המצור על אורליאן
| מלחמה: מלחמת מאה השנים | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 12 באוקטובר 1428 – 8 במאי 1429 (29 שבועות ו־6 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב סן ג'יימס | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב הדגים המלוחים | |||||||||||||||||
| מקום | העיר אורליאן, צרפת | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון צרפתי מכריע | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
המצור על אורליאן (באנגלית: Siege of Orléans בצרפתית: Siège d'Orléans) היה קרב שהתרחש במסגרת מלחמת מאה השנים בין ממלכת צרפת לממלכת אנגליה. קרב זה מפורסם במיוחד בשל העובדה שבו, התבלטה לראשונה המצביאה הצרפתייה ז'אן ד'ארק, שלאחר הקרב כונתה "העלמה מאורליאן". הקרב התחולל על השליטה בעיר אורליאן שבצרפת, אשר נחשבה לבעלת חשיבות אסטרטגית רבה. האנגלים הטילו מצור על העיר, אולם בהנהגתה של ז'אן ד'ארק הצליחו הצרפתים להסיר את המצור, ולהנחיל לאנגלים תבוסה קשה.
רקע
ערך מורחב – מלחמת מאה השנים
מלחמת מאה השנים פרצה בשנת 1337, בין ממלכת צרפת לממלכת אנגליה, ובמהלכה כבשו האגלים חלקים גדולים מצרפת. בשנת 1415 ניצח הנרי החמישי, מלך אנגליה את הצרפתים ניצחון מוחץ בקרב אז'נקור, אולם לא יכל לנצל את הקרב מחמת מצבו הרע של צבאו. עם זאת, הוא שבר את הצבא הצרפתי בצורה כזו שהניחה למלך הנרי לפלוש לצרפת בעתיד ולנחול ניצחונות. בין השנים 1417-1420 ערך הנרי מספר מסעות מלחמה בערים קן ונורמנדי, ובשנת 1420 נאלצו הצרפתים לחתום על חוזה טרואה. במסגרת ההסכם, הוכר הנרי החמישי כיורש העצר של צרפת, ונישא לקתרין דה ולואה, בתם של שארל השישי, מלך צרפת ואיזבו מבוואריה. היה זה שיא שאליו לא הגיע עוד שום מלך אנגלי. שתיים מהממלכות הגדולות באירופה היו כעת מאוחדות תחת שלטונו של הנרי החמישי.
בשנת 1422 מת הנרי החמישי, ואת מקומו כמלך אנגליה ירש בנו מקתרין, הנרי השישי. מכיוון שהנרי השישי היה רק תינוק, מונה ג'ון מלנקסטר, דוכס בדפורד כעוצר ושלט במדינה בשמו. עוד באותה שנה מת גם שארל השישי מלך צרפת, ובנו שארל השביעי הוכתר כמלך צרפת. עם זאת, האנגלים סירבו להכיר בשארל כמלך צרפת בטענה שהוא ממזר, והלחימה התחדשה. בשנת 1426 התחדשה הברית בין אנגליה לבין דוכסות בורגונדיה, ושתיהן פתחו בהתקפה מחודשת על מרכז צרפת. העיר אורליאן, הייתה בעלת חשיבות רבה עבורן, כיוון שהיא אפשרה לצרפתים לשלוט בנהר הלואר, וגם ניתקה את אזורי שליטתם של האנגלים במערב מאזורי השליטה של הבורגונדים במזרח. ניצחונות צרפתיים קטנים באותה שנה, חיזקה התקוממויות באזור הכבוש בידי האנגלים, וסיכנו את מאמצי המלחמה שלהם. עם זאת, הצרפתים לא השכילו לנצל את ניצחונותיהם, והאנגלים ניצלו זאת. בתחילת שנת 1428 הגיעו מאנגליה כ-2,700 חיילים בפיקודו של הרוזן סולסברי, ויחד עם הבורגונדים הגיע הכוח לכדי 10,000 איש.
