נשמה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סמל.PNG חסר בערך זה אספקלריה תורנית. המידע המצוי בערך זה כתוב מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
ניתן להיעזר בשכתוב ערך זה במדריך לעריכה באספקלריה תורנית אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הנשמה היא הצד או החלק הרוחני של האדם. ביהדות, הנשמה מחיה את הגוף ומשפיעה על בחירותיו בטוב. בתורת הקבלה מופיעה הנשמה כאחת מתוך חמשת החלקים הרוחניים של האדם.

גישות לרעיון הנשמה

קיימות מספר הגדרות לתפיסת הנשמה, חלקן דתיות וחלקן חילוניות. התפיסות נבדלות בביטויין בספרות, בכתבי דת ובשפה.

נשמה כמהות החיים: על פי גישה זו, נשמה היא עצם העובדה כי אדם מסוים הוא חי, ולא גורם פיזיקלי פשוט. תפיסה זו מצמצמת את הגדרת הנשמה, לעצם העובדה כי האדם מסוגל למצוא משמעות במציאות שסביבו.

נשמה כביטוי לתודעה: על פי גישה זו, הנשמה היא ביטוי לחלק של תודעת האדם אשר מבטא את יכולתו של האדם להתבונן בעצמו ובעולם ולהיות במצב של מודעות סביבתית, בניגוד לחלקים בתודעה שמהותם להגיב כלפיו. במקרה זה, מזוהה הנשמה עם מושג הנפש, כביטוי לפן הרגשי והחוויתי, המעיד על כך שישות מסוימת היא יצור חי, השונה מבחינה פילוסופית ממנגנון פיזיקלי מורכב אחר. על פי תפיסה זו, נשמה היא הגורם המבדיל בין אדם למכונה מורכבת, ומציבה אותו כגורם סובייקטיבי, בעל ערכים אותם הוא מסוגל להשליך על המציאות החיצונית.

נשמה כישות עצמאית: על פי גישה זו, נשמה היא ישות ממשית, חסרת צורה, המסוגלת לקיום שאינו מחויב ותלוי בקיומו הגופני של האדם. כאשר היא נמצאת בגוף היא מהווה המנוע הפנימי ומרכז הבקרה והשליטה שלו, וכאשר היא עוזבת אותו באופן חלקי (בשינה) או לצמיתות (במוות), הגוף מאבד את חיוניותו והופך לחפץ דומם, שאין לו זרם תודעה סובייקטיבי. על פי תפיסה זו, לנשמה קיום במישורים שאינם פיזיים, ועל כן היא כפופה לחוקיות שונה מהחוקיות הפיזיקלית (למשל היא יכולה להיות בכמה מקומות בו זמנית).

מרבית המצדדים בגישה זו סוברים שהנשמה מתקיימת גם לאחר מות הגוף עצמו, במישור המנותק מהמישור הגופני הרגיל. אמונה כזו עשויה להיות קשורה לאמונה בתיקון הנפש, חיי אלמוות, חיי העולם הבא, וגלגול נשמות.

ההסבר לצורך לדבר על נשמה לאדם בגישה הזו, הוא בפשטות העובדה שיש לכל אדם אני ואישיות משל עצמו. איזו ישות תודעתית שתופסת את העולם ומתבוננות בו מבחוץ, שהעיניים משמשים לה ככלים להתבונן והאוזניים ככלים לשמוע, אבל היא מעבר לכך.

בנוסף, ההתבוננות בזרם התודעה הסובייקטיבי של האדם שמכיל מחשבות, מילים, דימויים ותחושות וקיים בכל רגע, המופסק בשינה או בעילפון, וחזרתו של זרם התודעה בהתעוררות בבוקר לנקודה האחרונה שבה הופסק לפני השינה, מתוך אוריינטציה נפשית ברורה ללא כל בלבול או שכחה, דבר דומה יש בסוגי זיכרון שאינם צורכים חשמל כדי לזכור נתונים. האדם המתעורר זוכר בדיוק מי הוא, מה ייעודו, רצונותיו והדברים האחרונים שעשה לפני שנרדם. ההסבר לפי דתות שונות הוא עזיבה ארעית של הנשמה בעלת התודעה והזכירה את הגוף ועלייתה לעולם העליון הנסתר, ובמצב של עוררות, חזרתה של הנשמה לשכון בגוף. מקרה של תרדמת, יכול להיות מוסבר באופן דומה: הנשמה עוזבת את הגוף אך אינה שבה אליו.

