המצור על בודפשט
 | ||||||||||||||||||
| מתקפת רגלים ושריון של קורפוס הטנקים ה-18 הסובייטי | ||||||||||||||||||
| מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 29 בדצמבר 1944 – 13 בפברואר 1945 (47 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | בודפשט, ממלכת הונגריה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון אסטרטגי סובייטי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
המצור על בודפשט או הקרב על בודפשט היה מצור ארוך על בירת הונגריה - בודפשט על ידי הכוחות הסובייטיים, בשלבי הסיום של מלחמת העולם השנייה. המצור התחיל כאשר בודפשט, שהייתה מוגנת בידי כוחות הונגריים וגרמניים, כותרה ב-26 בדצמבר 1944 על ידי כוחות הצבא האדום בסיוע יחידות של הצבא הרומני. במהלך החודשים הבאים ערך הצבא הגרמני מספר ניסיונות כושלים לפרוץ את המצור הסובייטי. במהלך המצור מתו כ-38,000 אזרחים מסיבות שונות. לאחר לחימה קשה הושלם כיבוש העיר ב-13 בפברואר 1945, וכוחות הציר שכותרו בתוכה הושמדו כמעט לחלוטין. כיבוש בודפשט היה הישג אסטרטגי חשוב עבור ברית המועצות, ופתח בפני הצבא האדום את הדרך להמשך ההתקדמות לכיוון אוסטריה וצ'כוסלובקיה.
רקע
ממלכת הונגריה לחמה לצד מדינות הציר במסגרת החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה. אולם ככל שהתקדמה המלחמה לרעת הגרמנים החל שליט הונגריה מיקלוש הורטי לנהל מגעים עם בריטניה וארצות הברית על פרישת הונגריה מהמלחמה. הגרמנים לא ראו התפתחויות אלו בעין יפה, וככל שהסתבכו במלחמתם ברוסיה, כן הלכה חשיבותה האסטרטגית של הונגריה וגברה, וכן גברו מאמצי הונגריה לפרוש מן הברית. ב-15 במרץ 1944 הזמין היטלר את הורטי לפגישה עמו בזלצבורג. הפגישה הייתה למעשה אחיזת עיניים, ובזמן שהורטי לא נכח בהונגריה, כבשו חיילי הוורמאכט את הונגריה במסגרת "מבצע מרגרטה", אשר התנהל במהירות וללא שפיכות דמים. כשירד הורטי מהרכבת ב-18 במרץ, הוא הופתע לגלות שהמברכים אותו לשלום הם חיילים גרמנים. הגרמנים אילצו את הורטי למנות את דמה סטויאי כראש ממשלה, בעוד הורטי עצמו איבד בפועל את כל סמכויותיו לטובת מיופה הכוח הגרמני אדמונד וזנמאייר. במאמץ אחרון להציל את ארצו, הורה הורטי באוגוסט על פיטוריו של סטויאי, והחליפו בגנרל גזה לקאטוש.
באוקטובר 1944, לאחר הניצחונות של בעלות הברית במערכה בנורמנדי ובקרב פאלז, ואחרי קריסת החזית המזרחית בעקבות הצלחת מבצע בגרטיון, ניסה הורטי שוב לנהל משא ומתן על שלום נפרד עם בעלות הברית. כששמע היטלר על המאמצים של הורטי, הורה לפתוח במבצע פאנצרפאוסט על מנת לשמור את הונגריה בצד מדינות הציר, ואילץ את הורטי להתפטר. הורטי וממשלתו הוחלפו בפרנץ סלשי, שהיה מנהיג מפלגת צלב החץ. הממשלה ההונגרית החדשה החלה בהגנת העיר בודפשט, תוך שהיא מקבלת סיוע מהצבא הגרמני, אשר אף שלח את קורפוס אס אס הררי התשיעי לצורך כך.