הקרב
המצור
בין יולי לאוקטובר 1428, הרוזן סולסברי נע מפריז (שהייתה אז בשלטון אנגלי) מערבה וכבש את הערים שבסביבה. אולם תחת להמשיך מערבה לאנז'ה שינה בפתאומיות כיוון מזרחה אל אורליאן. הוא פסח אליה כדי לכבוש את העיירות של הסביבה, ואז סב על עקביו ועד 7 באוקטובר כבר שהה במרחק של מיל אחד מחומות העיר. במקביל, הדוכס סאפוק תפס את האזורים במעלה הנהר ממזרח לאורליאן. ב-5 באוקטובר נפלו ז'רגו (Jargeau) ושאטונף-סור-לואר (Châteauneuf-sur-Loire). הבורגונדים פתחו גם בהתקפה וכבשו את סאלי-סור-לואר (Sully-sur-Loire). אורליאן הייתה כעת מכותרת.
המפקד הצרפתי של העיר, ז'אן דה דונואה, החל במהירות להכין את העיר למצור. הוא בנה סוללת עפר גבוהה בסמוך לגשר שהיה על הלואר, בתקווה לשלול את יתרונו של הגשר כעמדה להצבת תותח. הפרברים הדרומיים של העיר פונו, וכל המבנים נהרסו עד היסוד במטרה למנוע מהאנגלים ליהנות מהם. באופן רשמי החל המצור ב-12 באוקטובר, אולם הפגזה ארטילרית גדולה על ביצורי העיר החלה רק ב-17 באוקטובר. ב-21 באוקטובר תקפו האנגלים חזיתית את הטירה הסמוכה לעיר, אולם נהדפו במטר של חיצים ושמן רותח. ניסיון אנגלי לחתור תחת הביצורים נכשל גם הוא. ב-24 באוקטובר תקפו האנגלים שוב, והפעם כבשו את הטירה. הצרפתים הנמלטים פוצצו חלק ממנה בנסיגתם, כדי לעכב את המרדף.
עם נפילת הטירה נראה היה שגורלה של אורליאן נחרץ, כיוון שהאנגלים יכלו להשתמש בגשר שלה כדי לעבור את הלואר ולהיכנס לאורליאן. עם זאת, תגבורת צרפתית גדולה בפיקודו של ז'אן דה ברוס מנעה מהם לעשות זאת. האנגלים החלו במאמצים לתקן את גשרי הטירה, אולם כעבור כמה ימים נפצע סולסברי בפניו מאש תותחים צרפתית, כאשר פיקח על הבנייה. הפעולות האנגליות הופסקו בהמתנה להחלמתו, אולם הוא מת כעבור שבוע בלבד. שבוע זה העניק לצרפתים זמן לשקם את הביצורים שנפגעו ולהתכונן למצור החדש. באמצע נובמבר בדפורד מינה כמפקד החדש של המצור את הדוכס סאפוק. סאפוק החליט לנטוש את טקטיקת ההתקפה, ולהרעיב את העיר עד כניעתה. לא היו לו די חיילים לצורך כיתור, והוא החליט לבנות מעוזים שימנעו מהצרפתים להבריח אספקה פנימה. במהלך החודשים הקרובים, שבעה מעוזים הוקמו על הגדה הצפונית של הלואר, וארבעה על הגדה הדרומית. הקמת המעוזים הייתה קשה מאוד, שכן הצרפתים הנואשים תקפו שוב ושוב, הורסים כל מה שהאנגלים בונים. כמו כן, מכיוון שכאמור לעיל הפרברים הדרומיים של העיר נהרסו, לא היה לאנגלים מחסה מפני הצינה בחודשי החורף.