עניין נוסף שמוסבר לפי גישה זו הוא התהליך של טרנספורמציה של רעיון ומחשבה מופשטת שאין לה מקום מיוחד, שהופכת ומיתרגמת למעשה ופעולה. כיצד קורה שאדם חושב לרוץ, וכתוצאה מאותה מחשבה מתבצעים בגופו תהליכים פיזיוביולוגיים, שבהם המחשבה הזו שאין לה ממשות פיזית מייצרת פולסים חשמליים בנוירוני המוח, שמתחילים את השרשרת של הפעילות הזו, עד שלבסוף השרירים מתכווצים והאדם מתחיל לרוץ?

תפיסת הנשמה

כבר בבריאת האדם נזכר שהוא מורכב משני חלקים שאחד מהם הוא נשמה: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים." (בראשית ב ז).

הנשמה היא חלק שונה לחלוטין מהגוף ואינה חומרית. הרצון החופשי נובע מן הנשמה, ולפיכך, בעולם הארצי, רק לבני אדם יש רצון חופשי. לפי תפיסה זו, לבעלי חיים אין נשמה, אלא רק גוף ולפיכך אין להם רצון חופשי. יש המוציאים מכלל זה בעלי חיים שהם התגלגלות של נשמת אדם. מעבר לכך, בנשמה, שהיא עצמוּתוֹ של האדם ועיקר אופיו, יש משהו מהאלוקות. כך הבינו חז"ל את המימרה "חלק אלו-ה ממעל" (איוב לא ב).

לפי זה גרסו הוגי היהדות כי כלל רצונות האדם בחייו חלוקים לשני חלקים, החלק האחד כולל את הרצונות הנובעים מהנשמה, והחלק האחר כולל את הרצונות הנובעים מהגוף. רצונותיו של הגוף הם זמניים וחולפים עם המוות, לעומת הרצון של הנשמה הקיים לנצח, כשם שהנשמה קיימת לנצח. לכן ראוי לאדם לעבוד בחייו בעבור נשמתו הנצחית, ולא בעבור גופו החולף, כי נשמתו היא "האני הגבוהה" יותר שלו, והגוף איננו אלא ביטוי חיצוני וזמני. לדבריהם, רצון הנשמה הוא להתקרב לאלוקים ולעבוד אותו, ולכן על האדם לקיים את מצוות האלוקים, ולהשתדל בכל נפשו להתקרב אליו. אמנם, במקביל מוטל על האדם לספק את צורכי גופו הפיזיים והנפשיים (כל עוד אינם מהווים "עבירה"), כדי שיהיה לו יישוב הדעת לעבודת השם.[1]

בקריאת שמע על המיטה ובברכות השחר ישנן תפילות המבטאות את הנשמה כיחידה רוחנית בפני עצמה, שבשעת השינה מתנתקת מהגוף ומופקדת בידי ה', והוא מחזירה ברחמיו בבוקר מחודשת ורעננה. סימוכין לתפיסה זו יש בפסוק מתהלים "בידך אפקיד רוחי"[2] הנאמר לפני השינה. משום כך נחשבת אצל חז"ל שינה כמיתה קטנה, "שינה אחד מששים במיתה" (מסכת ברכות, דף נז עמוד ב). בבוקר נאמרת תפילת הודיה על "תחיית מתים" קטנה זו בתפילה "אלוקי נשמה", שמופיעה בתלמוד הבבלי: "אֱלקַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהורָה הִיא. אַתָּה בְרָאתָהּ, אַתָּה יְצַרְתָּהּ, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי, וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי, וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי, וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוא. כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי, מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלקֵי וֵאלקֵי אֲבותַי, רִבּון כָּל הַמַּעֲשים, אֲדון כָּל הַנְּשָׁמות. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּחֲזִיר נְשָׁמות לִפְגָרִים מֵתִים." אולם מתפילה זו לא מובן הרעיון שהנשמה היא מקור הרצון החופשי ועיקר האדם, אלא שהנשמה היא דבר הנתון באדם, דהיינו הגוף, ומאפשרת את חיי הגוף עד המוות, וכן לעתיד לבוא בתחיית המתים.