המתקפה הסובייטית
כיתור בודפשט
ב-29 באוקטובר 1944 פתחו הסובייטים במתקפת בודפשט, שבמהלכה התקדמו למעלה מ-1,000,000 חיילים של החזיתות האוקראיניות השנייה והשלישית לעבר העיר. ב-7 בנובמבר נכנסו כוחות רומניים לפרבריה המזרחיים של העיר, במרחק 20 ק"מ מהבירה. לאחר הפוגה קצרה כבשו הכוחות הסובייטיים ב-26 בדצמבר את הכביש המחבר בין בודפשט לווינה, ובכך הושלם כיתור העיר.
כתוצאה מכך כותרו בעיר 33,000 חיילים גרמנים ו-37,000 חיילים הונגרים, ובנוסף לכך נלכדו בעיר כ-800,000 תושבים. היטלר סירב לאשר נסיגה מהעיר, והכריז עליה כעיר מבצר, תוך שהוא ממנה את קרל פפר-וילדנברוך למפקד העיר.
מאידך, סטלין רצה להתפאר בכיבוש העיר בועידת ילטה, ובשל כך הורה לרודיון מלינובסקי לכבוש את העיר ללא דיחוי.
במהלך ליל ה-28 בדצמבר 1944 פנו הרוסים לגרמנים הנצורים על ידי קשר רדיו ורמקולים, והודיעו להם על משא ומתן עבור כניעת העיר. הסובייטים הבטיחו לספק תנאי כניעה אנושיים, ולא להתעלל בשבויים הגרמנים וההונגרים. בנוסף הבטיחו שישלחו קבוצת שליחים עם דגלים לבנים, וללא נשק בידיהם.
למחרת, הופיעו כצפוי שתי קבוצות של שליחים. הקבוצה הראשונה מהחזית האוקראינית השלישית, הגיעה בשעה 10:00 בבוקר, ונלקחה לבית המטה של גנרל וילדנברוך. המאמץ נכשל, ווילדנברוך שלל את תנאי הכניעה, ושלח אותם בחזרה לעבר הקווים הרוסיים. בדרכם לעבר כוחותיהם, פתחו לפתע הגרמנים באש, והרגו את קפטן י. א אוסטפנקו. סגן נ. פ. אורלוב וסמל יה. ט. גורבטיוק קפצו במהירות לתוך תעלה וניצלו בנס. כתוצאה מאש גרמנית כבדה, לא הצליחו הסובייטים להחזיר את הגופה של אוסטפנקו עד ליל ה-29 בדצמבר.
הקבוצה השנייה מהחזית האוקראינית השנייה הגיעה בשעה 11:00 בבוקר, אולם הגרמנים פתחו עליהם באש, וכתוצאה מכך נהרגו קפטן מיקלוש שטיינמץ ושני פקודיו.
ניסיון הפריצה הגרמני הראשון
המתקפה הסובייטית החלה בפרברים המזרחיים של העיר והתקדמה דרך פשט, תוך שהכוחות מתקדמים לאורך השדרות המרכזיות של הרובע כדי להאיץ את התקדמותם. המגינים הגרמנים וההונגרים ניסו לבלום את התקדמות הכוחות הסובייטיים, אולם בסופו של דבר נסוגו מפשט המישורית, בתקווה לנצל את האופי ההררי של בודה, ולהסתייע במצודה שלה.
היטלר היה נחוש למנוע את נפילת בודפשט לידי הסובייטים, ולכן הורה לשלוח תגבורות חזקות לקבוצת ארמיות דרום בהונגריה, מגזרות אחרות של החזית המזרחית ומעתודות הפיקוד הגרמני העליון. ב-1 בינואר 1945 פתחה הארמייה השישית, תחת פיקוד הרמן באלק, במבצע קונרד, במטרה לפרוץ את טבעת הכיתור הסובייטית סביב בודפשט. הכוח התוקף, שכלל את קורפוס הפאנצר אס אס הרביעי מתוגבר בשתי דיוויזיות רגלים, מנה כ-260 כלי רכב משוריינים וכ-70 אלף חיילים. הוא נע אל העיר מכיוון צפון-מערב, השיג התקדמות ראשונית נאה, אך נבלם לבסוף במרחק כ-28 ק"מ מהעיר. ב-7 בינואר ערכו הכוחות הגרמניים מתקפה נוספת ("מבצע קונרד 2") במטרה לפרוץ את טבעת הכיתור ולכבוש את שדה התעופה של בודפשט, על מנת לאפשר לתספק את הכוחות הנצורים בעיר דרך האוויר. אולם הכוח התוקף נבלם שוב לאחר הצלחה ראשונית. הפיקוד הסובייטי הזרים כוחות עתודה לאזור ועד ה-12 בחודש נסוגו הגרמנים לעמדות המוצא שלהם.
