המלחמה האחרונה של הרפובליקה הרומית
 | ||||||||||
| קרב אקטיום, 2 בספטמבר 31 לפנה"ס, מאת לורנצו א. קסטרו, צויר ב-1672 | ||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 32 לפנה"ס – 30 לפנה"ס (כשנתיים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | הרפובליקה הרומית | |||||||||
| תוצאה | ניצחון של אוקטוויאנוס, סופה של השושלת התלמית במצרים, הקמתה של הקיסרות הרומית. | |||||||||
| שינויים בטריטוריות | אוקטוויאנוס השתלט על חלקה המזרחי של הרפובליקה והפך את מצרים לנחלתו הפרטית | |||||||||
| ||||||||||
המלחמה האחרונה של הרפובליקה הרומית, שהתקיימה בין השנים 32–30 לפנה"ס, הייתה המלחמה הפנימית האחרונה שניהלה הרפובליקה הרומית. המלחמה התנהלה בין אוקטוויאנוס ובין מרקוס אנטוניוס, שני הצדדים האחרונים ששרדו מההטריאומווירט השני, למרות שתעמולת המלחמה של אוקטוויאנוס הציגה זאת כמלחמה בין הרפובליקה הרומית ומצרים התלמיית. המלחמה נגמרה בניצחון אוקטוויאנוס, כשאחת מתוצאותיה הייתה הפיכת הרפובליקה לאימפריה הרומית.
רקע
הסכם ברונדיסיום, אשר נחתם בשנת 40 לפנה"ס, פיצל את הרפובליקה הרומית בין אנטוניוס, אוקטוויאנוס ולפידוס. אוקטוויאנוס קיבל שליטה באיטליה ובפרובינקיות המערביות, אנטוניוס בפרובינקיות המזרחיות, ולפידוס באפריקה. בסיציליה בינתיים שלט סקסטוס פומפיוס, אשר שליטתו באי היוותה צלע רביעית במאבק הכוחות של הטריומויראט השני. בסוף 39 לפנה"ס ביטל אוקטוויאנוס את בריתו עם סקסטוס, על ידי גירושין מאשתו הראשונה סקריבוניה, אחותו של סקסטוס. אוקטוויאנוס חיפש חזית מאוחדת כנגד סקסטוס ושלח לשני הצדדים האחרים של הטריומוויראט בקשה לעזרה כנגד סקסטוס. לפידוס התעלם מפנייתו, ואנטוניוס התנער מבקשתו בטענה שאוקטוויאנוס לא הגיע לפגישתם בזמן. אוקטוויאנוס יצא לשתי מערכות מלחמה כנגד סקסטוס. לאחר שהפסיד בראשונה, מינה את אגריפה למפקד הצי, על מנת שיבנה צי שיוכל לסקסטוס. כחלק מההכנות, ארגן אוקטוויאנוס החלפת כוחות עם אנטוניוס, בהבטיחו לאנטוניוס 20,000 חיילים למסע שתכנן אנטוניוס לפרתיה, בתמורה לשתי שייטות של 60 ספינות כל אחת. בתיווכה של אוקטביה, הוסיף אנטוניוס 10 ספינות, והעביר לאוקטוויאנוס 130 ספינות בסך הכול. אוקטוויאנוס לעומת זאת, לא עמד במילתו ולא העביר לאנטוניוס את החיילים שהבטיח.
דיכוי המרד הסיציליאני
אגריפה פיתח לא רק צי חדש במקום זה שנהרס בסערה, אלא גם כלים חדשים ללוחמה ימית, כגון ההרפקס, אשר אפשרו לצי של אוקטוויאנוס להביס את זה של סקסטוס בניצחון ימי מוחץ - בקרב נאולוכוס טיבע אגריפה 28 מספינותיו של סקסטוס ותפס 135. סקסטוס, אשר הצליח להימלט עם 17 מספינותיו, חדל להוות איום על איטליה, מה שאיפשר לאוקטוויאנוס לספח את סיציליה לתחום שלטונו. בסיומה של המערכה הקרקעית, שכנע אוקטוויאנוס את לגיונותיו של לפידוס שהגיעו מאפריקה במהלך המערכה לעבור לצידו, ועקב כך נישל את לפידוס מכוחו ובעצם הסיר אותו ממשולש הכוחות הפוליטי של הטריומוויראט. במכה אחת ביטל אוקטוויאנוס את שני הגורמים שהתחרו עמו על השפעה במערב, והיה מוכן לפנות כנגד אנטוניוס שבמזרח, כשהמערב מלוכד מאחוריו.