קרב הדגים המלוחים
באביב 1429, רק דרומה ומערבה של העיר היו מכוסים כמו שצריך. החלק הצפוני נותר פתוח לעת עתה, אולם סאפוק ניסה לפצות על כך באמצעות סיורים אנגליים כבדים שנערכו באזור. סיורים אלו אכן מנעו משלוחי אספקה קטנים, אולם מדי פעם הצליחו הצרפתים באמצעות גייסות גדולים לפרוץ אותם ולהחדיר מזון לעיר. מצבה של אורליאן נראה קשה, והניע את הפרטיזנים הצרפתיים באזור הכבוש בידי האנגלים להפסיק את פעילויותיהם האחרות, ולהתרכז בהחלשת הכוח האנגלי. הפרטיזנים התרכזו בעיר בלויס בהנהגת הרוזן קלרמון, והצטרף אליהם כוח מממלכת סקוטלנד שאז תמכה בצרפת.
לקלרמון נודע ששיירת אספקה אנגלית עומדת לנוע מפריז לכיוון אורליאן. פגיעה בשיירת האספקה הזו פירושה פגיעה חמורה במאמצי המלחמה האנגליים. קלרמון הציב מארב לאנגלים בז'נוויל (Janville), והצטרף אליו ז'אן דה דונויס, מפקד אורליאן שהצליח לעבור את הקווים האנגליים. הכוח הצרפתי-סקוטי תקף ב-12 בפברואר. האנגלים התאוששו במהירות, סידרו את העגלות בצורת מעגל והתבצרו במרכז. בשל העובדה שהאנגלים נשאו עמם כמות גדולה של דג מלוח, הקרב זכה לכינוי "קרב הדגים המלוחים". קלרמון שראה את האנגלים מתבצרים, פקד על אנשיו לא לתקוף אלא להמתין עד שיובא למקום תותח שיפוצץ את העגלות בקלות. עם זאת, הכוחות הסקוטיים בפיקודו של ג'ון סטיוארט דרנלי לא חפצו לשבת בחיבוק ידיים, ופתחו בהתקפה כשהם מותירים את הצרפתים מבולבלים. האנגלים שראו זאת, מיהרו לפרוץ את הטבעת, ותקפו את הסקוטים המעטים. לאחר מכן הביסו את הצרפתים שהיו עדיין מבולבלים ולא מוכנים. דרנלי נהרג ודונויס נפצע. האנגלים הצרים על אורליאן קיבלו את כל האספקה. על אף שהקרב היה קטן יחסית, הוא היווה מכה קשה למורל הצרפתי, והמפקדים האשימו זה את זה בכישלון. קלרמון הנרגז פרש לאחוזותיו וסירב להמשיך ולהשתתף בלחימה. במרץ הציע דונויס הנואש לפיליפ השלישי, דוכס בורגונדיה להפוך את אורליאן לארץ נייטרלית בשליטה בורגונדית. פיליפ נסע לפריז והציע זאת לבדפורד, אולם בדפורד סבר שהמצור על אורליאן עומד להסתיים בקרוב, וחפץ להפוך את העיר האסטרטגית לנחלה אנגלית ולא בורגונדית. פיליפ הזועם הסיג את הכוחות הבורגונדיים שהשתתפו במצור.
הגעתה של ז'אן ד'ארק
- ערך מורחב – ז'אן ד'ארק
באותה עת הופיעה אחת הדמויות הפחות שגרתיות בהיסטוריה. ז'אן ד'ארק, נערה צרפתייה בת 17 מדומרמי (Domremy), הגיעה לעיר שינון שהייתה בירתו של שארל השביעי, בדרישה להיפגש עם המלך. המלך החשדן שלח אליה מתחזה, אולם הנערה הצעירה הצליחה לזהות שאין זה המלך, ובעקבות כך השתכנע ממנו המלך. ז'אן טענה שהיא מסוגלת לשחרר את אורליאן מהמצור, ואף תכננה לשחרר את ריימס ולהכתיר שם את שארל באופן חוקי. ב-22 במרץ סיימו המלך ונשו חצרו את החקירות סביב ז'אן, והיא קיבלה סוס, חרב, שריון וצבא. היא לבשה בגדי גברים, והסתפרה כמו גבר. המשימה הראשונה של הייתה ללוות שיירת אספקה צרפתית אל אורליאן. ז'אן שלחה מכתבי איום אל המפקדים האנגליים הנדהמים, וחתמה עליהם בשם "העלמה" (La Pucelle). הנוסח המפורסם שלה במכתבים אלו היה: "בשם אלוקים, הסתלק או שאני אגרום לך להסתלק".