הקרבות בעיר
בינתיים הלוחמה בשטחים הבנויים בבודפשט התעצמה, והמחסור באספקה בעקבות אובדן שדה התעופה על יד העיר, השפיע מאוד על לחימת החיילים הגרמנים וההונגרים. עד 9 בינואר 1945 הצליחו החיילים הגרמנים להשתמש בשדרות המרכזיות של העיר, כמו גם בפארק ליד טירת בודה, כאזורי נחיתה לדאונים, שנחתו תחת אש ארטילרית בלתי פוסקת של הצבא האדום. כמו כן, לפני שקפאו מי הדנובה, היה ניתן לשלוח אספקה על דוברות, בחסות החשיכה והערפל.
אף על פי כן, המחסור במזון גבר, והחיילים חיפשו בעצמם מזון, וחלקם אפילו אכלו את הסוסים ששימשו אותם. כמו כן, הטמפרטורות הקיצוניות השפיעו גם הם על החיילים הגרמנים וההונגרים.
מאידך, הכוחות הסובייטים נגררו ללחימה בשטח בנוי, ומצאו את עצמם באותו מצב שהיו חיילי הוורמאכט בקרב סטלינגרד. הלוחמים הרוסים לא הצליחו להתקדם עקב פגיעות צלפים, שהיו פזורים בכל פינה. שני הצדדים ניסו להתקדם דרך תעלות הביוב, ואף שם פרצו קרבות קשים.
באמצע ינואר נכבש האי צ'פל, שבו היו מפעלים שהפיקו פאנצרפאוסטים ופצצות. בינתיים, בפשט מצב כוחות הציר התדרדר, וגבר החשש מכיתור על ידי הכוחות הסובייטיים המתקדמים.
ב-17 בינואר 1945 התיר היטלר לסגת לעברה השני של הדנובה, על מנת להגן על בודה. כל חמשת הגשרים שהיו פרושים על הנהר היו פקוקים במכוניות, עקב פינוי החיילים והאזרחים. ב-18 בינואר הרסו חיילים גרמנים את הגשרים, ובכלל זה את גשר השלשלאות המפורסם שנבנה בשנת 1849, חרף מחאות קצינים הונגרים.
ניסיון הפריצה הגרמני השני
ב-18 בינואר 1945 פתחו קורפוס הפאנצר אס אס הרביעי וקורפוס הפאנצר השלישי במאמץ נוסף לפרוץ את המצור על בודפשט (מבצע קונרד 3). המתקפה נפתחה בגזרה, שמצפון לאגם בלטון (מדרום-מערב לבודפשט), ותוך יומיים הצליחו הכוחות התוקפים להגיע עד לנהר הדנובה, ולפצל את כוחות החזית האוקראינית השלישית בגדה המערבית של הנהר. לאחר ההגעה לדנובה פנה הכוח התוקף צפונה, והתקדם במקביל לנהר לכיוון בודפשט. עד ה-26 בינואר הגיעו הכוח הגרמניים למרחק כ-25 ק"מ מטבעת המצור הסובייטית הפנימית סביב העיר.
