הנשמה במצרים העתיקה
על פי ההגות הדתית-פסיכולוגית במצרים העתיקה, הנשמה האנושית מורכבת מחמישה חלקים: הרן, הבה, הקה, השעות, והאיב. בנוסף לחלקים אלה קיים גם הגוף האנושי (הקרוי הא).
איב (לב)
החלק החשוב ביותר היה האיב, שזהה במשמעותו ל"לב" בעברית. לדעת המצרים הקדמונים, הלב הוא שהיה מושב הרגש והמחשבה, ולא המוח. הלב נחשב למפתח לחיים שלאחר המוות. לאחר המוות, אנוביס ואלילים אחרים בדקו את לבו של האדם, בטקס שקילת הלב. אם הלב היה כבד יותר מ"נוצתה של מאע'ת", אז הוא נאכל בידי השד אמית.
שעות (צל)
צילו של האדם, ה"שעות" שלו, תמיד היה נוכח. אדם אינו קיים ללא צל, וגם לא הצל ללא האדם, ולפיכך הניחו המצרים שהצל כולל בתוכו משהו מהאדם אותו הוא מייצג. מסיבה זאת, לעיתים התייחסו המצרים לפסלים של אנשים או אלים כצל שלהם.
הצל בדרך כלל הוצג כדמות אנושית קטנה, שחורה לחלוטין, וכן כדימוי למוות, או כמשרת של אנוביס.
רן (שם)
שמו של אדם (רן במצרית) ניתן לו בלידה והוא יתקיים כל עוד יאמרו אותו, דבר שמסביר מדוע ניסו להגן עליו, ושמו אותו במספר רב של כתבים. למשל, מטרתו של חלק מספר הנשימות, שהתפתח מתוך ספר המתים, היה להבטיח את המשך קיומו של השם. לעיתים קרובות שמו קרטוש (חבל קסום) סביב לשם כדי להגן עליו. לחלופין, שמותיהם של אויבי המדינה, כמו אחנתון, נמחקו מתוך אנדרטאות ומונומנטים. לפעמים הם הוסרו על מנת לפנות מקום לשמו של אדם אחר, וכך לחסוך את הצורך בבניית מונומנט חדש.
בא (נשמה/אישיות)
הבא הוא כנראה המושג הקרוב ביותר למושג ה"נשמה" ביהדות או בתרבות המערבית, אך הוא גם מייצג את כל מה שמייחד את האדם, ולכן דומה למושג האישיות (במובן זה, גם לחפצים דוממים היה יכול להיות 'בא', מאפיין ייחודי, ולפעמים פירמידות בממלכה העתיקה נחשבו ל'בא' של בעליהן). כמו הנשמה, הבה הוא חלק מאדם שחי לאחר מות הגוף, והוא לפעמים מיוצג כציפור בעלת ראש אדם שעפה מתוך הקבר על מנת להצטרף ל'קה' בחיים שלאחר המוות.
המילה 'באו' (ריבוי של 'בא') מבוססת על מושג זה. פירושה הוא משהו הדומה ל'כוח' או 'מוניטין', ובדרך כלל היא מאפיינת אלוהות. כאשר אלוהות התערבה בענייני בני האדם, נאמר שה'באו' של האל פועלים. במובן זה, המלך נחשב ל'בא' של האל, או שאל אחד נחשב לפעמים כ'בא' של אל אחר.
קה (כוח החיים)
הקה היה כח החיים, ההבדל בין אדם מת לחי, והמוות אירע כאשר הקה עזב את האדם. הקה נוצר על ידי האל חנום על אובניים של קדרים, או שהועבר לילדים דרך הזרע של אביהם.
המצרים האמינו גם שהקה מחוזק בעזרת מאכל ומשתה. לפיכך ניתנו למתים מנחות של מאכל ומשתה, למרות שהקה שבתוך המנחות, ולא המנחות עצמן, הוא שנאכל. הקה לעיתים קרובות הוצג באיקונוגרפיה המצרית כדמות שנייה של האדם.
הנשמה בחיים שלאחר המוות
המצרים האמינו כי המוות מתרחש כשהקה עוזב את האדם. מטרתם של טקסים שנערכו על ידי הכהנים לאחר המוות, למשל "פתיחת הפה", הייתה לא רק להשיב את יכולותיו הפיזיות של האדם במוות, אלא גם לשחרר את הקשר של הבה עם הגוף. שחרור זה איפשר לבה להתאחד עם הקה בחיים שלאחר המוות, ואז נוצרה ישות הקרויה "אח".
לאחר המוות, היה קיום שדומה למדי לקיום הפיזי הרגיל. המודל לקיום חדש זה היה המסע של השמש. בלילה השמש ירדה אל הדואט (עולם המתים). השמש פגשה שם את גופו החנוטה של אוסיריס. אוסיריס והשמש, שמחזקים זה את זה, עולים לחיים חדשים ליום נוסף. עבור המתים, הגוף והקבר שלהם היה האוסיריס והדואט האישי שלהם. מסיבה זו מתייחסים אליהם לעיתים קרובות כ"אוסיריס". כדי שתהליך זה יפעל, יש צורך בשמירה על הגוף כדי שבה יוכל לשוב המשך הלילה ולעלות לחיים חדשים ביום.
"ספר המתים", אוסף הלחשים שעזרו לאדם בחיים שלאחר המוות, נקרא במצרית "ספר העלייה ביום". הלחשים עזרו לאנשים להימנע מסכנות החיים שלאחר המוות וגם עזרו להם ש"לא למות בפעם השנייה בעולם המתים", ובכדי "לתת זיכרון תמיד" לאדם.