על פי ספר הזוהר, נותרת בגוף האדם בזמן שינה רק חלק קטן מהנשמה, המכונה קוסטא דחיותא, ורק בזכות הקוסטא דחיותא האדם יכול להקיץ בבוקר משנתו.

הרב אברהם יצחק קוק כותב שכל ישראל הם נשמה אחת הכוללת את כל היחידים ולכן לכולם יש חלק לעולם הבא.[3]

בתורת הקבלה

בתורת הקבלה יש הרחבה ופירוט של הנושא. על פיה באדם חמישה חלקים רוחניים, כאשר השניים העליונים קשורים לתופעת הנבואה: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. (נר"ן ח"י)

ישנם הרבה פירושים בקשר לכוחות האלו. אחד מהנפוצים:

  • נפש - היא הכוח הנפשי שמחיה את המערכת הביולוגית והרגשית של האדם. "כי הדם הוא הנפש".
  • רוח - היא ההכרה הגלויה של האדם הַמֶּחְשָׁב (mind). התודעה הרגילה של האדם סובייקטיבית ורלטיבית בדרך כלל. "רוח האדם העולה מעלה מעלה".
  • נשמה - היא העל מודע העמוק של האדם. הגרעין האישיותי הפנימי שלעולם לא משתנה ולא מתקלקל. מכוחה רוצים, נדחפים ועושים דברים שאין מבינים את פשרם. לפעמים היא שולחת רמזים בחלומות. הנשמה טהורה תמיד והאדם איננו יכול לפגום אותה, אלא לעמעם את הופעתה והתגלותה בו.
  • חיה - נשמת הנשמה. היא חלק פנימי יותר, שמחובר אל כללות האומה הישראלית.
  • יחידה - יחידה שבנפש, היא ממד פנימי עוד יותר, שבה יש אחדות כוללת עם המציאות.

מכאן שיש באדם רבדים של "אני-ים" עליונים ותת מודעים, שאחד סמוי יותר ממשנהו ויותר כוללני ומתאחד עם הסביבה והיקום, עד שברמה העליונה והנסתרת ביותר, ישנה התאחדות בין בני האדם לבין עצמם ובינם לבין האלוקים.

נשמה יתירה בשבת

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נשמה יתירה

על פי המסורת, בשבת מתווספת לאדם היהודי, נשמה נוספת, ששוהה בגוף למשך השבת. רש"י מסביר שתוספת הנשמה בשבת, גורמת לכך שניתן לאכול יותר מאשר בדרך כלל, ואין נפשו קצה עליו, אולם בספרות הקבלה והחסידות[4] מבואר שהנשמה היתירה גורמת להרגשת התעלות רוחנית, לשומרי השבת.

ביטויים

  • לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה (מלכים א פרק יז ) - כמעט מת.
  • נשמת הדברים - התוכן הרעיוני שבהם שנותן להם טעם ומשמעות.
  • גילוי נשמה - התגלות רוחנית פנימית של האדם.
  • החזיר את נשמתו בטהרה - יהודי שנפטר.
  • כל עוד נשמה באפו - כל עוד הוא חי.
  • לעילוי נשמת - מתנה, לימוד או מעשים טובים הנעשים על מנת להשיג "עילוי נשמה" - מצב בו הנשמה מתקדמת בגן עדן או יוצאת מהגיהנום.
  • נר נשמה - נר זיכרון, שמדליקים ביום השנה לפטירתו של אדם קרוב.
  • נשמת כל חי - שם תפילה
  • פרחה נשמתו - חווה פחד נוראי או פשוט מת.

ראו גם

לקריאה נוספת

נשמה, הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), הוצאת מגיד

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. מסילת ישרים פרק א'
  2. ספר תהלים, פרק ל"א, פסוק ו'
  3. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, עולת ראי"ה, חלק ב', עמ' קנט, ד"ה "כל ישראל"
  4. בלקוטי תורה לאדמו"ר הזקן (דרושים לשבת שובה דף סו.) כותב שנשמה יתירה היינו שהקב"ה מעלה את הנשמה לדרגה גבוהה יותר.
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0