הפיקוד הסובייטי העליון הופתע מעוצמת מתקפת הנגד הגרמנית, והודאג מהאיום החמור שהיא יצרה על תוכניותיו האסטרטגיות בחזית הדרומית. שני קורפוסים שוגרו בחופזה לתגבר את הכוחות הסובייטיים מדרום לבודפשט, כדי לבלום את המתקפה הגרמנית החדשה. על אף שכוח החילוץ הגרמני הגיע למרחק פחות מ-20 ק"מ מהעיר, הוא לא היו מסוגל להמשיך בהתקדמותו, עקב האבדות שספג, תשישות ומחסור באספקה. עד 25 בינואר נותרו לכוח החילוץ רק כ-50 כלי רכב משוריינים מבצעיים מתוך 306, עימם פתח את המתקפה. מהכוחות הנצורים בעיר ביקשו רשות מהיטלר לנטוש אותה ולחבור לכוח החילוץ, אולם האחרון סירב בכל תוקף. הארמיות ה-26 וה-27 של החזית האוקראינית השלישית פתחו במתקפת נגד על האגפים של הבליטה הפגיעה בקו החזית, שיצרה התקדמות כוחות הפאנצר הגרמניים, ותוך זמן קצר אילצה אותם לסגת לנקודת המוצא שלהם.
ב-28 בינואר 1945 הכוחות הגרמניים בבודפשט נסוגו לגבעת הטירה בבודפשט, למעט כוח שהחזיק בסקשפהרוואר.
הקרב על בודה
בניגוד לפשט שהייתה מישורית, בודה הייתה בנויה על גבעות, מה שאפשר לגרמנים ולהונגרים לפגוע קשות בסובייטים, על ידי ארטילריה וצלפים. מצודת גבעת גלרט שהוחזקה על ידי כמה פלוגות מהוואפן אס אס, החזיקה מעמד כנגד כמה התקפות סובייטיות, והדפה אותם בהצלחה.
הלחימה על האי מרגיט, באמצע הדנובה, הייתה חסרת רחמים במיוחד. האי שעדיין היה מחובר לשאר חלקי העיר, שימש כאזור הצנחה למשלוחי הסיוע. האי הותקף על ידי דיוויזיית הרובאים של המשמר ה-25 הסובייטית, שספגה אבדות כבדות במהלך הקרב.
ב-11 בפברואר 1945 נפלה מצודת גבעת גלרט לאחר שישה שבועות של לחימה, כאשר פתחו הסובייטים במתקפה כבדה משלושה כיוונים בעת ובעונה אחת. כיבוש הנקודה השולטת, איפשר לצופי הארטילריה לכוון את אש הארטילריה הסובייטית באופן מדויק ולשלוט על העיר כולה, והיא החלה להפגיז את שרידי כוחות הציר, אשר בשלב זה נדחקו לתא שטח, שגודלו פחות משני קילומטרים רבועים, תוך שהם סובלים מתת תזונה וממחלות. למרות זאת, כוחות הציר סירבו להיכנע והגנו על כל רחוב ועל כל בית. בשלב זה, קבוצת חיילים הונגרים שערקו, ונודעו בשם "רגימנט המתנדבים של בודה", עברו להילחם לצד הצבא האדום.
לאחר לכידת תחנת הרכבת הדרומית, בתום קרב קשה שארך יומיים, התקדמו הכוחות הסובייטיים לעבר גבעת הטירה בבודפשט. ב-10 בפברואר לאחר לחימה עזה, תפסו כוחות נחתים סובייטיים מאחז בגבעת הטירה, ופיצלו לשניים את הכיס, בו החזיקו כוחות הציר.
בריחה וכניעה
על אף המצב הנואש אסר עדיין היטלר לנטוש את בודפשט, אך טיסות האספקה לעיר הופסקו לחלוטין. בייאושו החליט קרל פפר-וילדנברוך להוביל את שרידי כוחותיו אל מחוץ לבודפשט. שלא כדרכו נועץ פפר-וילדנברוך עם המפקד ההונגרי איוואן הינדי, ואף הוא תמך בפריצה החוצה.
