היסטוריה של הכסף
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: חסרים קישורים ומקורות, ,תרגמת, יש לנסח משפטים רבים באופן תקני וברור.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: חסרים קישורים ומקורות, ,תרגמת, יש לנסח משפטים רבים באופן תקני וברור. |
ההיסטוריה של הכסף היא בת אלפי שנים. הכסף שימש מאז ומעולם כאמצעי המשמש לסחר חליפין בתמורה לסחורה או לחפץ. הוא נוצר באופן טבעי בכל כלכלה שאינה מתנהלת לפי עיקרון של סחר חליפין.
לאורך ההיסטוריה שימשו חפצים רבים ככסף, במיוחד מתכות יקרות דוגמת הזהב והכסף, אך גם אבני חן, צדפים, בד, דגים מיובשים, מלח וסיגריות. כיום מיוצג הכסף על ידי שטר (המגובה בסחורה, או שאינו מגובה בסחורה), מטבע, מטבע מבוזר, מטיל, המחאה או כיתרות ברישום אלקטרוני, המייצגות את רוב רובו של הכסף בעולם.
סחר חליפין
ערך מורחב – סחר חליפין
בסחר חליפין, אדם יכול להחליף ישירות סחורה שבידו בסחורה בעלת ערך זהה. לדוגמה, איכר שבא עם חבילת שעורה יכול לזכות בחיה, או בכד חרס. היכולת ליצור עסקאות כאלו היא מוגבלת מאוד, עקב בעיית צירוף המקרים של שני הצדדים. התנאים הנדרשים כדי שעסקה כזו תתבצע, שהמוכר ימצא מישהו שרוצה לקנות את מרכולתו, ומוכן ויכול לשלם תמורתה דבר אחר בעל ערך זהה, ושהמוכר מעוניין לקבלו. וכן, במצב שוק שכזה אין תקן הקובע מהו הערך של כל סחורה ושירות.
בכלכלת מתנה ניתנים שירותים וסחורות יקרים ללא ערובה לתמורה מידית או ארוכת טווח (כלומר אין "דבר עבור דבר"). באופן אידיאלי הנתינה נעשית בו זמנית, או ששירותים אחרים ניתנים בחינם וכך הכול מסתכם לטובת הקהילה.
יש כמה תאוריות חברתיות בנוגע לכלכלת מתנה. יש המחשיבים את זה כצורה של אלטרואיזם הדדי. הסבר אחר הוא שהמעמד החברתי נקבע על פי החזרת "מתנות". לדוגמה, חלוקת אוכל בחבורת ציידים-לקטים, כשחלוקת האוכל היא "ביטוח" עבור כישלון הליקוט של היחיד. המנהג עשוי להראות על סוג של אלטרואיזם, על ניסיון לביטוח היחיד, או על ניסיון לזכות בסטאטוס חברתי או שאר הטבות.
אחד השימושים העתיקים ביותר בכסף היה בתקופת האבות (באזור שנת אלפיים לבריאת העולם על פי הדת היהודית) ששם אברהם שילם לעפרון ארבע מאות שקל כסף בעבור מערת המכפלה ( רכישת מערת המכפלה).
הופעתו של הכסף
בהיעדר אמצעי חליפין, חברות שאינן מוניטריות פעלו בכלכלת מתנה. הציוויליזציה המסופוטמית פיתחה כלכלה רחבת היקף המבוססת על מתכת סחירה. האימפריה הבבלית וערי המדינה השכנות להן, פיתחו מאוחר יותר את המערכת הכלכלית המוקדמת ביותר, לפי ראייה מודרנית של הכלכלה, במובנים של חוקים על חובות, חוזים על סמך חוקים, וקובץ חוקים המתייחס לפרקטיקה של עסקים ורכוש פרטי. הכסף הופיע, כי הוא כבר הפך לצורך.
הקודקס של חמורבי היה קובץ החוקים העתיק שנשמר הכי טוב, הוא נוצר בשנת 1760 לפנה"ס בבבל העתיקה, ונחקק על ידי המלך הבבלי השישי – חמורבי. אוספי חוקים קודמים שנמצאו בחלקים היו של אור-נמו המלך השומרי (2050 לפנה"ס), ושל אשנונה (1930 לפנה"ס) והקוד של ליפיט יסכר היכן שהיום שוכנת ניגריה (1870 לפנה"ס). קודים אלו עיצבו את תפקיד הכסף בחברה המודרנית. הם קבעו שיעורי ריבית, קנסות על "עשיית רע", ופיצויים עבור עבירות על החוק.
