הקרב על טירת איטר
 | ||||||||||||||||||
| טירת איטר (תמונה מ-1979) | ||||||||||||||||||
| מערכה: פלישת בעלות הברית המערביות לגרמניה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 5 במאי 1945 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | טירת איטר, אוסטריה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון בעלות הברית | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
הקרב על טירת איטר התרחש ב-5 במאי 1945, בימיה האחרונים של החזית המערבית במלחמת העולם השנייה. בקרב זה לחמו קומץ חיילים אמריקאים מדיוויזיית השריון ה-12 שכם אל שכם לצד חיילים גרמנים מהוורמאכט כנגד כוחות מדיוויזיית הפאנצרגרנדיר אס אס ה-17, במטרה להגן על טירת איטר שבה הוחזקו אסירים צרפתיים, עד אשר הגיע כוח התגבורת האמריקני. חרף העובדה שמדובר בקרב קטן וזניח, הוא התפרסם בשל העובדה שזהו הקרב היחיד במלחמת העולם השנייה שבו לחמו חיילים אמריקאים וגרמנים זה לצד זה. בהיסטוריה הפופולרית הוא מכונה לעיתים "הקרב המוזר ביותר של מלחמת העולם השנייה".
רקע
טירת איטר (בגרמנית: Schloss Itter) היא טירה קטנה הממוקמת על גבעה ליד הכפר איטר במחוז צפון טירול במדינת טירול שבאוסטריה. ב-1938, בעקבות האנשלוס, שכרו השלטונות הנאציים את הטירה מידי בעליה, פרנץ גרינר. ב-7 בפברואר 1943 הופיע בטירה גרופנפיהרר אוסוואלד פוהל, ובפקודה מפורשת מהיינריך הימלר הפקיע את הטירה מגרינר והחל בהפיכת המקום למתקן מאסר. ב-25 באפריל של אותה שנה כבר היה המקום כשיר לקבל אסירים. המקום נוהל בידי הנהלת מחנה הריכוז דכאו.
המקום נועד מלכתחילה לקבל אסירים צרפתיים רבי ערך עבור הרייך הגרמני, שהוחזקו כבני ערובה. בין האסירים במקום נמנו שחקן הטניס ז'אן בורוטרה, ראשי ממשלת צרפת לשעבר אדואר דאלאדיה ופול ריינו, הרמטכ"לים לשעבר מקסים וייגאן ומוריס גמלאן, אחותו הגדולה של שארל דה גול מריה-אגנס קאיליאו, מנהיג ההתנגדות הצרפתית פרנסואה דה לה רוקה ואח"מים נוספים. פרט לצרפתים הוחזקו בטירה גם מספר עובדי כפייה ממדינות מזרח אירופה, שהועברו מדכאו לטירה כדי לסייע בתחזוקה השוטפת שלה.
הקרב
ככל שמלחמת העולם השנייה התקדמה לקראת סיום, חשו האסירים בטירה פחות ופחות בטוחים. ב-3 במאי 1945, זבונימיר צ'וקוביץ', חבר לשעבר בצבא השחרור העממי של יוגוסלביה, שהועסק בטירה כבעל מלאכה, העמיד פנים שהוא מבצע שליחות עבור מפקד הטירה סבסטיאן וימר, והתרחק מהמקום כשהוא אוחז מכתב באנגלית שאותו היה אמור למסור לחייל האמריקאי הראשון שבו יתקל. הוא תכנן ללכת אל העיירה ורגל (Wörgl) שהייתה מרוחקת 8 ק"מ מהטירה, אך גילה כי היא עדיין מוחזקת בידי חיילים גרמנים. צ'וקוביץ' המשיך לצעוד לאורך הנהר אין בכיוון אינסברוק כ-64 ק"מ. בפאתי העיר הוא נתקל במסיבה של חיילי הרגימנט ה-409 של דיוויזיית השריון ה-12 שהשתייכה לקורפוס ה-6 של ארצות הברית. צ'וקוביץ' סיפר להם על האסירים, אולם הם חששו לצאת לפעולת חילוץ ללא אישור. הם הבטיחו לו תשובה ממפקדת המטה שלהם בבוקר 4 במאי.
