הסכם סאנינגדייל
| מקום יצירה | סאנינגדייל |
|---|---|
| תאריך יצירה | 9 בדצמבר 1973 |
הסכם סאנינגדייל (באנגלית: Sunningdale Agreement) היה ניסיון להסדיר את הסכסוך בצפון אירלנד באמצעות הקמת ממשל מקומי שיתופי ומנגנון לשיתוף פעולה בין צפון אירלנד לרפובליקה של אירלנד. ההסכם נחתם ב-6 בדצמבר 1973, אך קרס כעבור מספר חודשים בעקבות התנגדות יוניוניסטית חריפה.
רקע
צפון אירלנד הוקמה בשנת 1921 בעקבות חלוקתה של אירלנד לשניים: דרום אירלנד, וצפון אירלנד, שנותרה חלק מהממלכה המאוחדת. החלוקה הייתה מבוססת ברובה על הרכב דתי ואתני – בצפון הייה רוב פרוטסטנטי יוניוניסטי (תומכי בריטניה), ובמיעוט – קתולים נציונליסטים (שתמכו באיחוד עם אירלנד). במשך עשרות שנים לאחר החלוקה, הקתולים בצפון אירלנד סבלו מאפליה בתחומי הדיור, התעסוקה והזכויות הפוליטיות. הפרוטסטנטים שלטו ברוב מוסדות השלטון והמשטרה, וניהלו מערכת פוליטית סגורה שהותירה את הקתולים מודרים.
בסוף שנות ה-60 פרצו מהומות והתפרצויות אלימות, שהחלו כמחאות אזרחיות קתוליות בדרישה לשוויון זכויות, אך במהרה הידרדרו לעימות מזוין בין מיליציות חמושות של שני הצדדים, כאשר הצבא הבריטי נשלח לשמור על הסדר. הסכסוך כלל: פיגועים, התנקשויות ומארבים מצד המחתרת הרפובליקנית (IRA). תגובות אלימות של מליציות פרוטסטנטיות (כמו UDA (אנ') ו-UVF). הצבא הבריטי תגבר את כוחותיו והציג ונוכחות גבוהה ברחובות.
הממשל המקומי של צפון אירלנד (בסטורמונט) נשלט על ידי יוניוניסטים קיצוניים, וסירב לכל שותפות פוליטית עם נציונליסטים. בעקבות ההסלמה, בריטניה השעיתה את הפרלמנט המקומי ב-1972, והעבירה את השליטה לצבא ולממשלת לונדון. בשל הכישלון לייצב את המצב והמשך האלימות, ממשלת בריטניה ניסתה לראשונה לגבש פתרון פוליטי שיכלול את שני הצדדים.
ההסכם
הליכי ההסכם
ב-20 במרץ 1973 פרסמה ממשלת בריטניה ספר לבן שהציע הקמת אספה של צפון אירלנד בת 78 חברים, שתיבחר בבחירות יחסיות. ממשלת בריטניה תשמור על השליטה על החוק, הסדר והכספים, בעוד מועצת אירלנד המורכבת מחברי הרשות המבצעת של הרפובליקה של אירלנד, דאל אירלנד, הרשות המבצעת של צפון אירלנד ואספת צפון אירלנד תפעל בתפקיד מייעץ. האספה נועדה להחליף את הפרלמנט המושעה של סטורמונט, אך התקווה הייתה שהיא לא תישלט על ידי מפלגת היוניוניסטים של אלסטר (UUP) באותו אופן, ולכן תהיה מקובלת על הלאומנים.
הצעת חוק האספה של צפון אירלנד שנובעת מהמסמך הלבן הפכה לחוק ב-3 במאי 1973, והבחירות לאספה החדשה נערכו ב-28 ביוני. ההסכם זכה לתמיכה של מפלגת הסוציאל-דמוקרטים והלייבור (SDLP) הלאומנית, מפלגת ה-UUP האיגודיסטית ומפלגת הברית הבין-קהילתית. המפלגות התומכות בהסכם זכו ברוב ברור של המושבים (52 מול 26), אך מיעוט ניכר בתוך מפלגת היוניוניסטים של אלסטר התנגד להסכם.
הצדדים להסכם
הסכם סאנינגדייל נחתם ב־Sunningdale Park שבעיירה סאנינגדייל (ומכאן שמו), ב-9 בדצמבר 1973 בין שלוש ממשלות:
- ממשלת בריטניה – בראשות ראש הממשלה אדוארד הית', באמצעות מזכיר המדינה לענייני צפון אירלנד, ויליאם וייטלאו.
- ממשלת צפון אירלנד – ממשלה חדשה שהוקמה במסגרת ההסכם, בראשות היוניוניסט המתון בריאן פאולקנר, שכללה גם נציגים מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית והלייבור (SDLP) ומפלגת האליאנס.
- ממשלת רפובליקת אירלנד – בראשות ראש הממשלה (טישוק) ליאם קוסגרייב.
