Belief" by Brian P. McLaughlin. PhilPapers: MCLETP
  4. ^ "The Deceptive Self: Liars, Layers, and Lairs" by Amélie Oksenberg Rorty. PhilPapers: RORTDS-2
  5. ^ 5.0 5.1 Two Paradoxes of Self-Deception by Alfred R. Mele. PhilPapers: MELTPO-5
  6. ^ Trivers, Robert (2002). Natural Selection and Social Theory: Selected Papers of Robert Trivers. Oxford University Press US. ISBN 978-0-19-513062-1.
  7. ^ Trivers, Robert (1976). "Foreword". In Dawkins, Richard (ed.). The Selfish Gene (באנגלית). Oxford University Press. ISBN 9780191093067. OCLC 2681149.
  8. ^ Kriegman, D., Trivers, R, and Slavin, M. "Leading psychologists explain how Trump's self-delusions make him stunningly effective at predatory deception", The Raw Story, April 6, 2020.
  9. ^ Abe, Nobuhito; Okuda, Jiro; Suzuki, Maki; Sasaki, Hiroshi; Matsuda, Tetsuya; Mori, Etsuro; Tsukada, Minoru; Fujii, Toshikatsu (2008-12-01). "Neural Correlates of True Memory, False Memory, and Deception". Cerebral Cortex (באנגלית). 18 (12): 2811–2819. doi:10.1093/cercor/bhn037. ISSN 1047-3211. PMC 2583150. PMID 18372290.
  10. ^ Barkow, Tooby, & Cosmides. (1995). The Adapted Mind: Evolutionary Psychology and the Generation of Culture.
  11. ^ Ford, Charles (1999). Lies!, lies!!, lies!!! : The psychology of deceit. Washington, DC: American Psychiatric Press. p. 103–125. ISBN 978-0-88048-997-3.
  12. ^ Paul Ekman - 2006 - Darwin and Facial Expression: A Century of Research in Review
  13. ^ Dylan Evans, Pierre Cruse - 2004 - Emotion, Evolution, and Rationality
  14. ^ David E. Over - 2004 - Evolution and the Psychology of Thinking: The Debate
  15. ^ David Buller - 2005 - Adapting Minds: Evolutionary Psychology and the Persistent Quest for Human Nature

לקריאה נוספת

ספרים

כתבי עת

מקורות עזר

קישורים חיצוניים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31517572הונאה עצמית