בליל ה-11 בפברואר החלו כ-28,000 חיילים גרמנים והונגרים לנוע מערבה וצפונה הרחק מגבעת הטירה. הם נערכו לפריצה החוצה בשלושה דרגים, שנעו זה אחר זה, כשאליהם מצטרפים אלפי אזרחים. לרוע מזלם של הנמלטים, הסובייטים המתינו להם בעמדות מוכנות מסביב לאזור כיכר סל קלמן.
החיילים יחד עם האזרחים, נעזרו בערפל כבד שסייע לפריצתם. הגל הראשון הצליח להפתיע את הכוחות הסובייטים, ורבים מהחיילים שנכללו בו הצליחו לפרוץ את טבעת הכיתור הסובייטית הפנימית סביב בודפשט. אולם מזלם של הגלים הבאים לא שפר עליהם. סוללות ארטילריה ורקטות סובייטיות הפגיזו אותם ללא רחם, ואלפים נהרגו בהפגזות הללו. למרות האבדות הכבדות, 5,000 עד 10,000 איש הצליחו להגיע לגבעות המיוערות צפונית מערבית לבודפשט וניסו להמשיך לנוע מערבה כדי לחבור לכוחות הציר מחוץ לעיר. אולם הכוחות הסובייטיים פתחו במצוד נרחב אחרי החיילים הנמלטים, שלא היו מצוידים בנשק כבד, ורק 600-700 חיילים גרמנים הצליחו להגיע בשלום לקווים הגרמניים. כשליש החיילים הללו השתייך לדיוויזיית הפאנצר פלדהרנהאלה, ו-170 מתוכם השתייכו ליחידות הואפן אס-אס. מספר הנמלטים ההונגריים היה בסביבות ה-80 (כולל 44 אזרחים).[1]
רוב הנמלטים נהרגו, נפצעו או נלקחו בשבי על ידי חיילים סובייטים. המפקדים הבכירים, פפר-וילדנברוך, שנפצע קשה במהלך הפריצה, והינדי, נתפסו על ידי חיילים סובייטיים, כשיצאו ממנהרה תת-קרקעית בעיר.
תוצאות הקרב
המגינים שנותרו נכנעו לבסוף ב-13 בפברואר 1945 נכנעו לבסוף כל שרידי כוחות הציר, והאבדות הגרמנים וההונגרים היו כבדות ביותר. הגרמנים איבדו את כל או רוב דיוויזיית הפאנצר ה-13, דיוויזיית הפאנצר פלדהרנהאלה, דיוויזיית פרשים אס אס השמינית ודיוויזיית פרשים אס אס ה-22. כמו כן, הקורפוס ההונגרי הראשון הושמד כמעט לחלוטין, והדיוויזיות ההונגריות ה-10, ה-12 והמשוריינת ה-1 הושמדו לגמרי. מאידך, הכוחות הסובייטיים ספגו בין 100,000 ל-160,000 נפגעים במהלך הלחימה סביב בודפשט ובתוכה.
מקורות סובייטיים טענו כי כוחות הציר שכותרו בבודפשט כללו 180,000 חיילים גרמניים והונגריים, ושבמהלך כיבוש העיר הם שבו 110,000 חיילים. אולם מיד עם תום המצור, אסף הצבא האדום אלפי אזרחים הונגרים, ולקח אותם בשבי, על מנת לנפח את מספר השבויים שנפלו לידיו.[2]
העיר בודפשט נהרסה לחלוטין במהלך הקרבות, ויותר מ-80 אחוזים מבנייני העיר נהרסו או ניזוקו, ובתוכם אף מבנים היסטוריים כמו בניין הפרלמנט ההונגרי וארמון בודה. בנוסף לכך, כל שבעת הגשרים הפרושים על הדנובה נהרסו.
במהלך ינואר 1945, 32,000 גרמנים אתניים תושבי הונגריה נעצרו והובלו לברית המועצות כעובדי כפייה. בחלק מהכפרים, כל האוכלוסייה הבוגרת נלקחו למחנות עבודה באגן הדונייץ, ורבים מתו שם כתוצאה ממצוקה והתעללות. בסך הכל, יותר מ-500,000 הונגרים הובלו לברית המועצות (כולל בין 100,000 ל -170,000 גרמנים הונגרים אתניים).