השיירה עזבה את בלויס ב-27 או 28 באפריל. ז'אן, שכבר הייתה להוטה לצאת לקרב, ביקשה מקציניה להוביל אותה אל העיר דרך צפון, שם המתינו לה כוחות אנגליים גדולים. עם זאת, הקצינים חששו והובילו אותה דרך דרום. ז'אן הבינה את ההונאה רק כשהגיעו אל גדתו של הלואר. היא כעסה מאוד, ורצתה לצאת מיד למתקפה על המעוז האנגלי הקרוב ביותר. רק בקושי הצליחו דונויס ושאר המצביאים להעביר קודם לכן את מצרכי המזון אל העיר המורעבת. הצרפתים שבתוך העיר פתחו במתקפת הסחה, בזמן שז'אן עם 200 חיילים, העלתה את האספקה על ספינות שהיו אמורות להשיט אותה במורד הלואר. על פי המסופר התרחש לז'אן נס והרוח שהובילה את הספינות קודם לכן במעלה הלואר, שינתה כיוון באחת. ז'אן נכנסה לעיר בבוקר ה-29 באפריל.
הופעתה שיפרה את המורל בעיר באופן משמעותי, והיא ערכה מצעדי ניצחון רבים תוך שהיא מחלקת מנות מזון לתושבים ומשכורות לאנשי חיל המצב. היא המשיכה לשלוח מכתבי איומים למפקדים האנגליים, שחלקם איימו להרוג את השליחים בטענה שהם משרתים "מכשפה". למרות שרוב המצביאים טענו שחיל המצב המקומי קטן מדי, ודונויס אף עבר לבלויס כדי לארגן תגבורת, ז'אן האמינה שניתם לנצח את האנגלים, ובעצמה בחנה את הביצורים שלהם. ב-4 במאי הגיעה התגבורת, וז'אן רכבה בעצמה כדי ללוות אותה אל תוך העיר. עוד באותו היום ערכו הצרפתים מתקפה מוצלחת על הביצורים האנגליים, והצליחו לכבוש אחד מהם. ז'אן התעודדה מההצלחה, ורצתה לפתוח במתקפה נוספת למחרת, אולם לבסוף השתכנעה שהחיילים עייפים וזקוקים למנוחה.
בלילה נערכה מועצת מלחמה של המפקדים הצרפתיים, שהחליטו כי הטוב ביותר יהיה לתקוף קודם את מצודות הדרום של האנגלים. המבצע החל למחרת ב-6 במאי, ובעידודה של ז'אן, הצטרפו אליו אנשי מיליציה רבים, לצערם של המפקדים המקצועיים. הצרפתים חצו את הנהר, ועוד לפני שהכוחות הספיקו להתארגן, ז'אן רצה בעצמה אל אחד המבצרים. עם זאת, ההתקפה הצרפתית נשברה לנוכח התגוננות אנגלית עיקשת, ותגבורות שהוחשו אל המבצר המותקף. הצרפתים נסוגו, ונאלצו לגרור את ז'אן אתם. האנגלים, שראו את הצרפתים נסוגים, ואת "המכשפה" נגררת אתם, התעודדו ופתחו במרדף. על פי האגדה ז'אן נעמדה מולם באומץ וצעקה "בשם האלוקים" (Ou Nom De), ובכך הפחידה את האנגלים שחזרו למבצר. עוד באותו היום פתחה ז'אן בשיתוף פעולה עם ז'יל דה רה בהתקפה על מבצר אחר, ולאחר קרבות עקובים מדם שנמשכו כל היום המבצר נפל ממש לפני רדת הלילה. עם זאת, במהלך הקרב נפצעה ז'אן קשות ברגלה, וכתוצאה מכך לא השתתפה במועצת המלחמה שהתקיימה באותו לילה. למחרת פתחו הצרפתים בהתקפה העיקרית. ז'אן התבקשה שלא להשתתף בשל פציעתה, אולם היא התעקשה והצטרפה אל הכוחות הלוחמים לקול תשואותיהם של בני אורליאן.
