המצור על בודפשט
 | ||||||||||||||||||
| מתקפת רגלים ושריון של קורפוס הטנקים ה-18 הסובייטי | ||||||||||||||||||
| מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 29 בדצמבר 1944 – 13 בפברואר 1945 (6 שבועות ו־5 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | בודפשט, ממלכת הונגריה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון אסטרטגי סובייטי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
המצור על בודפשט או הקרב על בודפשט היה מצור ארוך על בירת הונגריה - בודפשט על ידי הכוחות הסובייטיים, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. המצור התחיל כאשר בודפשט, שהייתה מוגנת בידי כוחות הונגריים וגרמניים, כותרה ב-26 בדצמבר 1944 על ידי הצבא האדום שנתמך על ידי הצבא הרומני. במהלך המצור, כ-38,000 אזרחים מתו מרעב ומהלחימה. העיר נכנעה ללא תנאי ב-13 בפברואר 1945. היה זה ניצחון אסטרטגי עבור בעלות הברית במהלך ההתקדמות לעבר ברלין.
רקע
ממלכת הונגריה לחמה לצד מדינות הציר במסגרת החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה. אולם ככל שהתקדמה המלחמה לרעת הגרמנים החל שליט הונגריה מיקלוש הורטי לנהל מגעים עם בריטניה וארצות הברית על פרישת הונגריה מהמלחמה. הגרמנים לא ראו התפתחויות אלו בעין יפה, וככל שהסתבכו במלחמתם ברוסיה, כן הלכה חשיבותה האסטרטגית של הונגריה וגברה, וכן גברו מאמצי הונגריה לפרוש מן הברית. ב-15 במרץ 1944 הזמין היטלר את הורטי לפגישה עמו בזלצבורג. הפגישה הייתה למעשה אחיזת עיניים, ובזמן שהורטי לא נכח בהונגריה, כבשו חיילי הוורמאכט את הונגריה במסגרת "מבצע מרגרטה", אשר התנהל במהירות וללא שפיכות דמים. כשירד הורטי מהרכבת ב-18 במרץ, הוא הופתע לגלות שהמברכים אותו לשלום הם חיילים גרמנים. הגרמנים אילצו את הורטי למנות את דמה סטויאי כראש ממשלה, בעוד הורטי עצמו איבד בפועל את כל סמכויותיו לטובת מיופה הכוח הגרמני אדמונד וזנמאייר. במאמץ אחרון להציל את ארצו, הורה הורטי באוגוסט על פיטוריו של סטויאי, והחליפו בגנרל גזה לקאטוש.
באוקטובר 1944, לאחר הניצחונות של בעלות הברית במערכה בנורמנדי ובקרב פאלז, ואחרי קריסת החזית המזרחית בעקבות הצלחת מבצע בגרטיון, ניסה הורטי שוב לנהל משא ומתן על שלום נפרד עם בעלות הברית. כששמע היטלר על המאמצים של הורטי, הורה לפתוח במבצע פאנצרפאוסט על מנת לשמור את הונגריה בצד מדינות הציר, ואילץ את הורטי להתפטר. הורטי וממשלתו הוחלפו בפרנץ סלשי, שהיה מנהיג מפלגת צלב החץ. הממשלה ההונגרית החדשה החלה בהגנת העיר בודפשט, תוך שהיא מקבלת סיוע מהצבא הגרמני, אשר אף שלח את קורפוס אס אס הררי התשיעי לצורך כך.
המתקפה הסובייטית
כיתור בודפשט
ב-29 באוקטובר 1944 פתחו הסובייטים במתקפת בודפשט, שבמהלכה התקדמו למעלה מ-1,000,000 חיילים של החזיתות האוקראיניות השנייה והשלישית לעבר העיר. ב-7 בנובמבר נכנסו כוחות רומניים לפרבריה המזרחיים של העיר, במרחק 20 ק"מ מהבירה. לאחר הפוגה קצרה כבשו הכוחות הסובייטיים ב-26 בדצמבר את הכביש המחבר בין בודפשט לווינה, ובכך הושלם כיתור העיר.
