הרהורים על שירת אלתרמן
הרהורים על שירת אלתרמן הוא מאמר ביקורתי חריף מאת נתן זך על שירת נתן אלתרמן בפרט ודור משוררי חבורת "יחדיו" (בהם לאה גולדברג ואברהם שלונסקי) בכלל. מתוך ניסוח הכשלים בשירת אלתרמן ניסח זך מניפסט עבור חבורת לקראת (דוד אבידן, יהודה עמיחי ועוד) שזך היה לדוברה ועבור השירה העברית הצעירה בכלל. זך תקף את שירת אלתרמן בשלושה מישורים: הנושאים ה"גדולים מהחיים", בעלי הנופך המיתי והבלתי-קונקרטיים, השפה הגבוהה, העשירה והמליצית מדי, העמוסה סימבוליזם ודימויים מוזרים ומעל הכל המוזיקליות, הכתיבה בחריזה וקצב הנשען על משקל, המשעבדת אליה את התוכן ומעניקה לקורא הנאה אסתטית ריקה במקום חומר להרהור. כל אלו, טען זך, מקנים לשירת אלתרמן תחושה מלאכותית וחוסר רגש. המאמר נוסח בלשון עוקצנית ותוך מרידה בדמות האב הבלתי-מעורערת של השירה העברית באותה תקופה וכלל למשל את המשפט "פתטיות רגשנית זו מזכירה לנו את העובדה, שאלתרמן יודע לנסח הרבה יותר משהוא מסוגל להרגיש"[1]. במקום אלתרמן ביקש זך להעמיד כדגם דמות-אב לשירה העברית משורר שהיה נשכח-כמעט באותה עת, דוד פוגל. המאמר התפרסם לראשונה בחוברת 3–4 של כתב העת "עכשיו" באביב 1959. זך עיבד את המאמר, ניסח אותו באופן פחות פוגעני כלפי אלתרמן ופרסמו כמסה "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית", שראה אור בשנת 1966.
רקע
בשנת 1959 היה נתן זך בן ה-29 משורר צעיר שאך-זה פרסם את ספרו הראשון, "שירים ראשונים" ושקד על פרסום ספרו השני "שירים שונים". עם זאת, היה זך אדם משכיל באופן יוצא דופן[2], בוגר לימודי פילוסופיה באוניברסיטה העברית ובקיא בהגות, בשירה ובספרות העדכנית של צרפת וגרמניה.
אלתרמן היה באותה עת בן 49 ובשיא הכרתו הציבורית כמשורר לאומי. מאחוריו היו שלושה ספרי שירה לירית ("כוכבים בחוץ", "שירי מכות מצרים" ו"שמחת עניים"), תרגומי מופת לתיאטרון (פדרה של ז'אן רסין, נשי וינדזור העליזות של שייקספיר וקומדיות מאת מולייר), הוא היה בעל טור פובליציסטי פופולרי ונחשב ("הטור השביעי") שאף ניסח באופן פואטי את המעשה הציוני והיה בעל נוכחות בפזמונאות ובבמה הקלה ("לי לה לו" למשל). בין מעריציו נמנו פועלים וקיבוצניקים כמו גם אנשי תרבות וראשי המדינה והצבא. יעקב אורלנד תיאר את מעמדו של אלתרמן ערב כתיבת מאמרו של זך במילים: "שכן ראוי לזכור: נתן אז - מלך על כיסאו, כולו רפוד אהבה/ נושא הצינה הולך לפניו ושישים גיבורים גודדים לו סביב/ נחלתו שקטה יושבת בטח, וזה מקרוב מלאו עשרים למלכותו"[3]. בניגוד לזך, היה אלתרמן, על אף בקיאותו בצרפתית ובאנגלית יליד שטעטל בתחום המושב והשכלתו הפורמלית הסתכמה בתעודת בגרות מגימנסיה הרצליה ולימודי אגרונומיה בצרפת.
