הפיגוע ברחוב בן-יהודה (1948)
| חלק מהסכסוך הישראלי-ערבי | |
|---|---|
 | |
| החורבן ברחוב בן-יהודה כתוצאה מפיצוץ מכונית התופת | |
| סוג | מכונית תופת |
| מבצע |
תכנון: עבד אל-קאדר אל-חוסייני ביצוע: חיילים שערקו מהצבא הבריטי |
| מספר מפגעים | 6 |
הפיגוע ברחוב בן-יהודה שבירושלים אירע במהלך מלחמת העצמאות, ביום י"ב באדר א' תש"ח - 22 בפברואר 1948. הוא תוכנן על ידי עבד אל-קאדר אל-חוסייני ופאוזי אל-כותוב ובוצע על ידי חיילים שערקו מהצבא הבריטי ועשו שימוש בכלי רכב ונשק של הצבא הבריטי. שלושה בניינים ברחוב בן-יהודה בירושלים (שני בתי מלון ובניין מגורים) נהרסו, ומעוצמת הפיצוץ נופצו זכוכיות ברחבי העיר. בפיגוע נרצחו 58 בני אדם, מהם 49 חללים שנמצאו מתים בהריסות הבניינים ועוד 9 שנפטרו מפצעיהם מאוחר יותר, ונפצעו 38. רוב הרוגי הפיגוע נקברו בבית הקברות סנהדריה.
רקע
ערך מורחב – ירושלים בתקופת המנדט הבריטי
מהלך האירוע
הפיצוץ ברחוב בן-יהודה התרחש בשעה 6:30 בבוקר. עדים לכניסת מכוניות התופת לירושלים היו שלמה חרפי ומשה קדמי, שומרים בעמדת מחסום של משמר העם בשכונת רוממה. אל המחסום הגיעו שלוש משאיות המלוות בשריונית של הצבא הבריטי שיצאו מהכפר עמואס שם הן הוכנו[1]. כאשר נשאל נהג השריונית ליעדו הוא השיב כי המשאיות מעבירות פסולת למחנה הבריטי ליד שכונת תלפיות - "מחנה אלנבי". כאשר השומרים בקשו לבדוק את המשאיות צעק השוטר בעברית: "אמרתי שהכל בסדר - לא ארשה שתערוך בדיקה! אני אחראי לשיירה - סמרטוט יהודי עלוב, תן לעבור!". הם רשמו את מספר השריונית, 579, ואת השעה, 6:15, על מנת לדווח על גסות הרוח, למרות שזו לא הייתה התנהגות חריגה. שני השומרים העידו בוועדת החקירה של הסוכנות כי קיבלו הוראה לא לחפש במכוניות צבאיות ומשטרתיות בריטיות[2].
השיירה הגיעה לרחוב בן-יהודה פינת רחוב בן הלל. שלמה (נג'י) אוסי, שהיה שומר לילה בחניון, שמע יריות, והבחין כי נהגי המשאיות נוטשים רכביהם, יורים לכל עבר אל העוברים והשבים, ולאחר מכן נמלטים לשריונית של הצבא הבריטי. אוסי נזכר בפיצוץ שהיה בירושלים עשרים ימים קודם, כאשר משאית עם חומר נפץ התפוצצה ברחוב הסולל (כיום רחוב חבצלת) ליד הבניין בו הייתה מערכת העיתון פלסטיין פוסט. הוא רץ לאמצע הרחוב וצעק לכל עבר במטרה להעיר את הדיירים משנתם.
הפיצוץ התרחש בשעה 6:30. מעוצמת הפיצוץ נהרס כליל מבנה ארבע הקומות בו שכן מלון "אטלנטיק", נזק כבד נגרם למלון אמדורסקי, לבית בנק קופת עם ולבית וילנצ'יק הסמוך. מהדף הפיצוץ נמעך גג "קולנוע אוריון", נהרסה חנות הספרים של מיכל יצחק רבינוביץ' "דרום",[3] וזכוכיות נופצו ברחבי העיר, בשכונות רחביה, גאולה, מקור ברוך ומחנה יהודה.
בבתי המלון התאכסנו בזמן הפיגוע פליטים משכונת תלפיות ומפוני הבניין ברחוב הסולל, שנפגע עשרים ימים קודם[2].
נפגעים
לאחר 36 שעות של פינוי ההריסות, נאספו למעלה מ-140 פצועים ו-49 חללים. בית הקברות בהר הזיתים היה מנותק מהעיר ועל כן רוב החללים נקברו בבית הקברות החדש בסנהדריה שנחנך לקראת ההלוויה. ביום ט"ז באדר א' (26 בפברואר 1948) נקברו בקבר אחים בבית הקברות 43 מחללי הפיגוע. עוד 4 מההרוגים נקברו בתל אביב ושני הרוגים לא יהודים נקברו על ידי בני עדתם[4].
ועד הקהילה היהודית בעיר, המוסד הלאומי של תושבי העיר, פנה לתושבי העיר וביקש כי יארחו את הדיירים, שהפכו להיות למחוסרי דיור. כן ביקש מבעלי המלאכה כי יתקנו בהקדם את הנזקים על חשבון ביצוע עבודות אחרות.