עם עלות השחר התארגן כוח אמריקאי מצויד בכלי רכב משוריינים והחל בהתקדמות לכיוון הטירה. עם זאת, הם עוכבו בידי חיילי הדיוויזיה ה-36 של ארצות הברית, שלשטח שבשליטתה הם חדרו. רק שני ג'יפים קיבלו אישור להתקדם, וגם הם נאלצו לעצור לאחר שהופגזו על ידי כוחות גרמניים באזור. בינתיים, למפקד הטירה וימר, נודע על מותו בנסיבות חשודות של מפקד דכאו אדוארד וייטר, והוא החל לחשוש לחייו. חששותיו העמיקו לאחר שצ'וקוביץ' לא חזר. הוא נטש את הטירה ובעקבותיו אנשי "גולגולת המת" שהיו אתו. האסירים מיהרו להשתלט על הטירה ולהתחמש בנשק שנותר. עם זאת, הטירה עדיין הייתה מוקפת בכוחות גרמניים גדולים.
כיוון שלא ידעו על מאמציו של צ'וקוביץ' והאמריקנים, קיבלו הצרפתים את הצעתו של הטבח הצ'כוסלובקי אנדריאס קרובוט, לבקש את עזרת אנשי המחתרת האוסטריים באזור. קרובוט רכב על אופניים לוורגל והגיע אליה בצהריי 4 במאי. העיר ננטשה לפני כן בידי חיילי הוורמאכט, אולם נכנסו אליה חיילי ואפן אס אס שירו למוות בכל מי שהעז להניף דגל לבן או אוסטרי על חלונו. עם זאת, יחידה של חיילי ורמאכט בפיקודו של מאיור יוזף גנגל סירבה להילחם, רשמית כדי להילחם עד החייל האחרון, אולם בפועל, גנגל, בתיאום עם המחתרת, קיווה להגן על העיר מפני חיילי האס אס עד שהאמריקנים יגיעו.
אנשי המחתרת האוסטרים הפנו את קרובוט לגנגל. זה האחרון נאלץ לפנות לאמריקנים עם דגל לבן, מעשה שממנו קיווה להימנע עד אז כדי לא להיחשב כעריק. באותו זמן, הגיע סיור של ארבעה טנקי M4 שרמן מגדוד הטנקים ה-23, של הדיוויזיה המשוריינת ה-12, בפיקודו של קפטן ג'ון לי, לעיירה קופשטיין 13 ק"מ מצפון לטירה. הטנקים המתינו בכיכר העיר בהמתנה לאישור לנוע מהדיוויזיה ה-34. עם זאת, כשגנגל הופיע, לי לא היסס ולאחר התייעצות קצרה עם אנשי מטהו החל לנוע לכיוון הטירה. עד מהרה נוכח לי לדעת שכל הכוח שלו לא יצליח לעבור את אחד הגשרים שבדרך, ולפיכך יצא בעצמו עם גנגל ולקח עמו רק טנק אחד ו-13 חיילים. לגנגל עצמו היו 10 חיילים. כ-4 ק"מ מהטירה, הצליח הכוח האמריקאי-גרמני להביס יחידת אנשי אס אס שניסתה להקים מחסום. בינתיים הצליחו האסירים הצרפתיים להתיידד עם קצין אס אס בדרגת האופט-שטורמפיהרר בשם קורט-זיגפריד שריידר אשר ניאות להצטרף אליהם. לי נטל את הפיקוד על הטירה, והציב את הטנק שלו בכניסה המרכזית.
