הפיגוע בצירות הסובייטית
הפיגוע נגד הצירות הסובייטית בתל אביב התרחש ב-9 בפברואר 1953. בחצר הצירות הונחה פצצה במשקל 15 ק"ג, שכתוצאה מהתפוצצותה הבניין נפגע קשות, וארבעה מהאנשים העובדים בו נפצעו.
רקע
היחסים בין מדינת ישראל לברית המועצות ומדינות הגוש הקומוניסטי החלו להיות מתוחים עוד בתחילת שנות ה-50. ב-1952 נעצרו בצ'כוסלובקיה יהודים (בהם מרדכי אורן, ישראלי פעיל מפ"ם), שהואשמו בריגול וחתרנות לטובת ארצות הברית והועמדו למשפט ראווה פוליטי, "משפטי פראג". בברית המועצות נעצרו רופאים יהודיים והועמדו בינואר 1953 למשפטי ראווה בעלי נופך אנטישמי, "משפט הרופאים".
ב-1952 הקימו מספר יוצאי לח"י, בהם יעקב חרותי ושמעון בכר, את קבוצת המחתרת "מלכות ישראל" שנודעה לימים בתור "מחתרת צריפין". מטרת הקבוצה הייתה להתנקם בשלטונות ברית המועצות וצ'כוסלובקיה על רדיפת היהודים במדינות אלו; ואף לפעול נגד חיילי הלגיון הירדני בירושלים.
מספר פעולות מחאה התקיימו על רקע משפטי פראג ומוסקבה. בין היתר, קיימו ב-4 בדצמבר 1952 פעילי ימין (בהם ישראל אלדד ואב"א אחימאיר) משפט דמה לברית המועצות ב"בית העם" בתל אביב. ב-23 בנובמבר 1952 הושלכה אבן לתוך משרדו של הנציג הצ'כוסלובקי בתל אביב. ב-4 בדצמבר הושלכה פצצה תוצרת בית על מוסך הנציגות הצ'כוסלובקית וב-10 בדצמבר היה ניסיון להצית מכונית הקשורה לצירות הסובייטית[1].
בנוסף, משרד החוץ החליט על צעדי מחאה דיפלומטיים, במסגרתם הנחה מנכ"ל המשרד ולטר איתן את שליחי ישראל להחרים הזמנות מנציגי צ'כוסלובקיה (ושלא להזמינם לאירועים רשמיים). בלא לפגוע בכללי הטקס והנימוס הבסיסיים, על נציגי ישראל להימנע משיחה עם נציגי צ'כוסלובקיה[2].
הפיגוע
בשעות הערב המאוחרות של 9 בפברואר 1953 חדרו פעילים של מחתרת צריפין לשטח הצירות הסובייטית בשדרות רוטשילד בלב העיר תל אביב לאחר חיתוך הגדר האחורית של המתחם, בעוד משמר משטרתי מפטרל בחזית בניין הצירות. בחצר הצירות הונחה פצצה במשקל 15 ק"ג, שהתפוצצה בשעה 22:35. הבניין נפגע קשות, וארבעה נפצעו, בהם קלאודיה ירשובה, אשת הציר פבל ירשוב שנפצעה קלות והנהג של הצירות שנפצע קשה מרסיסים בבטנו. מהדף הפיצוץ נשברו גם חלונות מעון השגריר השווייצרי, שהיה בקרבת הצירות הסובייטית.
תוצאות הפיגוע
ממשלת ישראל מיהרה לפרסם הודעת גינוי למעשה, שבה נאמר כי הפצצה פגעה "לא רק בנציגות דיפלומטית זרה אלא גם בנפש המדינה עצמה. ייעשו כל המאמצים כדי לגלות את הפושעים וכאשר יתגלו יובאו לדין ויבואו על עונשם. הממשלה מביעה לציר ברית המועצות ולעובדי הצירות, ובפרט לאלה הנמצאים עתה בטיפול רפואי את צערה העמוק ואת דאבון ליבה".
אולם לאחר יממה הודיע הציר ירשוב כי לדעתו ההתנקשות היא תוצאה של התעמולה האנטי-סובייטית שמקורה בממשלת ישראל. ב-11 בפברואר בשעת לילה הזעיק אליו שר החוץ הסובייטי אנדריי וישינסקי את ציר ישראל במוסקבה שמואל אלישיב ומסר לידיו איגרת המודיעה על ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין ברית המועצות לישראל והמכנה את התנצלותה של ממשלת ישראל כ"משחק רמייה". השר אמר לשגריר כי הפיצוץ הוכיח שבישראל אין תנאים מינימליים לקיום נציגות דיפלומטית סובייטית. הציר נדרש לעזוב מיד את מוסקבה. ציר ישראל ואנשי הצירות עזבו את מוסקבה במקביל ליציאתם של הציר ירשוב ואנשי הצירות את תל אביב.
היחסים הדיפלומטיים חודשו שנית ביולי 1953, אך נותקו סופית לאחר 1967. ניתוק היחסים התקבל בחשש כבד בישראל, הן למעמדה הבינלאומי, והן לגורל יהודי ברית המועצות. דוד בן-גוריון אמר כי קיבל את ההודעה על ניתוק היחסים בתדהמה ובחשש; זלמן ארן אמר כי השמיים מעולם לא היו מעוננים יותר מאז הקמת מדינת ישראל; וכי ברית המועצות הטילה "פצצה דיפלומטית" על מדינת ישראל.
שר החוץ, משה שרת, הנחה את הדיפלומטים הישראלים בחו"ל להקפיד להעביר את המסרים, לפיהם ניתוק היחסים לא היווה פגיעה אנושה בישראל; ובנוסף לא גרם לתלות ישראלית בארצות הברית, או להעלאת מעמדן של המדינות הערביות במישור הבינלאומי[3].
שירותי הביטחון ראו בפעילות "מלכות ישראל" גורם שעירער את יציבות המשטר בישראל. ביוני 1953 הצליחו לחשוף את פעילי הארגון ולעצור כ-16 מהם, ו"מלכות ישראל" הוכרזה כארגון טרור מתוקף פקודת מניעת טרור. העצורים הועמדו לדין בבית דין צבאי (שהיה במחנה צריפין, ולפיכך כונתה הקבוצה גם "מחתרת צריפין"). זוהי הפעם היחידה בתולדות מדינת ישראל, שבה הועמדו לדין אזרחים יהודים בבית דין צבאי בהקשר זה. על החשודים הגן שמואל תמיר. הם לא הורשעו בעוון הפגיעה בצירות הסובייטית, אלא בעבירות אחרות: בכר נידון ל-12 שנות מאסר, חרותי לעשר שנים ויחזקאל מזרחי לחמש שנים. יוסף מנקס לא הורשע מהיעדר ראיות נגדו. לאחר כשנתיים מאסר, בהמלצת שר המשפטים פנחס רוזן, הוענקה חנינה לכל אסירי המחתרת.
קישורים חיצוניים
- נתי קנטורוביץ', הפיגוע בצירות הסובייטית בתל אביב, פברואר 1953, זמנים 116, סתיו 2011
הערות שוליים