מסע המלחמה לפרתיה
באותה מסגרת זמן, מרקוס אנטוניוס פתח במערכה כנגד הפרתים על מנת להוכיח את יכולתו כגנרל ועל מנת לכפר של כשלונו של קראסוס ב-53 לפנה"ס. במערכה זו השתתפו מיטב הלגיונות שהתאמנו אתו ועם יוליוס קיסר. עם זאת, אהדתו של אנטוניוס לחיל הרגלים ותכנון כושל של המערכה, למול טקטיקת פגע-וברח של הפרתים, גרמו בסופו של דבר לנסיגת הרומאים תוך לחימה בלתי פוסקת משטחי האימפריה הפרתית. אנטוניוס הציג את הדברים באור חיובי ברומא, על מנת לשמור על יוקרתו. אוקטוויאנוס שמח לשמר תדמית זו, מכיוון שחשש שהזעם הציבורי בהיוודע התבוסה יכריח אותו לשלוח לאנטוניוס את אותם 20,000 חיילים שהבטיח למסע נקמה.
פירוק הטריומוויראט השני
בשנת 35 הגיעה אוקטביה לאתונה עם תגבורת של 2,000 חיילים לבעלה, אנטוניוס. אנטוניוס השאיר לה שם הודעה לשלוח את החיילים מזרחה, אך שהיא עצמה תחזור לרומא. בשומעו זאת, אוקטוויאנוס זעם על כך, והשתמש ביחסו של אנטוניוס לאשתו אוקטביה לטובת התעמולה שכנגד אנטוניוס.
בשנת 34 סיפח אנטוניוס את ארמניה, וביצע את תהלוכת הניצחון שלו באלכסנדריה. בסוף תהלוכת הניצחון התבצע טקס "המתנות של אלכסנדריה", אשר אוקטוויאנוס השתמש בו כדי להתנגח אנטוניוס. בשלב זה היה ברור לשני הצדדים כי המצב אינו יכול להימשך כמו שהוא, ושהמלחמה הפכה בלתי-נמנעת.
תעמולת מלחמה
תעמולת המלחמה שיחקה תפקיד חשוב בדרך לקרב אקטיום. אנטוניוס בחר לבצע את מצעד הניצחון לציון כיבוש ארמניה באלכסנדריה, במקום ברומא. בסוף המצעד, התלבש אנטוניוס כאל דיוניסוס, בעוד שקלאופטרה התלבשה כאלה איזיס, ובוצע טקס המכונה "המתנות של אלכסנדריה".[1] ב"מתנות" אלו, חילק אנטוניוס שטחים אשר שלט עליהם לילדיה של קלאופטרה. קיסריון הוכר כבנו של יוליוס קיסר, והוכרז כשליט מצרים לצד קלאופטרה. לאלכסנדר הליוס ניתנו ממלכת ארמניה, מדי וכל השטחים שמעבר לנהר הפרת. לתלמי פילדלפוס ניתנו סוריה וקיליקיה, וכל השטחים בשליטה רומית ממערב לנהר הפרת ועד לדרדנלים. לקלאופטרה סלנה השנייה ניתנה קירנאיקה ולוב.
אוקטוויאנוס ניצל את הידיעה על הטקס, ואת יחסו של אנטוניוס לאשתו אוקטביה, על מנת לצייר את הסכסוך כסכסוך רומי-מצרי, כמערב נגד המזרח. קלאופטרה צויירה כמפתה המזרחית, אשר מרחיקה את אנטוניוס מאשתו הרומית, ומשפיעה עליו לטובתה של מצרים. הזיכרון של מלחמות האזרחים היה טרי אצל הרומאים, ועל כן היה צריך אוקטוויאנוס לתאר את הסכסוך כאחד נגד גורם זר, ולא כסכסוך פנימי-רומאי.
אוקטוויאנוס אף הוציא את צוואתו של אנטוניוס ממקדש וסטה בכוח, והקריא חלקים נבחרים לסנאט. אף כי קריאת צוואתו של אדם אשר עדיין היה בחיים הייתה למורת רוחם של רבים, לא ניתן היה להתעלם מהדברים שנכתבו. אנטוניוס ציווה שבמקרה וימות ברומא, גופתו תילקח דרך הפורום, אל מצרים ואל קלאופטרה.[2]
מערכת אקטיום
ערך מורחב – קרב אקטיום
בחורף 32 החל אנטוניוס לרכז כוחות באפסוס. בתחילת 31 הגיע עם צבאו לאקטיום, שם פגש את הצבא והצי של אוקטוויאנוס. לאחר ששני הצדדים סירבו ליזום את המהלך הראשון בקרב יבשתי מסובך, או בקרב ימי שבו הראשון שיתקדם לעבר האויב מאבד את יתרונו, חנו השניים עם צבאותיהם משני צידי המפרץ האמפרקי לחורף. ב-2 בספטמבר 31, לאחר שראה כי לא יוכל להישאר באקטיום,[3] החליט אנטוניוס לצאת לקרב. בין אם כדי לנצח, ובין אם כדי לברוח, ניתן רק לשער. קופת המלחמה שהביאה עמה קלאופטרה הוצבה על השייטת המצרית, אשר לא השתתפה בקרב.