ה-7 במאי הוקדש ברובו לערעור המבצר האנגלי העיקרי באמצעות ארטילריה וכריית מנהרות מתחת ליסודות המבצר. לקראת הערב הגיע דונואה אל הזירה והודיע כי המתקפה על המבצר נדחית ליום המחרת. ז'אן התאכזבה מאוד מכך. היא הלכה להתפלל, ולאחר זמן קצר חזרה ובידיה סולם. היא השעינה את הסולם על חומות המבצר והחלה לטפס תוך שהיא מעודדת את אנשיה לעשות כמוה. ואכן, צרפתים רבים נהרו אל המבצר, אולם ז'אן עצמה נפצעה כבר בתחילת ההתקפה כתוצאה מחץ שננעץ בין צווארה לכתף שמאל שלה. היא פונתה בחיפזון, ושמועות על מותה נפוצו בין הצרפתים והאנגלים גם יחד. שמועות אלו העלו את המורל האנגלי והורידו את זה הצרפתי. בהמשך הופיעה ז'אן עצמה בשדה הקרב למרות פציעתה, וכך שמה קץ לשמועות על מותה. עד סוף היום כבר היה המבצר בידיים צרפתיות. כמעט אלף אנגלים נהרגו, ו-600 נפלו בשבי. 200 אסירים צרפתים נמצאו במבצר ושוחררו. עם נפילת המבצר ניתן היה לתספק את אורליאן ללא כל קושי, והאנגלים החלו בתהליכי פינוי. בבוקר ה-8 במאי הצבא האנגלי פינה חלק מהמבצרים וערך את כוחותיו בגדה הצפונית של הלואר, הצרפתים נפרסו מולם, אולם כעבור שעה אחת האנגלים התפזרו ללא קרב.
תוצאות
האנגלים לא ראו עצמם כמנוצחים, אדרבה כל הערים והכפרים סביב לאורליאן היו עדין בידיהם, ולאחר תקופת התאוששות ניתן יהיה להטיל מחדש את המצור על אורליאן. עם זאת, היה ברור שהצרפתים לא יסתפקו בהישגיהם וינסו לשחרר גם את שאר עמק הלואר. לפיכך, החליט סאפוק לדחות את הטלת המצור מחדש, וקודם כל לדאוג להגן על מה שנותר בידי האנגלים. פרצו חילוקי דעות בין ז'אן, שרצתה להגשים את חלומה, להותיר באורליאן כוח קטן ולצעוד עם שאר הצבא ישירות אל ריימס, לבין שאר המפקדים שרצו קודם כל לנקות את שאר עמק הלואר מהכוחות האנגליים. בסופו של דבר נכנעה ז'אן לדעותיהם של עמיתיה, וכמה שבועות מאוחר יותר יצאה בראש הצבא לשחרור עמק הלואר. הצבא שלה גדל ללא הפסקה, בשל זרם מתנדבים שרצו לשרת תחת העלמה המפורסמת.