כתוצאה מכך כותרו בעיר 33,000 חיילים גרמנים ו-37,000 חיילים הונגרים, ובנוסף לכך נלכדו בעיר כ-800,000 תושבים. היטלר סירב לאשר נסיגה מהעיר, והכריז עליה כעיר מבצר, תוך שהוא ממנה את קרל פפר-וילדנברוך למפקד העיר.
מאידך, סטלין רצה להתפאר בכיבוש העיר בועידת ילטה, ובשל כך הורה לרודיון מלינובסקי לכבוש את העיר ללא דיחוי.
במהלך ליל ה-28 בדצמבר 1944 פנו הרוסים לגרמנים הנצורים על ידי קשר רדיו ורמקולים, והודיעו להם על משא ומתן עבור כניעת העיר. הסובייטים הבטיחו לספק תנאי כניעה אנושיים, ולא להתעלל בשבויים הגרמנים וההונגרים. בנוסף הבטיחו שישלחו קבוצת שליחים עם דגלים לבנים, וללא נשק בידיהם.
למחרת, הופיעו כצפוי שתי קבוצות של שליחים. הקבוצה הראשונה מהחזית האוקראינית השלישית, הגיעה בשעה 10:00 בבוקר, ונלקחה לבית המטה של גנרל וילדנברוך. המאמץ נכשל, ווילדנברוך שלל את תנאי הכניעה, ושלח אותם בחזרה לעבר הקווים הרוסיים. בדרכם לעבר כוחותיהם, פתחו לפתע הגרמנים באש, והרגו את קפטן י. א אוסטפנקו. סגן נ. פ. אורלוב וסמל יה. ט. גורבטיוק קפצו במהירות לתוך תעלה וניצלו בנס. כתוצאת מאש גרמנית כבדה, לא הצליחו הסובייטים להחזיר את הגופה של אוסטפנקו עד ליל ה-29 בדצמבר.
הקבוצה השנייה מהחזית האוקראינית השנייה הגיעה בשעה 11:00 בבוקר, אולם הגרמנים פתחו עליהם באש, וכתוצאה מכך נהרגו קפטן מיקלוש שטיינמץ ושני פקודיו.
ניסיון הפריצה הגרמני הראשון
המתקפה הסובייטית החלה בפרברים המזרחיים של העיר והתקדמה דרך פשט, תוך שהכוחות עושים שימוש טוב בשדרות המרכזיות הגדולות כדי להאיץ את התקדמותם. המגינים הגרמנים וההונגרים ניסו להאט את ההתקדמות הסובייטית, אולם בסופו של דבר נסוגו, בתקווה לנצל את האופי ההררי של בודה, ולהסתייע במצודה האדירה שלה.
ב-1 בינואר 1945, הארמייה השישית הגרמנית תחת פיקודו של הרמן באלק פתחה במבצע קונרד במטרה לשחרר את הקורפוס, כשהיא זוכה להצלחות ומתקדמת באופן מוצלח לשבירת האויב. התקדמות הכוח נבלמה לבסוף רק 28 ק"מ מהעיר. ב-7 בינואר נעשה עוד ניסיון על ידי קורפוס הפאנצר אס אס הרביעי לכבוש את שדה התעופה של בודפשט, על מנת שיהא ניתן לתספק את העיר דרך האוויר, אך למרות הצלחות נקודתיות נכשלו שוב הכוחות הגרמנים.
הקרבות בעיר
בינתיים הלוחמה בשטחים הבנויים בבודפשט התעצמה, והמחסור באספקה בעקבות אבדן שדה התעופה על יד העיר, השפיע מאד על לחימת החיילים הגרמנים וההונגרים. עד ה-9 בינואר 1945 הצליחו החיילים הגרמנים להשתמש בשדרות המרכזיות של העיר, כמו גם בפארק ליד טירת בודה, כאזורי נחיתה לדאונים, אף על פי שהם נאלצו לנחות תחת אש ארטילרית בלתי פוסקת מצד הסובייטים. כמו כן, לפני שקפאו מי הדנובה, היה ניתן לשלוח אספקה על דוברות, בחסות החשיכה והערפל.
אף על פי כן, המחסור במזון התגבר, והחיילים נאלצו להסתמך על מציאת מקורות מזון משלהם, וחלקם אפילו נאלץ לאכול את הסוסים ששימשו אותם. כמו כן, הטמפרטורות הקיצוניות השפיעו גם הם על החיילים הגרמנים וההונגרים.