עיקרי ההסכם
- שלטון משותף (Power Sharing) בצפון אירלנד
- הקמת ממשלה חדשה בצפון אירלנד שמבוססת על שיתוף פעולה בין היוניוניסטים והנציונליסטים.
- הרכב הממשלה כלל נציגים משתי הקהילות, עם חלוקת תפקידים מאוזנת.
- הונהג עיקרון של ייצוג פרופורציונלי, שנועד להבטיח שגם למיעוט הקתולי תהיה השפעה.
- הקמת מועצת אירלנד (אנ')
- גוף חדש שנועד לחזק את הקשרים בין צפון אירלנד לבין רפובליקת אירלנד.
- היה אמור לעסוק בנושאים משותפים לשתי הישויות: תחבורה, תיירות, חינוך, חקלאות, בריאות ועוד.
- המועצה הייתה אמורה לכלול חברים ממשלתיים משתי המדינות, ונחשבה בעיני רבים בצפון כצעד ראשון לקראת איחוד – מה שעורר התנגדות עזה מצד יוניוניסטים קיצוניים.
- הכרה במעמדה החוקי של צפון אירלנד כחלק מהממלכה המאוחדת:
- ההסכם קבע כי כל שינוי במעמד הפוליטי של צפון אירלנד יתבצע רק בהסכמת הרוב באוכלוסייה המקומית.
- זכויות אזרח ושוויון:
- ההסכם כלל התחייבות לקדם שוויון זכויות בין פרוטסטנטים לקתולים בכל תחומי החיים.
- נועד להפסיק את האפליה שהייתה קיימת עד אז בשירותי המדינה, בדיור ובתעסוקה.
- שיתוף פעולה ביטחוני:
- סוכם על שיתוף פעולה בין ממשלת בריטניה, ממשלת צפון אירלנד ורפובליקת אירלנד במאבק נגד הטרור והאלימות, כולל מאבק במיליציות חמושות (כמו ה-IRA מצד אחד, וה-UVF מצד שני).
יישום ההסכם
הקמת הרשות המבצעת
לאחר הבחירות לאספה, החלו משא ומתן בין המפלגות שתמכו ב"ספר לבן" על הקמת "הרשות המבצעת לחלוקת סמכות". הדאגות העיקריות היו כליאה, שיטור ושאלת מועצת אירלנד.
ב־21 בנובמבר הושגה הסכמה על קואליציה מרצון של מפלגות תומכות בהסכם (בניגוד להוראות הסכם בלפסט, שקבע את שיטת ד'הונדט לבחירת שרים באופן יחסי למפלגות באספה). בין החברים הבולטים ברשות המבצעת נמנו:
ראש הממשלה לשעבר בריאן פוקנר (UUP) – כראש הרשות המבצעת,
ג'רי פיט (SDLP) – כסגן ראש הרשות המבצעת,
ג'ון יום (SDLP) – כשר המסחר,
אוליבר נאפייר (מפלגת הברית) – כשר המשפטים וראש משרד הרפורמה במשפט.
חברים נוספים: בזיל מקאיבור (UUP) – שר החינוך, הרברט קירק (UUP) – שר האוצר, אוסטין קארי (SDLP) – שר השיכון, לסלי מורל (UUP) – שר החקלאות, פאדי דוולין (SDLP) – שר הבריאות, רוי ברדפורד (UUP) – שר הסביבה, וג'ון בקסטר (UUP) – שר ההסברה.
הרשות המבצעת קיימה את ישיבתה הראשונה ב־1 בינואר 1974. מפלגת UUP הייתה חלוקה פנימית: הוועדה הקבועה הצביעה בעד השתתפות בהסכם ברוב דחוק של 132 מול 105.
מועצת אירלנד
הוראות למועצה של אירלנד היו קיימות כבר בחוק ממשלת אירלנד (1920), אך מעולם לא יושמו. יוניוניסטים התנגדו לכל מעורבות מצד הרפובליקה בדרום. בעקבות הקמת הרשות המבצעת, נפתחו שיחות ב־6–9 בדצמבר 1973 בעיירה סאנינגדייל שבברקשייר, בין ראשי ממשלות בריטניה (אדוארד הית'), רפובליקת אירלנד (ליאם קוסגרייב), ונציגי שלוש המפלגות הצפון-איריות שתמכו בהסכם.
בפגישות סוכם על הקמת מועצה דו־רכיבית:
מועצת השרים – הייתה אמורה לכלול שבעה שרים מצפון אירלנד ושבעה שרים מרפובליקת אירלנד, ולהיות בעלת תפקידים ביצועיים ויוזמתיים.
האספה המייעצת – הייתה אמורה לכלול 30 נציגים מדאל אירלנד ו-30 מאספת צפון אירלנד, עם סמכויות ייעוץ וביקורת בלבד.