השקל הוא מונח שהתייחס לאמת מידה של משקל, וכמטבע. השימוש הראשון במונח הגיע ממסופוטמיה בסביבות 3000 לפני הספירה (בערך בתקופת אברהם אבינו, שם מוזכרת רכישת מקום מערת המכפלה ב-400 שקל), ויוחס לערימה מוגדרת של שעורה, אשר יוחס לערכים אחרים, כגון כסף, נחושת, ברונזה וכו'. השקל למשל היה בראשיתו יחידה של משקל, והפך למטבע בהדרגה; כמו הפאונד הבריטי היה מיועד לשקול כמו פאונד (יחידת משקל) של כסף.
כסף סחיר
בכלכלה המתבססת על סחר חליפין בלבד, קניית סחורות מבוקשות נושאת עלויות עסקה גבוהות בשל הצורך בצירוף רצונות הדדי בין הקונה והמוכר (double coincidence of wants). כך לדוגמה, סנדלר המעוניין לרכוש דג נדרש למצוא דייג המעוניין לרכוש סנדלים, כדי לקיים עמו סחר חליפין ולהשיג את מבוקשו. כשירצה הסנדלר לרכוש לחמנייה או מעיל, יאלץ לתור פעם נוספת אחר מוכר מתאים המעוניין בסנדלים. כדי לפשט את המסחר יכול הסנדלר, כשלב ביניים, לרכוש תחילה סחורה המאופיינת בסחירות (marketability) גבוהה, כלומר סחורה אשר קונים רבים מעוניינים בה והמסחר בה נוח. כאשר בידיו הסחורה הסחירה, תקל עליו מלאכת מציאת מוכר מתאים. כך למשל אם נניח ומלח היא סחורה המבוקשת על ידי מוכרים רבים, יוכל הסנדלר לרכוש תחילה מלח ולאחר מכן לעשות במלח שרכש שימוש פשוט לכלל קניותיו. במצב זה יטה גם הסנדלר להסכים לקבל מלח כתשלום, גם מעבר לכמות הדרושה לו לצריכה עצמית, כיוון שהוא שימושי לו למסחר. באופן זה, בפרק זמן קצר, יהפוך המלח (ושלא על דרך המשל: הסחורה המאופיינת במידת הסחירות הגבוהה ביותר בשוק) לאמצעי התשלום הנורמטיבי ויחשב לכסף.
תרבויות רבות מסביב לעולם פיתחו את השימוש בכסף סחיר. סין, הודו, ואפריקה העתיקות היו משתמשות בשריון של חלזונות ים. מערכת הסחר ביפן הפדרלית התבססה על קוֹקוּ- יחידת אורז. השקל היה גם יחידה של משקל, וגם מטבע. המונח הגיע ממסופוטמיה בסביבות 3000 לפני הספירה, ויוחס לערימה של שעורה, אשר יוחס לערכים אחרים במטריקה, כמו כסף, נחושת, ברונזה וכו'.
היכן שסחר היה נפוץ, מערכות סחר חליפין בדרך כלל הובילו די מהר למצב בו הושרשו כמה סחורות מפתח כרכוש מוניטרי. בקולוניה הבריטית המוקדמת בדרום ווילס החדשה, רום התברר די מהר כסחורה העיקרית. מתי שאומה חסרת מטבע היא בדרך כלל מאמצת מטבע זר. בבתי כלא, היכן שמטבע רגיל אסור, סיגריות תופסות את מקום המטבע, ולאורך ההיסטוריה זהב שימש בתפקיד המוניטרי הבלתי רשמי הזה.
שיטת מטבע מתוקנת
כבר בזמנים הקדומים היו מתכות מועדפות (היכן שהיה ניתן להשתמש בהן) על פני מוצרים סחירים אחרים כמו צדפות, בקר או מלח, בתור אמצעי תשלום ראשוני, בשל היותן נדירות, עמידות, ניידות, וניתנות לחילוק. השימוש בזהב ככסף ראשוני החל כנראה לפני כמה אלפי שנה, כאשר המצרים השתמשו במטילי זהב במשקל מסוים כמדיום לסחר, כפי שנעשה בעבר במסופוטמיה עם מטילי כסף. השליט הראשון שנודע שקבע רשמית תקנים של משקל לכסף היה פיידון. הכסף המוטבע הראשון (כלומר הכסף הראשון שעליו הטביעו סימן כלשהו של סמכות בציור או מילים) הוא סטאטר מאלקטרום של מטבע צב, שנטבע באגינה, וניתן לראותו בספרייה הלאומית של צרפת בפריז. מטבע זה נוצר בערך 700 שנה לפני הספירה. מטבעות אלקטרום דומים היו נפוצים באילידה בערך 650 שנה לפני הספירה.