לי ציווה על האסירים הצרפתים להסתתר, אבל הם נשארו בחוץ ונלחמו לצד החיילים האמריקאים והגרמנים. במשך הלילה הוטרדו המגינים על ידי כוח סיור של האס אס שנשלח לבדוק את כוחם. בבוקר 5 במאי, כוח של 100–150 אנשי אס אס פתח במתקפה. גנגל עוד הספיק ליצור קשר עם אלואיס מאייר, ראש המחתרת האוסטרית בוורגל וביקש ממנו עזרה. אולם רק איש מחתרת אוסטרי אחד ושני חיילים גרמנים נוספים הצליחו להיכנס לטירה ולהצטרף למגינים. טנק השרמן הגן על המגינים בתחילה, אולם הגרמנים פוצצו אותו באמצעות תותח נ"מ 88. באותה עת נמצא בתוך הטנק רק חייל אחד שניסה לתקן את מכשיר הקשר הפגוע שלו, והוא נחלץ ללא פגע.
המגינים ידעו שמצבם נואש, והתחמושת שלהם הלכה ואזלה. ללי נודע שתגבורת אמריקנית בדרך, אולם לא הייתה לו דרך להודיע להם על מצבם. לפיכך הוא שלח את אלוף העולם בטניס לשעבר, ז'אן בורוטרה, שקפץ מעל לחומה ורץ עד שפגש כוחות אמריקניים. הוא מסר להם את המידע, ולאחר מכן ביקש וקיבל מדים אמריקניים והצטרף לכוח החילוץ. כוח הסיוע הגיע בסביבות השעה 16:00, זמן קצר לפני שירו המגינים את תחמושתם האחרונה. אנשי האס אס הובסו מיד, וכ-100 מהם נלקחו בשבי. החיילים האמריקנים חזרו ליחידותיהם. השבויים הצרפתיים חזרו עוד באותו ערב לצרפת, והגיעו לפריז ב-10 במאי. הגרמנים נכנעו ונלקחו בשבי מרצון, אולם גנגל עצמו נורה בראשו על ידי צלף אס אס ונהרג במקום. הוא נחשב כיום לגיבור באוסטריה.
לאחר הקרב
על חלקו בחילוץ השבויים, קיבל לי את צלב השירות המצוין. על שמו של גנגל נקרא רחוב בוורגל. יומיים בלבד לאחר הקרב נכנעו הנאצים ללא תנאי. בהיסטוריה הפופולרית הוא מכונה לעיתים "הקרב המוזר ביותר של מלחמת העולם השנייה". זהו כנראה הקרב היחיד במלחמה בו לחמו חיילים גרמנים ואמריקאים זה לצד זה.[1]
אחד מהשירים באלבומה של הלהקה השוודית "סבטון" (אשר שיריה עוסקים כמעט כולם במלחמות) - The Last Stand נקרא The Last Battle ומתאר את אירועי הקרב. סרט על הקרב בשם The Last Battle בבימויו של פטר לנדסמן אמור לצאת לאקרנים ב-2018.
לקריאה נוספת
- Harding, Stephen (2013). The Last Battle: When U.S. and German Soldiers Joined Forces in the Waning Hours of World War II in Europe. Da Capo Press. ISBN 978-0-306-82209-4.
קישורים חיצוניים
- Mayer, John G. (26 במאי 1945). "12th Men Free French Big-Wigs". Hellcat News. 12th Armored Division.
{{cite news}}: (עזרה) - Roberts, Andrew(historian) (12 במאי 2013). "World War II's Strangest Battle: When Americans and Germans Fought Together". The Daily Beast.
{{cite news}}: (עזרה) - Bell, Bethany (7 במאי 2015). "The Austrian castle where Nazis lost to German-US force". BBC News.
{{cite news}}: (עזרה) - Meyer Levin (21 ביולי 1945). "We Liberated Who's Who". Saturday Evening Post. Vol. 218, no. 3.
{{cite news}}: (עזרה) - "Freed - Daladier, Blum, Reynaud, Niemoeller, Schuschnigg, Gamelin - DALADIER AND BLUM AMONG MANY FREED". New York Times. 6 במאי 1945.
{{cite news}}: (עזרה)
הערות שוליים