למעט מתקפת אגם בלטון (Unternehmen Frühlingserwachen), שנערכה במרץ 1945, המצור על בודפשט היה המבצע ההתקפי הגדול האחרון שניהל הוורמאכט בדרום-מזרח אירופה. במהלך הלחימה סביב העיר ספגו הוורמאכט, ובמיוחד יחידות הוואפן אס-אס אבדות כבדות, ששחקו את כוחו בחלק הדרומי של החזית הסובייטית. עבור הצבא האדום, המצור על בודפשט היה מעין חזרה כללית לפני הקרב על ברלין. הניצחון בקרב אפשר לסובייטים להשלים את כיבוש הונגריה, ולבצע את מתקפת וינה. ב-13 באפריל 1945, חודשיים בדיוק לאחר כניעת בודפשט, כבשו הסובייטים את וינה.
ראול ולנברג, שליחה המיוחד של שוודיה בבודפשט, בין יולי לדצמבר 1944 הציל לפחות 20,000 נפשות מיהודי הונגריה באופן ישיר - באמצעות חלוקת דרכוני חסות, שיכון בבתי המחסה השוודיים והשבת אנשים מרכבות המשלוחים וצעדות המוות. בנוסף, ניצלו רבבות רבות מתושבי גטו בודפשט הודות להצלחתו של ולנברג לסכל את הוראתו של אייכמן לחיסול הגטו טרם נפילת בודפשט בידי הצבא האדום. ב-17 בינואר 1945 נלכד ולנברג יחד עם נהגו וילמוש לנגפלדר, כאשר ביקש ליצור קשר עם הפיקוד הרוסי והממשלה ההונגרית החדשה. הוא נלקח למפקדה הסובייטית בדברצן, ונמסר לידי הנ.ק.ו.ד. שהעביר אותו לכלא לוביאנקה במוסקבה. משם הועבר לכלא לפורטובו, גם הוא במוסקבה, ומניחים כי בהמשך נשלח למחנה עבודה בסיביר.
לאחר כניעת העיר, גויסו בכוח כל הגברים ההונגרים הכשירים יחד עם בני הנוער, על מנת לבנות גשרי פונטון על נהר הדנובה. במשך שבועות לאחר מכן, ובמיוחד לאחר הפשרת השלגים, נערמו גופות נפוחות על יד הסירות ועמודי הגשר.
סבל האזרחים
במהלך המצור נהרגו כ-38,000 אזרחים: כ-13,000 כתוצאה מהקרבות, ו-25,000 כתוצאה מרעב, מחלות וסיבות אחרות. כאשר הסובייטים כבשו את העיר, הם פתחו במסע אלימות, בזזו ושדדו כל מה שיכלו לשים עליו יד, ואף רצחו הרבה אנשים. בנוסף, מספר גבוה של נשים וילדות עונו; הערכות נעות בין 5,000 ל-200,000 נשים ובנות שעונו.[3] 129 נשים הונגריות נחטפו ונלקחו למחנות הצבא האדום, שם הם נכלאו, עונו שוב ושוב ולפעמים אף נרצחו.[4] גם נשים שעבדו בשגרירויות של מדינות נייטרליות נתפסו ועונו, כפי שתועד כאשר חיילים סובייטים השתלטו על הצירות השוודית בהונגריה.
לקריאה נוספת
- אנטוני ביוור, "מלחמת העולם השנייה", הוצאת ידיעות אחרונות, 2014.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ ריצ'רד לאנדווהר, בודפשט - סטלינגרד של הוואפן אס אס
- ↑ פיטר צוואק, מלחמת העולם השנייה: המצור על בודפשט
- ↑ ריצ'רד בסל, החיים אחרי המוות: גישה היסטורית, חברתית ותרבותית של אירופה
- ↑ נורמן ניימרק, הרוסים בגרמניה: ההיסטוריה של אזור הכיבוש הסובייטי, 1945-1949
המצור על בודפשט36157568Q155103