במאה ה-6 לפני הספירה אומצה שיטת המטבעות במידה רבה ברחבי לוניה וספציפית ביוון, מה שהוביל בסופו של דבר לכך שהאימפריה האטית במאה ה-5 לפני הספירה שלטה בשטח בעיקר דרך ייצוא זהב שנכרה בדרום אטיקה בלאוריום וטוריקוס. גילוי מקור כסף גדול מאוד ב-483 לפני הספירה, הוביל לגידול בחיל הרגלים האטני בתחרות עם התקנים של שיטות המטבע שהיו נהוגות במיטילן ופהוקיה שהשתמשו במטבעות אלקטרום באאגינה השתמשו בכסף.
תגלית אבן הבוחן היא שהובילה לשימוש נרחב במתכות ככסף סחיר, ולבסוף לשיטת המטבע. באמצעות אבן הבוחן ניתן לבחון את היותה של כל מתכת רכה מזוקקת, היא אפשרה בחינה מהירה ונוחה של כל התוכן של גוש מתכת. זהב היא מתכת רכה, דחוסה, קשה להשגה וניתנת לאחסון. כתוצאה מכך נפוץ השימוש בזהב כאמצעי מוניטארי מאסיה הקטנה, שם הרעיון תפס לראשונה בקנה מידה גדול, לעולם כולו.
שימוש במערכת כזו דרש עדיין עוד התקדמות אנושית ועוד חישובים מתמטיים. אבן הבוחן מאפשרת לאדם להעריך כמה זהב יש בסגסוגת, מה שאז דורש הכפלה במשקל כדי להבין כמה זהב יש בגוש. על מנת להפוך את ההליך לפשוט יותר הומצאה שיטת המטבע. מטבעות נשקלו מראש, ותמהיל הסגסוגת שלהם תוכנן מראש, כך שכל עוד המשתמש ידע מה מקורו של המטבע, לא היה צורך באבן הבוחן. מטבעות נוצרו בדרך כלל על ידי הממשלה בתהליך מפוקח ומאובטח, ואז היה מוטבע עליהם סמל שמבטיח את המשקל והערך של המטבע. אולם תופעה נפוצה להפליא הייתה שממשלות טענו שהסמל אכן מסמל את הערך של המטבע ולאחר מכן יצרו בדיוק את אותו מטבע למראית עין, אך הורידו את ערכו המעשי על ידי הורדת ריכוז המתכות היקרות בסגסוגת.
למרות שלרוב כסף וזהב שימשו להטבעת מטבעות, יכלו להשתמש גם במתכות אחרות. לדוגמה, בספרטה העתיקה נעשה שימוש במטבעות ברזל כדי לעודד אנשים לא לערב מסחר זר. בתחילת המאה ה-17 בשוודיה היה מחסור במתכות נדירות ולכן נעשה שימוש ב"כסף פח", כלומר לוחות גדולים של נחושת כ-50 סנטימטר או יותר באורך וברוחב, שסומנו כראוי לערכם.
למטבעות ממתכת היה את היתרון ביכולתם לשאת את הערך בעצם במטבע עצמו –מצד שני, היה ניתן למחזר או לעשות שימוש פשוטו כמשמעו במתכות היקרות. בעיה גדולה יותר הייתה דו-קיום סימולטאני של מטבעות זהב, כסף ונחושת באירופה. סוחרים אנגלים וספרדים העריכו מטבעות זהב יותר מאשר מטבעות כסף, כפי שעשו שכניהם, כתוצאה מכך הערך של הגינאה האנגלית מבוססת-הזהב עלה על ערך המטבע מכסף והמשיך לנסוק באנגליה בין 1670 ו-1680. לכן, כסף הוסר מאנגליה לחלוטין עבור כמויות מפוקפקות של זהב, שאף מדינה אירופאית לא הייתה שותפה לו. ההשפעה הייתה החמרת הקשר המסחרי עם סוחרי אסיה, מאחר שבאסיה חסר מאוד זהב ובאירופה חסר מאוד כסף בכמויות שגרמו אי נוחות לצופים אירופאים, כמו אדון המטבע המלכותי סר אייזק ניוטון.