ב-12 ביוני שוחררה ז'רגו (Jargeau), מאונג (Meung) ב-15 בו, ובוז'נסי (Beaugency) ב-17 בו. נפילת שלוש הערים האסטרטגיות הללו בידי הצרפתים, החזירה למעשה את השליטה בעמק הלואר לידי הצרפתים. הצבא האנגלי בפיקוד סאפוק ולורד טלבוט החל בנסיגה אל פריז, אולם ב-18 ביוני הביס כוח החלוץ של ז'אן (שלא היה תחת פיקודה של ז'אן) את האנגלים בקרב פאטאי. התבוסה האנגלית הייתה מוחצת, טלבוט וסאפוק נלקחו בשבי. רק לאחר מכן הסכימו שאר המפקדים לדעתה של ז'אן שיש למהר לריימס, אולם ז'אן התעקשה שגם שארל השביעי ישתתף במסע כדי שיוכתר כמלך בקתדרלת ריימס ששם הוכתרו רבים ממלכי צרפת. שארל מצדו שנא מלחמות, והעדיף להגיע להסדר עם הבורגונדים ששלטו בריימס.
בינתיים, ביקשו האנגלים מהמלך-ילד האנגלי הנרי השישי להגיע מהר לפריז, שם הוא נמשח למלך צרפת בבזיליקת סן-דני. לבסוף הסכים שארל לעלות יחד עם ז'אן ולכבוש את ריימס, והמסע יצא לדרכו ב-29 ביוני. ב-1 ביולי הם הגיעו לאוסר, אולם היא סגרה את שעריה בפני המשחררים. ב-3 ביולי הם הגיעו לסן-פלורנטין (Saint-Florentin), שנכנעה לאחר התנגדות סמלית. טרואה נפלה ב-11 ביולי, ושאלון-אן-שמפאן ב-15 בו. הם הגיעו לריימס למחרת, וב-17 ביולי הכתירה ז'אן את שארל למלך צרפת בטקס מפואר שתואר רבות בספרות ימי הביניים המאוחרים. ז'אן ד'ארק עצמה קיבלה ממלך צרפת החדש תואר אצולה.
הנצחה
כיום, העיר אורליאן מנציחה את הסרת המצור ממנה באמצעות פסטיבל שנתי, הכולל אלמנטים מודרניים מימי הביניים ואישה המייצגת את ז'אן ד'ארק לבושה בשריון מלא ורוכבת על סוס.[1] יום הסרת המצור נחגג באורליאן ב-8 במאי, שבו גורשו האנגלים סופית מהעיר, כך שהוא יוצא בו זמנית עם יום הניצחון באירופה, שבו נחגגת בשאר מדינות המערב כניעת גרמניה הנאצית. ההיסטוריון הבריטי אדוארד שפרד קריזי, מונה את המצור על אורליאן כאחד מ-"15 הקרבות המכריעים של העולם", בשורה אחת עם קרב גאוגמלה, הארמדה הספרדית וקרב ווטרלו.
ראו גם
לקריאה נוספת
- כתריאל בן אריה, מלחמת מאה השנים, הוצאת לביא, 1990.
- Beaucourt, G. du Fresne de (1882) Histoire de Charles VII, v.2 Paris: Societe Bibliographique.
- Cousinot de Montreuil, G. (1864) Chronique de la Pucelle ou chronique de Cousinot, edited by M. Vallet de Viriville, 1864, Paris: Delays. online
- Paul K. Davis Besieged: 100 Great Sieges from Jericho to Sarajevo (Oxford: Oxford University Press, 2001)
- Kelly deVries, Joan of Arc: a Military Leader (Sutton Publishing, 1999)
- Régine Pernoud and Marie-Véronique Clin, Joan of Arc: Her Story (New York, St. Martin's Press, 1998)
- Quicherat, J. (1841–47) Procès de condamnation et de réhabilitation de Jeanne d'Arc dite La Pucelle, Paris: Renouard. v.1 v.2, vol. 3
- J.R. Ramsay Lancaster and York: A century of English history, AD 1399-1485 (Oxford: Clarendon, 1892). v.1
- Stephen Cooper, The Real Falstaff, Sir John Fastolf and the Hundred Years' War, (Pen & Sword 2010)
קישורים חיצוניים
- תיאור הקרב מתוך הספר "15 הקרבות המכריעים של העולם" (באנגלית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
