הצבעה חשאית
הצבעה חשאית היא הצבעה שבה לא ידועה בחירתו של כל אחד מהמצביעים. חשאיות ההצבעה באה להבטיח כי המצביע בוחר בדעתו האמיתית, ומונעת ניסיונות להשפיע על המצביע באיומים או שוחד.
הצבעה כזו נערכת בדרך כלל באמצעות הכנסת פתקי הצבעה, הנספרים לאחר תום מועד ההצבעה. ישנן גם שיטות הצבעה אחרות, כגון הצבעה ממוחשבת שמשתמשת במחשבים. הצבעה חשאית קיימת עוד מתקופת יוון העתיקה, שבה נערכו הצבעות חשאיות במספר מקרים, כדוגמת אוסטרקיזם.
בצרפת סעיף 31 בחוקה של 1795 קבע ש"הבחירות צריכות להתקיים בהצבעה חשאית". כך גם בחוקה של 1848: המצביעים יכלו לכתוב את שם המועמד המועדף עליהם בפתק הצבעה שאותו קיפלו כדי למנוע מאחרים לדעת את הצבעתם. נפוליאון השלישי ניסה לבטל את ההצבעה החשאית במסגרת משאל עם שהתקיים ב-1851 וקבע שעל המצביעים לכתוב "בעד"/"נגד" לצד שמותיהם ברשימות ההצבעה, אולם בעקבות התנגדות עזה לכך ביטל זאת ואיפשר הצבעה חשאית.
בבריטניה הצבעה חשאית הייתה אחת משש דרישותיה של תנועת הצ'רטיזם, תנועה לרפורמה פוליטית וחברתית שפעלה בבריטניה באמצע המאה ה-19. הפרלמנט הבריטי סירב לדון בדרישות התנועה, אולם לורד מקאולי מהמפלגה הוויגית בנאומו ב-1842 אף על פי שדחה את שש הדרישות כמכלול, הודה כי הצבעה חשאית היא אחת משתי דרישות שבהן הוא תומך. ההצבעה החשאית הונהגה לבסוף ב-1872, במסגרת חקיקה שיזם ראש הממשלה ויליאם גלאדסטון. כיום נהוג בבריטניה שלכל מצביע ולכל פתק הצבעה יש מספור, כך שבאופן תאורטי ההצבעה אינה חשאית, אולם רק בהחלטת בית משפט מיוחד ניתן לחשוף את המצביע.
כורי הזהב ביוריקה, ויקטוריה שבאוסטרליה הושפעו מרעיונות תנועת הצ'רטיזם וב-1854 פרצו במרד תוך שהם מאמצים את רעיון ההצבעה החשאית. הצבעה חשאית אומצה לראשונה בטסמניה ב-1856. ב-1856 הוחלט במסגרת חקיקה על הצבעה חשאית בוויקטוריה, וכך גם בדרום אוסטרליה.
בארצות הברית רוב המדינות עברו להצבעה חשאית לאחר הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1884, אולם קנטקי אימצה את ההצבעה החשאית רק ב-1891.
בישראל בהתאם לחוק יסוד: הכנסת, נהוגה הצבעה חשאית בבחירות, הבוחר אינו חייב להצהיר על הצבעתו, ולשום רשות ממלכתית אין רשות לשאול אותו על כך. ההצבעה עצמה נעשית מאחורי פרגוד, ופתק ההצבעה מושם בתוך מעטפה אטומה. פתק או מעטפה שיש עליהם סימן מזהה כלשהו נפסלים ואינם נספרים. גם ההצבעות בכנסת לבחירת נשיא המדינה ומבקר המדינה הן הצבעות חשאיות.