היציבות הגיעה כשבנקים הבטיחו להחליף זהב במזומן בתשואה נתונה, אולם זה לא הושג בקלות. הבנק הלאומי של אנגליה הסתכן במשבר פיננסי לאומי ב-1730, כשלקוחות דרשו שכספם יומר לזהב בעת המשבר. בסופו של דבר שוק לונדון הציל את הבנק ואת האומה באמצעות ערבויות פיננסיות.
צעד נוסף באבולוציה של הכסף היה מעבר ממטבע כיחידת משקל, למטבע כיחידת ערך. הבדלה יכולה להיעשות בין ערך המטבע הסחיר לערך מטבע המצלצל, וההבדל הוא סניוראז'.
המסחר בשטרות חליפין
הסחר בשטרות נעשה נפוץ עם התרחבות המסחר באירופה לקראת סוף ימי הביניים. מסחר סיטונאי שגשג באיטליה בסחורות הבד, הכותנה, היין, הטין וסחורות נוספות, הודות לאשראי שסופק לו למען התרחבות מהירה זו. מוצרים נקנו על ידי הקונה באמצעות שטר חליפין שמבטיח שהקונה ישלם עד תאריך מסוים בעתיד. בהינתן שבעל השטר היה אדם בעל שם טוב, או שעל השטר היה חתום בעל אשראי שיכול לערוב לדבר, המוכר יכול היה להביא את השטר לבנקאי, שהיה פודה לו אותו בערך מופחת, אך לפני התאריך שרשום על השטר.
שטרות אלה יכלו לשמש גם כסוג של תשלום עבור המוכר לרכוש מהספקים. כך השטרות – צורה קדומה של אשראי – הפכו גם כמדיום להחלפה וגם כמדיום לשמירת ערך. כמו ההלוואות שנעשו על ידי בנקי החיטה במצרים, סחר באמצעות אשראי נהיה מקור משמעותי לייצור כסף חדש. באנגליה, שטרות חליפין נהפכו לצורה חשובה של אשראי ושל כסף ברבע האחרון של המאה ה-18 וברבע הראשון של המאה ה-19 לפני ששטרות, צ'קים וכרטיסי אשראי, היו נפוצים.
מקלות ספירה
הקבלה של צורות שונות של הסמלה של כסף פתחו אופק חדש ורחב ליצירתיות אנושית. סמל יכול לסמל משהו שיש בו ערך פיזי שהיה נגיש ומאוכסן איפשהו במרחב, כמו חיטה באסם. הוא גם יכול לשמש לייצג משהו עם ערך שיהיה זמין יותר מאוחר, כמו שטר חוב, או שטר, מסמך המורה למישהו לשלם למחזיק המסמך עד זמן מסוים או בהינתן תנאים מסוימים.
במאה ה-12 המונרכיה האנגלית וריאציה מוקדמת של שטרות, בצורת חתיכת עץ מחורצת שידועה בשם מקל ספירה. מקלות ספירה שימשו במקור כתחליף לנייר כשזה היה יקר ונדיר, אך שימושם נמשך עד תחילת המאה ה-19, אפילו אחרי שכסף מנייר נהיה נפוץ. החריצים נועדו לציין את המיסים המשולמים על המטבע. בהתחלה מקלות הספירה שימשו כקבלה למשלם מיסים שבאמצעותה היה ניתן להראות שבעלה שילם מס. כשמחלקת מס הכנסה הפכה יותר יעילה, היא החלה להנפיק מקלות ספירה כדי לציין הארכות בתשלומי המס ולחלק אותם לחלקים בשנה. כל מקל ספירה כלל זוג מקלות תאומים – האחד ניתן למחלק המיסים כדי לציין בפניו מתי וכמה מס יהיה עליו לשלם, השני הוחזק אצל האוצר, שידעו כמה כסף אמור להגיע ומתי.