באותה שנה פרסם אלתרמן את ספרו "עיר היונה", שהיה אמור להיות מיתולוגיה של המעשה הציוני. הספר התקבל, גם על ידי אוהביו של אלתרמן, בקרירות. אולם, זך לא הקל על עצמו ולא תקף במאמרו כלל את "עיר היונה", הוא פנה אל לב שירתו הלירית המופתית של אלתרמן, אל שירי "כוכבים בחוץ", שקריאתם הראשונה עוררה בזך, לדבריו, "רתיעה אינסטינקטיבית כמעט"[4].
תוכן המאמר
זך פותח את המאמר בתקיפה על מיתוס ה"חדשנות" שבשירת אלתרמן (ושלונסקי) והרעננות-כביכול שהכניסו לשירה העברית תוך שימושם במילים יומיומיות ומדגים מתוך שירים של דוד פוגל, אורי צבי גרינברג ואפילו חיים נחמן ביאליק (ה"אב" השירי נגדו מרדו שלונסקי ואלתרמן), ש"הדיבורים על החידוש שבלשונו החיה, היומיומית, המדוברת של אלתרמן... הינם, איפוא, לפחות מוגזמים"[5]. לשונו של אלתרמן, קובע זך, היא ארכאית ורחוקה מלשון הדיבור באופן קיצוני. בפרק הראשון של ספרו "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית" מסביר זך שהדבר בא בניגוד לרוח המודרניזם, המבקשת לדבר באורח המציאותי, הקונקרטי והפרוזאי ביותר.
החלק השני, הרטורי, של המאמר בא לענות על השאלה מדוע עוררו שירי "כוכבים בחוץ" רתיעה כה גדולה בזך. זך עונה לשאלה בסדרת משפטים המתחילים כולם במילים "אינני אוהב", מציינים פגם שירי ומדגימים אותו בחרוז או דימוי משירי "כוכבים בחוץ". זך איננו אוהב את שפע האמצעים להשגת אווירה "פיוטית". בפרט הוא איננו אוהב את התיאטרליות ה"דקורטיבית" (נחש על התל צווארו לה שילח/ נשא כינורו הישן וייקוד[6]), הוא איננו אוהב את ההכרזות הכמו-מנוסות ("הנה, בת שלי, אחותנו האבן/ הזו שאיננה בוכה לעולם), הוא איננו אוהב דימויים מלאכותיים, אוריינטלים ובלתי-אנושיים וכאלו שאיבדו קשר עם מושאיהם החושיים, הוא איננו אוהב פאתוס, הוא איננו אוהב את "הסנטימנטליות המוקיונית" המחפה על חוסר רגש, הוא איננו אוהב את השימוש המופרז באוקסימורונים (רועם ושוקע השקט, דומייה שורקת) ומעל הכל הוא איננו אוהב את "הבית השקול והמוברח, הגורר אחריו עוד בית שקול ומוברח... ועוד בית... [ה]מבריח אותי מן השיר"[7].
זך מאריך בהסברו מדוע הוא מסתייג כל-כך מאותה "מוזיקליות" אלתרמנית, אותה העלו על נס אוהביו של אלתרמן ואיננו חוסך במילים קשות. לדבריו "ההנאה מן המשקל בטהרתו הסכמטית, היא ההנאה הפרימיטיבית ביותר, המיידית ביותר, אולם גם הדלה ביותר, שרק אדם חסר-כישרון מינימלי להנות מדקויות וגוני-הביטוי של הריתמוס האנושיים יותר יכול ליפול לה לקרבן". בתור דוגמה להנאה ריקה כזו הוא מביא למשל את ההיקסמות משירו של אדגר אלן פו "העורב". לדברי זך, ההקפדה המדויקת על המשקל איננה "דוגמה לכישרונו המוזיקלי הבלתי-רגיל של אלתרמן, כפי שנוהגות מצוות-האנשים -המלומדות לומר. אדרבא, הן עדות למחסור ריתמי המבקש לו מפלט בדלות הרבה עוד יותר, אולם הבטוחה, של המידה המדויקת"[8]. יתרה מזו, הקצב איננו מגיע מפנימיות השיר אלא מוכתב מבחוץ, דבר היוצר מלאכותיות, חוסר-כנות, חוסר הומאניות ותחושה של קברט. כך למשל השורות "מי יבין אי צופה לו שעת הפקודה/ אם הרחק או אם פתח הבית?/ מי ימות, בני אמי, ויפול אפרקדן/ מי ימית ויפול אפיים" מציגות ריתמוס קופצני וילדותי שאיננו מתאים לתוכן וגורר את הקורא להמשיך ולדהור בטקסט במקום להשתהות, להרהר, להסס ולהבחין בפרט אותנטי, החסר כל-כך אצל אלתרמן, לפי זך[9]. בהמשך משווה זך את חוסר-היכולת של אלתרמן עם שורות משירי דוד פוגל ומצביע על המופת השירי של פוגל כדגם רצוי.