מאידך, הכוחות הסובייטים נגררו ללחימה בשטח בנוי, ומצאו את עצמם באותו מצב שהיו חיילי הוורמאכט בקרב סטלינגרד. הלוחמים הרוסים לא הצליחו להתקדם עקב פגיעות צלפים, שהיו פזורים בכל פינה. שני הצדדים ניסו להתקדם דרך תעלות הביוב, ואף שם פרצו קרבות קשים.
באמצע ינואר נכבש האי צ'פל, שבו היו מפעלים שהפיקו פאנצרפאוסטים ופצצות. בינתיים, בפשט מצב כוחות הציר התדרדר, וגבר החשש מכיתור על ידי הכוחות הסובייטיים המתקדמים.
ב-17 בינואר 1945 התיר היטלר לסגת לעברה השני של הדנובה, על מנת להגן על בודה. כל חמשת הגשרים שהיו פרושים על הנהר היו פקוקים במכוניות, עקב פינוי החיילים והאזרחים. ב-18 בינואר הרסו חיילים גרמנים את הגשרים, ובכלל זה את גשר השלשלאות המפורסם שנבנה בשנת 1849, חרף מחאות קצינים הונגרים.
ניסיון הפריצה הגרמני השני
ב-18 בינואר 1945 פתח קורפוס הפאנצר אס אס הרביעי במבצע קונרד השלישי. הקורפוס שהיה מוצב צפון-מזרחית לאגם בלטון, הושלך שוב לקרב. בתוך יומיים הגיעו הטנקים הגרמנים הגיעו עד הדנובה, ועד ה-26 בינואר הגיעו הכוחות למרחק 25 ק"מ מן הטבעת סביב הבירה.
סטלין הורה לכוחותיו להחזיק מעמד בכל מחיר, ושני קורפוסים שוגרו בחופזה אל דרום העיר כדי להתמודד עם המתקפה הגרמנית. אף על פי שהחיילים הגרמנים הגיעו למרחק פחות מ-20 ק"מ מהעיר, הם לא היו מסוגלים לשמור על התנופה שלהם, עקב בעיות עייפות ומחסור באספקה. הלוחמים בעיר ביקשו רשות לנטוש את העיר ולחבור לכוחות שסמוכים לבירה, אולם היטלר סירב בכל תוקף.
ב-28 בינואר 1945 החיילים הגרמנים לא יכלו עוד להחזיק מעמד, ונאלצו לסגת לגבעת הטירה בבודפשט, למעט כוח שהחזיק בסקשפהרוואר.
הקרב על בודה
בניגוד לפשט שהייתה מישורית, בודה הייתה בנויה על גבעות, מה שאפשר לגרמנים ולהונגרים לפגוע קשות בסובייטים, על ידי ארטילריה וצלפים. מצודת גבעת גלרט שהוחזקה על ידי כמה פלוגות מהוואפן אס אס, החזיקה מעמד כנגד כמה התקפות סובייטיות, והדפה אותם בהצלחה.
הלחימה על האי מרגיט, באמצע הדנובה, הייתה חסרת רחמים במיוחד. האי שעדיין היה מחובר לשאר חלקי העיר, שימש כאזור הצנחה למשלוחי הסיוע. האי הותקף על ידי דיוויזיית הרובאים של המשמר ה-25 הסובייטית, שספגה אבדות כבדות במהלך הקרב.
ב-11 בפברואר 1945 נפלה מצודת גבעת גלרט לאחר שישה שבועות של לחימה, כאשר פתחו הסובייטים במתקפה כבדה משלושה כיוונים בעת ובעונה אחת. הארטילריה הסובייטית הצליחה להשתלט על העיר כולה, והחלה להפגיז את שרידי כוחות הציר, אשר התרכזו בשטח שגודלו פחות משני קילומטרים רבועים, תוך שהם סובלים מתת תזונה וממחלות. למרות זאת, כוחות הציר סירבו להיכנע והגנו על כל רחוב ועל כל בית. בשלב זה, קבוצת חיילים הונגרים שערקו לחמו בצד הסובייטי, ונודעו כ"רגימנט המתנדבים של בודה."