האוצר גילה שמקלות הספירה יכולים לשמש גם ליצירת כסף. כשהמטבע מיצה את מקורותיו הנוכחיים, הוא יכול היה להשתמש במקלות הספירה ששימשו כקבלות כדי לייצג תשלומי מס עתידיים ולהביא אותם למלווים שלו כדי להראות שיגיעו תשלומי מס עתידיים, אלו יכלו לחכות להגעת המס אליהם, למכור את המקלות, או לתת אותם כתחליף למס חזרה לממשלה. היה ניתן למכור את המקלות גם לחוגים אחרים בתמורה למטבעות כסף או זהב, בערך מופחת בשל הזמן שיעבור עד להגעת המס אל קונה המקל. כך הפכו המקלות למדיום סחר מקובל להעברות מסוימות, ולמדיום מקובל להחזקת ערך. כמו הבנקים הפיננסיים באנגליה גם משרד האוצר הבין במהרה שהוא יכול להנפיק מקלות לא מגובים על ידי מס ספציפי. על ידי מעשה זה, יצר האוצר כסף חדש שהיה מגובה באמון הציבור ובביטחון במונרכיה, ולא במחלקות ספציפיות.
בנקאים צורפים
צורפים באנגליה היו בעלי מלאכה, סוחרים במטילים, לווים ומלווים כסף מהמאה ה-16. הם לא היו היחידים לפעול כמתווכים הפיננסיים. בתחילת המאה ה-17 הלבלרים שמרו על פיקדונות במטרה מוצהרת להלוות אותם. סוחרים הרוויחו סכומים עצומים של זהב וכדי לאחסן את עושרם הפקידו אותו במחלקת ההטבעה המלכותית.
ב-1640 תפס המלך צ'ארלס הראשון את הכסף שבמחלקת ההטבעה המלכותית כהלוואה כפויה (שיהיה צורך להחזיר תוך כמה זמן). לאחר מכן הסוחרים רצו להחזיק את הזהב אצל צורפים בלונדון שלהם כספות פרטיות, שגם חייבו אותם בעמלות. על כל הפקדה של מתכת יקרה הצורפים הנפיקו קבלה המאשרת את כמות המתכת והיותה מזוקקת שהחזיקו בטראסט. לא היה ניתן לחלק את הקבלות האלה (רק המפקיד יכול היה להוציא את ההפקדה). בהדרגה לקחו הצורפים את התפקיד של הלבלרים בהלוואה מחדש של הכסף מטעם המפקיד, וגם פיתחו שיטות של בנקים מודרניים, איגרות חוב הונפקו עבור כסף שהופקד שעל פי מנהג או על פי חוק נחשב להלוואה לצורף, כלומר המפקיד במפורש התיר לצורף להשתמש בכספו לכל מטרה לרבות מקדמות ללקוחות אחרים. הצורפים לא גבו עמלה, ואפילו שילמו ריבית על ההפקדות.
איגרות החוב, והמקדמות (הלוואות) שניתנו ללקוחות הניבו רווחים גדולים דיים לכסות על שאר העלויות. הייתה זו למעשה גרסה ראשונית וחלקית של בנקים בעלי רזרבה. איגרות החוב נהפכו לכלי שניתן להקצות, שניתן להפיץ כצורה של כסף בטוח ונוח המגובה על ידי הבטחת הצורפים לשלם. מכאן שצורפים יכלו להלוות בצורת זהב או בצורת איגרות חוב או בצורת חשבון עובר ושב. פיקדונות זהב היו יחסית יציבים, לעיתים קרובות נשארו עם הצורף שנים בסופו של דבר, ולכן סיכון קטן זה היה ברירת מחדל כל עוד היה אמון הציבור ביושרם ובריאותם הפיננסית של הצורפים. כך הצורפים של לונדון הפכו לחלוצי הבנקים הבריטים ונודעו בהיותם הראשונים שיצרו כסף באמצעות אשראי.
פיקדונות עובר ושב
- ערך מורחב – עובר ושב
העסק העיקרי של הבנקים המוקדמים היה קידום הסחר. הבנקים המסחריים החדשים הפכו את ההפקדות ואת ההלוואות לפעילותם העיקרית. הם הלוו כסף אותו הרוויחו על עמלות הפקדה. הם יצרו כסף נוסף בצורת עוד שטרות בנקים (יפורט בהמשך). הכסף שיצרו היה מגובה חלקו על ידי מתכות יקרות ונכסים אחרים וחלקו על ידי אמון הציבור במוסדות שיצרו אותו.