זך מסכם בציינו שלאלתרמן, שהוא אכן "רב-מג של מילים" (כלומר קוסם) יש פגם יסודי כמשורר והוא - חוסר רגש וחוסר רגישות פתוחה לעולם ולאדם האינדיבידואלי - "פגומה אצלו היכולת להיות אדם משתתף בעולם ולתת ביטוי לכך"[10]. חוסר הרגש מוביל לחוסר אפשרות לצייר רגע מסוים בעולם ולהחליפו בסמלים ערטילאיים ופשטניים. גם שמות פרטיים הופכים לשמות עצם סמליים (מיכל מיכאל מ"עיר היונה" שאינם אלא הנערה והנער מ"מגש הכסף" שאינם אלא ייצוג של דור תש"ח, "החמוטל" כשם כללי לכל-אשה). זך מדגים למשל שציורי השוק והרחוב בשירי אלתרמן, פרט לכך שכלל אינם מכאן-ועכשיו, אלא מאיזו אירופה אגדית-למחצה, הם סכמטיים, סמליים, כלליים ולא-אישיים.
ה"הן" מתוך ה"לאו" - "הרהורים על שירת אלתרמן" כמניפסט לשירה הצעירה
"הרהורים של שירת אלתרמן" וניסוחו המורחב "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית" הגדירו למעשה את הדרך הראויה לכתוב שירה מודרנית עבור דור שלם. האידיאל הוצב ככתיבת שירה אותנטית, קונקרטית, המתייחסת לאדם ספציפי כאן-ועכשיו. הדרך להשגת האידיאל הובן כהיפוך של מה שזך מצא כפגימה אצל אלתרמן: כתיבה בלשון פשוטה ויומיומית, שימוש מדויק בדימויים מתוך עולם החוויה והרגש של המשורר ולא בסמלים כללים, בריחה מתיאטרליות ופאתוס ומעל הכל שימוש בריתמוס פנימי חופשי הנובע מתוך השיר, לא במקצבים ומסגרות משקליות מלאכותיות וללא חריזה.
במשך כחמישה עשורים כיוון המאמר את כותבי השירה בעברית. משוררים עבריים לא כתבו כמעט בחרוז ובמשקל. בשנת 2005 התפרסם בראש גיליונו הראשון של כתב העת הו! מניפסט שירי (או "מאמר פרוגרמטי") מאת דורי מנור שבא להחזיר את החרוז והמשקל לשירה ולשחרר אותה מעולו של זך[11]. אנשי חבורת "הו!" הותקפו קשות על האנכרוניזם והשטחיות שלהם ועל קוצר הבנתם הן את שירת אלתרמן והן את ביקורתו של זך[12][13] אך גם פתחו, לראשונה, דיון פורה ופולמוסי במאמרו של זך כלפיד שלאורו יש ליצור שירה[14].