לאחר לכידת תחנת הרכבת הדרומית, במהלך מרחץ דמים בן יומיים, התקדמו הכוחות הסובייטיים לעבר גבעת הטירה בבודפשט. ב-10 בפברואר לאחר קרב קשה, תפסו כוחות נחתים סובייטים ראש גשר בגבעת הטירה, ופיצלו את הכיס של כוחות הציר לשניים.
בריחה וכניעה
על אף המצב הנואש אסר עדיין היטלר לנטוש את בודפשט, אך טיסות האספקה לעיר הופסקו לחלוטין. בייאושו החליט קרל פפר-וילדנברוך להוביל את שרידי כוחותיו אל מחוץ לבודפשט. שלא כדרכו נועץ פפר-וילדנברוך עם המפקד ההונגרי איוואן הינדי, ואף הוא תמך בפריצה החוצה.
בליל ה-11 בפברואר החלו כ-28,000 חיילים גרמנים והונגרים לזרום מערבה וצפונה הרחק מגבעת הטירה. הם עברו בשלושה גלים, כשאליהם מצטרפים אלפי אזרחים. משפחות שלמות, דוחפות עגלות, פסעו בשלג ובקרח, אולם לרוע מזלם של הנמלטים, הסובייטים המתינו להם בעמדות מוכנות מסביב לאזור כיכר סל קלמן.
החיילים יחד עם האזרחים, נעזרו בערפל כבד שסייע לפריצתם. הגל הראשון הצליח להפתיע את הכוחות הסובייטים, והרבה מהם הצליחו לפרוץ החוצה. אולם, הגלים הבאים מזלם לא שפר עליהם. סוללות ארטילריה ורקטות סובייטיות הפגיזו אותם ללא רחם, ואלפים נהרגו בהפגזות הללו. למרות האבדות הכבדות, 5,000 עד 10,000 איש הצליחו להגיע לגבעות המיוערות צפונית מערבית לבודפשט ולברוח לכיוון וינה, אולם רק 600-700 חיילים גרמנים הגיעו לקווים הגרמנים מחוץ לבודפשט. כשליש החיילים הללו השתייך לדיוויזיית הפאנצר פלדהרנהאלה, ו-170 לוחמים השתייכו לוואפן אס-אס. מספר הנמלטים ההונגרים היה בסביבות ה-80 (44 אזרחים, 25 אנשי מיליציה מפלגת צלב החץ, ו-11 גברים במדי צבא (כולל שלושה תלמידים ושוטר אחד).[1]
רוב הנמלטים נהרגו, נפצעו או נלקחו בשבי על ידי חיילים סובייטים. פפר-וילדנברוך שנפצע קשה במהלך הפריצה והינדי נתפסו על ידי כוחות סובייטיים, כשיצאו ממנהרה תת-קרקעית בעיר.
תוצאות הקרב
המגינים שנותרו נכנעו לבסוף ב-13 בפברואר 1945 נכנעו לבסוף כל שרידי כוחות הציר, והאבדות הגרמנים וההונגרים היו כבדות ביותר. הגרמנים איבדו את כל או רוב דיוויזיית הפאנצר ה-13, דיוויזיית הפאנצר פלדהרנהאלה, דיוויזיית פרשים אס אס השמינית ודיוויזיית פרשים אס אס ה-22. כמו כן, הקורפוס ההונגרי הראשון הושמד כמעט לחלוטין, והדיוויזיות ההונגריות ה-10, ה-12 והמשוריינת ה-1 הושמדו לגמרי. מאידך, הכוחות הסובייטיים ספגו בין 100,000 ל-160,000 הרוגים.
הסובייטים טענו כי בעיר נלכדו 180,000 גרמנים והונגרים, והכריזו ששבו 110,000 חיילים. עם זאת, מיד לעם תום המצור, אספו הסובייטים אלפי אזרחים הונגרים, ולקחו אותם בתור שבויים, על מנת לאמת את הצהרותיהם.[2]
העיר בודפשט נהרסה לחלוטין במהלך הקרבות, ויותר מ-80 אחוזים מבנייני העיר נהרסו או ניזוקו, ובתוכם אף מבנים היסטוריים כמו בניין הפרלמנט ההונגרי וארמון בודה. בנוסף לכך, כל שבעת הגשרים הפרושים על הדנובה נהרסו.