תגובה להסכם
.JPG)
בסופו של דבר הוסכם כי תפקידיה המבצעים של המועצה יוגבלו ל"תיירות, שימור והיבטים של בריאות בעלי חיים", אך הדבר לא הרגיע את היוניוניסטים, שראו בכל השפעה של הרפובליקה על ענייני הצפון צעד קרוב יותר לאירלנד המאוחדת . הם חוו אישור לחששותיהם כאשר יו לוגו, חבר מועצת ה-SDLP, תיאר בפומבי את מועצת אירלנד כ"הכלי שיוביל את האיוניוניסטים לאירלנד מאוחדת" בנאום שנשא בטריניטי קולג' בדבלין . ב-10 בדצמבר, יום לאחר הכרזת ההסכם, הקימו כוחות פארא-מיליטריים לויאליסטים את מועצת צבא אלסטר - קואליציה של קבוצות פארא-מיליטריות לויאליסטיות, כולל איגוד ההגנה של אלסטר וכוח המתנדבים של אלסטר, שהתנגדו להסכם.
בינואר 1974, מפלגת היוניוניסטים של אלסטר הצביעה ברוב דחוק נגד המשך ההשתתפות באספה ופוקנר התפטר מתפקידו כמנהיג, ואת מקומו ירש הארי ווסט, מתנגד סאנינגדייל. בחודש שלאחר מכן התקיימו בחירות כלליות. היוניוניסטים של אלסטר הקימו את מועצת היוניוניסטים המאוחדת של אלסטר (UUUC) כקואליציה של יוניוניסטים מתנגדי הסכם עם מפלגת היוניוניסטים הפרוגרסיבית ואנגארד ומפלגת היוניוניסטים הדמוקרטית, כדי להציג מועמד יחיד נגד סאנינגדייל בכל מחוז בחירה. המפלגות שתמכו בסאנינגדייל, ה-SDLP, ה-אליאנס, מפלגת הלייבור של צפון אירלנד ו"האיחודים הפרו-אספה" שהורכבו מתומכיו של פוקנר, היו מפוזרות והציבו מועמדים זו נגד זו. כאשר הוכרזו התוצאות, מפלגת ה-UUUC כבשה אחד עשר מתוך שנים עשר מחוזות בחירה, שכמה מהם ניצחו בקולות חלוקים. רק מערב בלפסט החזיר חבר פרלמנט תומך בסאנינגדייל ( ג'רי פיט ). ה-UUUC הכריזה כי הדבר מייצג דחייה דמוקרטית של האספה וההנהלה של סאנינגדייל, וביקשה להפילם בכל דרך אפשרית.
קריסת ההסכם
בעקבות תבוסת הצעה שגינתה את חלוקת השלטון באספה הצפונית של אירלנד, מועצת העובדים של אלסטר, ארגון נאמן, הכריזה על שביתה כללית ב-15 במאי. הממשלה הבריטית סרבה להשתמש בכוח על מנת לעצור את המהומות. לאחר שבועיים של מהומות, בריאן פוקנר התפטר מתפקידו כמנכ"ל והסכם סאנינגדייל קרס ב-28 במאי 1974.
ההיבט המשתק ביותר של השביתה היה השפעתה על אספקת החשמל - תחנת הכוח באלימפורד ייצרה את החשמל של בלפסט ואת זה של רוב צפון אירלנד. כוח העבודה היה ברובו הפרוטסטנטי והשליטה האפקטיבית הייתה בידי UWC. תוכניתו של ג'ון יום לחתוך את רשת החשמל של צפון אירלנד לשניים ולהסתמך על החשמל שייוצר על ידי תחנת הכוח קולקירה (שם עבדו קתולים רבים) כדי לשמור על פעילותה של דרי וסביבתה תוך פגיעה בשובתים האיגודיוניסטים במזרח נדחתה על ידי מזכיר המדינה הבריטי מרלין ריס .
אחרית דבר
הסכם יום שישי הטוב משנת 1998 (GFA), עליו מבוססת המערכת הנוכחית של חלוקת סמכויות בצפון אירלנד, דומה מאוד להסכם סאנינגדייל. פוליטיקאי ממפלגת ה-SDLP, שיימוס מאלון, שהיה חלק מהמשא ומתן, תיאר את ההסכם כ"סאנינגדייל ללומדים איטיים". טענה זו ספגה ביקורת מצד מדענים פוליטיים כמו ריצ'רד וילפורד וסטפן וולף. הראשון קבע כי "ישנם הבדלים משמעותיים ביניהן [סאנינגדייל ובלפסט], הן מבחינת התוכן והן מבחינת הנסיבות סביב המשא ומתן, יישומן ותפעולן". בין ההבדלים בנסיבות הללו הייתה אמונה בקרב הרפובליקנים בזמן הסכם סאנינגדייל כי נסיגה בריטית מצפון אירלנד היא "בלתי נמנעת", מה שכבר לא היה המצב בשנת 1998.
קישורים חיצוניים
הסכם סאנינגדייל41467122Q321925