האחריות לפיצוץ והתגובות לו
הפיצוץ בוצע על ידי שישה עריקים מהצבא הבריטי שנשכרו לבצע את הפיגוע שתוכנן על ידי עבד אל-קאדר אל-חוסייני שידע שהמלונות ברחוב בן-יהודה, שפוצצו, היו אכסניה למלווי השיירות לירושלים מטעם הפלמ"ח. המבצעים סיירו ברחוב בן-יהודה שבוע לפני הפיגוע וביום הפיצוץ שבו למקום לבצע את הפיגוע. בפועל, מלווי השיירות לא היו בחדריהם בעת הפיצוץ שכן הם יצאו זמן קצר קודם לכן ללוות שיירה[2]. לאחר הפיגוע פנו שניים מהמבצעים לאמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים בקהיר, בבקשה לקבל את שכרם ו"הוא זרק אותם מביתו". שניים נוספים נהרגו כאשר פירקו מטען חבלה שהוחדר למפקדה ערבית ליד שכם. השניים האחרונים נתפסו על ידי ההגנה, נמסרו לבריטים ונידונו לעשר שנות מאסר על גניבת נשק ועריקה[2]. הלח"י פרסמו כרוז "מבוקש" עם תמונתו של חייל בריטי בשם מרטין סטטון ושלטענתם היה מעורב בפיגוע. גופתו נמצאה בין ההרוגים בקרב על נצרת במבצע דקל[5].
למערכות העיתונים הגיע כרזה של נטילת אחריות לפיצוץ בשם הסניף הארץ ישראלי של "הליגה הבריטית" (הפשיסטית). הם כתבו כך: "נשבענו שבועה קדושה לצאת למסע צלב נגד היהודים". וסיימו את הכרוז במשפטים אלה: "אנחנו נסיים את מפעל היטלר. חיילים ושוטרים בריטיים, כולנו נצטרף למלחמה זו - החל מנציגיה הבכירים ביותר של האימפריה הבריטית, עד לצנועים ביותר".
דובר הממשלה הבריטית הודיע שאין לממשלה כל קשר לפיגוע וכי העובדה שאנשים לבושים מדי צבא בריטי השתתפו בפיגוע אינה אומרת הרבה בגלל שהמנהג ללבוש בגדי אחרים הפך לשיטה מקובלת בידי הטרוריסטים. אולם רבים בציבור היהודי האשימו את הבריטים בפיגוע וההנהגה היהודית סירבה להיעזר בצבא הבריטי ובציודו בפעולות החילוץ לאחר הפיצוץ[6]. פיקוד ההגנה פרסם פקודת יום, ליום י"ב אדר א' תש"ח: "רצח שפל ואכזרי של עשרות אזרחים שלווים בוצע הבוקר בחוצות ירושלים בידי זדים מוגי לב", אך פנתה לתושבי ירושלים בבקשה לא להגיב על ידי "פעולות בלתי אחריות". לעומת זאת אצ"ל פרסם הודעה לפיה: "כל חייל או שוטר בריטי שיימצא באזור היהודי (של העיר) - יירה!" ואכן לוחמי אצ"ל ולח"י יצאו לרחובות העיר והרגו לפחות 10 שוטרים וחיילים בריטים[6]. הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג הטיל בדבריו בהלוויה אחריות כוללת על בריטניה באומרו שהיא אינה יכולה לרחוץ ידיה ולומר שאינה אחראית לרציחת הנפשות האלה כמו שאר הנפשות שנרצחו מאז ה-2 בדצמבר 1947[4].
דוד בן-גוריון אמר כי "הרס כזה לא שיערתי". אבל הוסיף כי "בריונים ורוצחים שלנו פילסו את הדרך".
מאותו יום פונו החיילים הבריטיים מהעיר ל"אזורי ביטחון". נאסר עליהם להיכנס לשכונות יהודיות פרט לביצוע תפקידים מבצעיים[2]. הדבר לא מנע פיגועים נוספים. 18 יום לאחר מכן התפוצצה מכונית תופת בחצר בניין המוסדות הלאומיים.
ב-29 בפברואר 1948, במלאת "שבעה" לפיגוע ברחוב בן-יהודה, התקיף לח"י רכבת שהסיעה חיילים בריטים ליד מכון אילון בפאתי רחובות. בהתקפה נהרגו 28 חיילים בריטים. הבריטים הגיבו באותו יום בהסגירם את מגיני בית החרושת היוצק ליד תל אביב לידי הערבים שרצחו עשרה מהם.
לקריאה נוספת
- אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, כרך ג' עמ' 89–91.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הפיגוע ברחוב בן יהודה (1948) |
- יאיר שלג, 45 שנות פיגועים קשים, באתר הארץ, 3 בדצמבר 2001
- הפיגוע ששכחנו, באתר ynet, 25 בינואר 2007
- רצח המוני במרכז ירושלים היהודית, דבר, 23 בפברואר 1948
- הדף הראשון של "הבקר" מיום למחרת הפיגוע
- המאבק על ההכרה בשלמה אוסי כחלל מערכת הביטחון
הערות שוליים
- ^ בני מוריס, 1948 : תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה, ספריית אופקים, עמ' 128
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, כרך ג' עמ' 89–91.
- ^ שמו הרשמי של הרחוב המתחיל מן הפינה בה אירע הפיצוץ, הידוע בשם העממי "הפסאז'", הוא "דרום" על שם החנות, ראו: דרום באתר הרשמי של עיריית ירושלים.
- ^ 4.0 4.1 43 מחללי ההפצצה בירושלים הובאו לקבורה ליד קברי הסנהדרין, דבר, 27 בפברואר 1948
- ^ No sign of Jews, פלסטיין פוסט, 30 ביולי 1948
- ^ 6.0 6.1 דובר הממשלה: לכוחות הביטחון אין קשר למעשי הפיצוץ בירושלים, דבר, 27 בפברואר 1948