בקרב עצמו זכה הצי של אוקטוויאנוס, בפיקודו של אגריפה, לניצחון זריז. בשלב מוקדם פקדה קלאופטרה על השייטת המצרית להרים מפרשים ולברוח מהקרב, ומשראה זאת אנטוניוס עזב את האגף הצפוני של הצי שלו, והצטרף לשייטת המצרית בבריחתה. אקטוויאנוס ניסה להשתמש בבריחת אנטוניוס וקליאפטרה על מנת לשכנע את שאר הצי של אנטוניוס לסיים את הלחימה, שכן מפקדם ברח. אך הצי של אנטוניס המשיך להילחם, והקרב נמשך אל הלילה. בסופו, ניצח אוקטוויאנוס ניצחון ברור, אך קופת המלחמה ברחה עם אנטוניוס, מה שהיה מאפשר לאנטוניוס בניית צי חדש, והקמת צבא חדש להמשך המלחמה, אילו השכיל להשתמש בו.
לאחר קרב אקטיום וסיום המלחמה
אנטוניוס עצמו לא הוכרע סופית באקטיום. התעמולה של אוקטוויאנוס ציירה את נסיגתו כמעשה של פחדנות, אבל היתרון המעשי של יסוד כלכלי מוצק ושטחים נרחבים לגייס מהם צבאות חדשים הפכו את הנסיגה ואפילו ההפסד המוחץ לכישלון שאפשר להתגבר עליו בהינתן אסטרטגיה מוצלחת. כישלונו של אנטוניוס לנצל את היתרונות שהשכיל לשמר אחרי קרב אקטיום הכריע למעשה את המערכה.
לגיונותיו של אנטוניוס שנשארו ביבשה, לאחר שנודע להם על בריחתו של מנהיגם, לא בזבזו זמן ופתחו במשא ומתן עם אוקטוויאנוס, ובסופו הצטרפו אליו. גם הכוחות שהוצבו על ידי אנטוניוס בלוב עברו צד, לאחר שנודע להם על כישלון המערכה. יוון גם כן עברה לצדו של אוקטוויאנוס לאחר ששמעה על הקרב, ואוקטוויאנוס אישר מחדש את המינויים הפוליטיים שביצע אנטוניוס שם.
אוקטוויאנוס אמנם ניצח בקרב, אך בעיותיו הכספיות עמדו לערער את כל שהשיג. עקב הלחץ ברומא שיצר הצבא המנופח שירש, נאלץ לחזור לרומא במקום להמשיך במערכה על מנת להרגיע את הרוחות. אוקטוויאנוס הבטיח כספים, בהשתמשו באוצר התלמי ששימש כקופת המלחמה של אנטוניוס כערבון. ניצחון סופי על אנטוניוס היה עתה הכרח, על מנת לשמר את כל שהשיג.
אוקטוויאנוס התכונן לפלישה למצרים עצמה ממזרח ומהמערב. אנטוניוס ניסה בינתיים לשמור לצדו את בעל-בריתו הורדוס, מלך יהודה, אך לאחר שהאחרון הציע לו לחסל את קלאופטרה ולתפוס את האוצר התלמי בשם רומא (ובכך לנטרל את העילה למלחמה של אוקטוויאנוס), סירב אנטוניוס והביא לעריקתו של הורדוס לאוקטוויאנוס. בהבינה את מטרת המלחמה של אוקטוויאנוס, ניסתה קלאופטרה להעביר את הצי התלמי דרך היבשה לים האדום, שם תכננה להעמיס את האוצר על הספינות ולהבריחו מידי אוקטוויאנוס. אולם מלך הממלכה הנבטית הבין את משמעות העברת הצי, ובצעד שנועד להבטיח את מעמדו בעיני אוקטוויאנוס, תקף ושרף את הצי התלמי במעגן.
אוקטוויאנוס התקדם לעבר אלכסנדריה, ואנטוניוס התקשה להדוף אותו. בראשון באוגוסט 31 לפנה"ס, אנטוניוס רצה לצאת לקרב אחרון כנגד אוקטוויאנוס, שכבר היה בשערי אלכסנדריה. אולם הצי שנשאר לו ערק לשורותיו של אוקטוויאנוס, ובמהרה גם הפרשים שנותרו לו. משראה אנטוניוס שהקרב אבוד, ניסה להתאבד, אך הצליח רק לפצוע את עצמו פצעי מוות. הוא הובא לידי קלאופטרה, ומת בזרועותיה. קלאופטרה עצמה התאבדה זמן מה לאחר מכן, לאחר שנודע לה כי תובא לרומא כשלל מלחמה. אוקטוויאנוס הצליח לשים את ידו על האוצר התלמי, והביא לסופה של השושלת התלמית במצרים. עם מותו של אנטוניוס, נשאר אוקטוויאנוס האדם החזק ביותר ברפובליקה הרומית, אותה הפך לקיסרות הרומית 4 שנים מאוחר יותר.
לקריאה נוספת
- מקורות מודרניים:
- Sheppard, Si. 2009. Actium 31 BC - Downfall of Antony and Cleopatra. Osprey Publishing.
- צבי יעבץ, אוגוסטוס: ניצחונה של מתינות, הוצאת דביר, 1988
- משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, הוצאת י"ל מאגנס, 2002
- ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, הוצאת י"ל מאגנס, 1989
- מקורות עתיקים:
הערות שוליים