במהלך ינואר 1945, 32,000 גרמנים אתניים תושבי הונגריה נעצרו והובלו לברית המועצות כעובדי כפייה. בחלק מהכפרים, כל האוכלוסייה הבוגרת נלקחו למחנות עבודה באגן הדונייץ, ורבים מתו שם כתוצאה ממצוקה והתעללות. בסך הכל, יותר מ-500,000 הונגרים הובלו לברית המועצות (כולל בין 100,000 ל -170,000 גרמנים הונגרים אתניים).
למעט מתקפת אגם בלטון (Unternehmen Frühlingserwachen), אשר התבצע במרץ 1945, המצור על בודפשט היה המבצע הגדול האחרון בחזית הדרום עבור הגרמנים. המצור דלדל בצורה רצינית את הוורמאכט ובמיוחד את הוואפן אס-אס. עבור החיילים הסובייטיים, המצור על בודפשט היה חזרה סופית לפני הקרב על ברלין. הניצחון בקרב אפשר לסובייטים לבצע את מתקפת וינה, וב-13 באפריל 1945, חודשיים בדיוק לאחר כניעת בודפשט, כבשו הסובייטים את וינה.
ראול ולנברג, שליחה המיוחד של שוודיה בבודפשט, בין יולי לדצמבר 1944 הציל לפחות 20,000 נפשות מיהודי הונגריה באופן ישיר - באמצעות חלוקת דרכוני חסות, שיכון בבתי המחסה השוודיים והשבת אנשים מרכבות המשלוחים וצעדות המוות. בנוסף, ניצלו רבבות רבות מתושבי גטו בודפשט הודות להצלחתו של ולנברג לסכל את הוראתו של אייכמן לחיסול הגטו טרם נפילת בודפשט בידי הצבא האדום. ב-17 בינואר 1945 נלכד ולנברג יחד עם נהגו וילמוש לנגפלדר, כאשר ביקש ליצור קשר עם הפיקוד הרוסי והממשלה ההונגרית החדשה. הוא נלקח למפקדה הסובייטית בדברצן, ונמסר לידי הנ.ק.ו.ד. שהעביר אותו לכלא לוביאנקה במוסקבה. משם הועבר לכלא לפורטובו, גם הוא במוסקבה, ומניחים כי בהמשך נשלח למחנה עבודה בסיביר.
לאחר כניעת העיר, גויסו בכוח כל הגברים ההונגרים הכשירים יחד עם בני הנוער, על מנת לבנות גשרי פונטון על נהר הדנובה. במשך שבועות לאחר מכן, ובמיוחד לאחר הפשרת השלגים, נערמו גופות נפוחות על יד הסירות ועמודי הגשר.
סבל האזרחים
במהלך המצור נהרגו כ-38,000 אזרחים: כ-13,000 כתוצאה מהקרבות, ו-25,000 כתוצאה מרעב, מחלות וסיבות אחרות. כאשר הסובייטים כבשו את העיר, הם פתחו במסע אלימות, בזזו ושדדו כל מה שיכלו לשים עליו יד, ואף רצחו הרבה אנשים. בנוסף, הערכות נעות בין 5,000 ל-200,000 נשים ובנות שעונו.[3]. 129 בנות הונגריות נחטפו ונלקחו למחנות הצבא האדום, שם הם נכלאו ועונו, ולפעמים אף נרצחו.[4] גם עובדי שגרירויות של מדינות נייטרליות נתפסו ועונו, כפי שתועד כאשר חיילים סובייטים תקפו את הצירות השוודית בהונגריה.
לקריאה נוספת
- אנטוני ביוור, "מלחמת העולם השנייה", הוצאת ידיעות אחרונות, 2014.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ ריצ'רד לאנדווהר, בודפשט - סטלינגרד של הוואפן אס אס
- ^ פיטר צוואק, מלחמת העולם השנייה: המצור על בודפשט
- ^ ריצ'רד בסל, החיים אחרי המוות: גישה היסטורית, חברתית ותרבותית של אירופה
- ^ נורמן ניימרק, הרוסים בגרמניה: ההיסטוריה של אזור הכיבוש הסובייטי, 1945-1949