פיקדונות עובר ושב הם פיקדונות שהיו זמינים למשיכה לפי שיקול דעתו של המפקיד ובאופן מיידי יחסית. מושך הכסף מהם לא חייב לעשות כל סידורים קודמים עם הבנק או תכנונים מקדימים בנוגע לאשראי. כל עוד המשתמש מספיק יציב כלכלית לכסות את המשיכה, והמשיכה מתבצעת בהתאם לנהלים שנקבעו על ידי המוסד, הכסף יכול היה להימשך על ידי רצון בלבד.
שטרות בהדפסת הבנקים
- ערך מורחב – שטר כסף
תולדות הכסף והבנקאות שלובות זו בזו לבלי הפרד. הדפסת הכסף מנייר הייתה יוזמה של בנקים מסחריים. בהשראת ההצלחה של הצורפים בלונדון, שחלקם נהיו החלוצים של הבנקאות האנגלית הגדולה, בנקים החלו להנפיק ניירות שכונו "שטרות בנק" (banknotes) היום קרויים שטרות. השטרות נפוצו כמו שמטבעות בתוצרת הממשלה נפוצים היום. באנגליה המשיכה השיטה הזו עד 1694. בנקים סקוטיים המשיכו להנפיק שטרות עד ל-1850. בארצות הברית השיטה המשיכה בכל המאה ה-19 כשתקופה קצרה היו יותר מ-5000 שטרות שונים שהונפקו על ידי בנקים שונים באמריקה.
רק השטרות שהונפקו על ידי הבנקים הגדולים יותר והאמינים ביותר היו באמת בשימוש נרחב. מוסדות פחות ידועים וקטנים יותר הפיצו שטרות רק ברמה המקומית, רחוק מהבית היה להם ערך מופחת אם בכלל היה להם ערך. שגשוג סוגי הכסף הלך יד ביד עם התרבות המוסדות הפיננסיים.
שטרות אלו של הבנקים היו כסף ייצוגי שהיה ניתר להמיר לזהב או לכסף על ידי עתירה לבנק. מאז בנקים החלו להנפיק יותר שטרות מכמות הזהב שמעשית הייתה להם, מה שגרר לעיתים נהירה המונית אל הבנקים בניסיון לפדות את השטרות, מה שהוביל את הבנקים לפשיטת רגל. השימוש בשטרות שהנפיקו בנקים פרטיים כבכסף חוקי הוחלף על שטרות בהנפקה מפוקחת ותחת סמכות הממשלה. בנק אנגליה קיבל רשות בלעדית להנפיק שטרות באנגליה אחרי 1694. בארצות הברית הבנק הפדרלי קיבל רשות דומה ב-1913. עד לא מזמן, היו השטרות המונפקים על ידי הממשלה כסף ייצוגי, שהיה מגובה בעיקרון על ידי זהב או כסף ושהיה ניתן להמיר אותו לאחד מהמתכות הנ"ל.
שטרות מגובי זהב
המושג תקן הזהב נתפס רבות, בטעות, כאילו משמעותו הוא שהכסף מגובה כולו בזהב ושניתן לפדות אותו לכמות זהה של זהב. הפאונד הבריטי היה המטבע הכי חזק במאה ה-19, ולעיתים קרובות נתפס כשווה ערך כמעט לזהב טהור, אך בכספות הבריטיות היה מספיק זהב כדי לכסות רק כמות קטנה מהכסף שבמחזור. ב-1880 הזהב בכספות של ארצות הברית גיבה על 16% מהכסף בשימוש שוטף ופיקדונות העובר ושב של הבנקים המסחריים. ב-1970 היה זה 0.5% לערך. תקן הזהב היה רק מערכת של החלפת המטבעות ברמה הבינלאומית, מעולם לא הייתה הבטחה שניתן לפדות את כל הכסף לזהב. תקן הזהב הקלאסי שרר בין 1880 ל-1913 כשהאומות המובילות במסחר הסכימו להיצמד למחירי זהב קבועים, ויכולת המרה קבועה של המטבעות שלהן. זהב שימש ליישב את הסחר בין אומות אלה. עם פריצת מלחמת העולם הראשונה נאלצה בריטניה לעזוב את תקן הזהב, אפילו עבור העסקאות הבינלאומיות שלה. האומות האחרות חיקו אותה במהרה. לאחר ניסיון קל להחיות את תקן הזהב ב-1920, הוא ננטש על ידי בריטניה והאומות המובילות האחרות בשפל הגדול.
לפני ביטול תקן הזהב, מילים אלו הודפסו על כל דולר בארצות הברית : "אני מוכן לשלם לנושא, על פי דרישה, את הסכום של דולר יחיד" ולאחר מכן חתימה של מחלקת האוצר של ארצות הברית. על הכסף של ארצות זרות הייתה רשומה גם כן אותה הבטחה. בזמנים קדומים בהרבה המשמעות באמת הייתה שאפשר לפדות את הכסף למתכות יקרות. ב-1785 אימצה ארצות הברית את תקן הכסף (מתכת) מה שהבטיח שהיה ניתן לפדות כל שטר. אך אפילו אז לא היה לארצות הברית די כסף (מתכת) לפדות את כל הכסף שהיה בשוק. לאורך המאה ה-20 הדולר היה "מגובה" בזהב, עד 1971, אך מ-1934 רק מחזיקי דולר זרים הורשו להחליפו בזהב.
כסף ייצוגי
כסף ייצוגי הוא כסף המכיל סימן או אישור העשוי נייר. השימוש של סוגים רבים של כסף, ביניהם כסף ייצוגי, נמשך מהעבר וממשיך עד עצם היום הזה. אסימון הוא גם כן "כסף ייצוגי" בכך שהוא מייצג ערך של סחורה. בארצות הברית עד 1933 השתמשו באישורים לבעלות על זהב ועל כסף כבכסף ייצוגי.
המונח "כסף ייצוגי" שימש בעבר "להצביע על כך שמספר מטילים נמצאים באוצר ששווים בערכם לנייר נפוץ זה" – דהיינו לייצג את המטילים. כסף ייצוגי שונה מכסף סחיר – כסף סחיר הוא עצמו סחורה. ב"חיבור על כסף" שכתב קיינס ב-1930 הוא הבדיל בין כסף סחיר, וכסף ייצוגי, מחלק את השני ל"כסף של צו" ו"כסף ניהולי".
כסף של צו
כסף של צו הוא כסף שאינו מגובה על ידי סחורה. לכסף עצמו ניתן ערך מהממשלה, מקור המילה fiat בלטינית (let it be done) או על ידי צו, המחייב בהליך חוקי שנקרא בעבר "מכרז כפוי", לפיו בעלי חוב מקבלים הקלה חוקית בחוב כל עוד הם משלמים אותו בכסף ממשלתי. לפי החוק, סירוב להצעת הילך חוקי – דהיינו סירוב לקבל את החוב בצורה המדוברת – מוחק את החוב כליל, באותו אופן שבו קבלת הכסף הממשלתי מוחקת אותו. בתקופות אחרות בהיסטוריה סירוב לקבל תשלום חוב בצורה של כסף ממשלתי גרר אחריו עונש מוות.
ממשלות לאורך ההיסטוריה החליפו לעיתים קרובות בעת צרה (לדוגמה בזמני מלחמה) את צורת כסף הצו, לעיתים בהשעיית השירות שהם אמורים לבצע בפדיית הכסף לזהב, ולעיתים פשוט על ידי הדפסת כסף כשצריך. כשממשלות מייצרות כסף מהר יותר מהצמיחה הכלכלית נוצרת אינפלציה, וערך הכסף יורד. לכן הכסף העודף למעשה מדלל את הערך של כל הכסף שהונפק וכבר בפועל בשוק.
ב-1971 עברה ארצות הברית לכסף חוב עד להודעה חדשה. באותה תקופה מדינות בעלות כלכלות מפותחות רבות הסתמכו על הדולר האמריקאי (ברטון וודס), וכך צעד זה שינה למעשה את כל העולם המערבי לכסף של צו.
לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, נשיא עיראק, סאדם חוסיין, ביטל את המטבע העיראקי שהיה מבוסס על צו, ועבר לכסף חדש. למרות שהמטבע הישן לא היה מגובה בסחורה, בצו או במתכת יקרה, שיחייבו שימוש בו או יגנו על הערך שלו, המשיך המטבע הישן להיות נפוץ באזורים כורדיים מבודדים פוליטית בעיראק. הוא נהפך למוכר בשם "הדינר השווייצרי". מטבע זה נשאר יציב וחזק יותר מדור. הוא הוחלף פורמלית במלחמת עיראק.