תגובות למאמר
התגובה האישית של אלתרמן ומקורביו
המאמר הכה בהלם את ציבור הקוראים, חובבי אלתרמן והקהילה הספרותית שהוא היה מרכזה. רבים לא ראו במאמר אלא תקיפה של משורר השואף להתפרסם על ידי בעיטה בדמות האב, ובשל כך ראו בזך דמות נלעגת ובזויה[15]. לפי ספר שירים שכתב יעקב אורלנד על אלתרמן,[16] אלתרמן עצמו ביקש מאורלנד להיות עד לפגישה אישית בינו ובין זך בקפה "כסית". הפגישה בין השניים התנהלה בנימה שקטה. בפנותו לזך שאל אלתרמן, שנפגע אישית, "עד כדי כך אלתרמן כלום? כלום כלום כלום? שום נקודת זכות?". על פי התיאור השירי של אורלנד ותיאור נוסף, של לאור, במהלך השיחה נכנס לבית הקפה זאב יוסיפון, ידידו ומעריצו של אלתרמן. לאחר זמן מה הבין יוסיפון עם מי יושב ידידו הנערץ. יוסיפון זינק ממקומו בזעם ופנה באופן מאיים אל זך, תוך שהוא זועק לעברו: "אתה אידיוט!"[17] בתגובה, היסה אותו אלתרמן במילים שקטות "הלוואי זה היה אידיוט",[18]. בהמשך התנהלו בין שני המשוררים יחסים מיוחדים במינם. אלתרמן לא סלח לזך וזך ידע עד כמה נפגע אלתרמן וגילה כלפיו במפגשים חברתיים יחס רחום ומעולם לא התבטא כנגדו בפומבי.[19]
להתקפה על שירתו של אלתרמן נודעה חשיבות בהמשך דרכו היצירתית. בשנים שלאחר מכן העדיף אלתרמן לפתח את תחום המחזאות, על-פני השירה הלירית, וחיבר את "פונדק הרוחות" ואת "כנרת כנרת".[20]
זך לא חזר בו מתוכן המאמר אולם שב וחזר לפגיעה האישית שפגע באלתרמן האיש. בשנת 2002 הופיעה הפואמה של זך "עם נתן אלתרמן בחולות", בה הוא שב ודן עם המשורר המת ביחסיהם האישיים וכותב, תוך התייחסות ישירה למפגש ב"כסית": "הֲרֵי זוֹ הִזְדַמְּנוּת לוֹמַר לְָך, אֵין בְּלִבִּי/ עָליך, מִחוּץ לְמַה שֶּׁיֵש. כְּבָר דִּבַּרְנוּ עַל כְָּך./ תִּשְׁאַל אֶת אוֹרְלַנְד. הוּא עֹוד חי?"[21]. בשנת 2013 כתב בשירו "לנתן א." מן הספר "מן המקום שבו לא היינו אל המקום שבו לא נהיה": "אִם חָלילה פגעתי בךָ/ .../ ואתה עוד כואב, חלילה, אָחִי,/ דע, רק כתבתי על אחד התאומים/ וגם לָזֶה לא אִחַלתי אלא נִחוּמים/ כי קראתי את שירךָ על האֵם, האֲסוּפִי והנֵר./ אנא מְחַק מדבָרַי כל מִלָה ומִלָה/ שבהן צִעַרתִיךָ ואולי גם את עצמי./ כי המדֻבָּר, אחרֵי הכל, בַּאֲסוּפים/ וגם אִם איש מרעֶיךָ או רֵעַי לא יבין/ מֻבְטְחַני כי שנינו, איש וּכְאֵבו, מְבינים"[22].
התייחסויות פרשניות ומאוחרות
מאמר הפרשנות המרכזי[23] שנועד להיות תשובה לביקורתו של זך היה מאמרו של דן מירון "נקודת המוצא"[24]. במאמרו זה מראה מירון שאלתרמן היה מודע לחלוטין לשירה המודרנית האירופאית ולתאוריות המודרניסטיות, ושכתיבתו הסימבולית, לשונו ה"אנכרוניסטית" והמקצב הלכאורה-מלאכותי בו נקט הם ביטוי פנימי אמיתי ואותנטי לעולמו של המשורר. מירון טוען שכל שירתו של אלתרמן היא "ניגון" שצריך להתפרש באמצעות השיר הראשון של "כוכבים בחוץ", שהוא המפתח והמוצא לכל שירת אלתרמן, עוד חוזר הניגון. לפי מירון, הזרות, האדישות הצורנית והמילים ה"נוכריות" והבלתי-רגילות אינן שלילה של רגש אלא מבטאים את תחושתו של הדובר בשיר האלתרמני (שהוא לעולם ה"הלך") כלפי הטבע והעולם החיצוני.
אריאל הירשפלד מטעים שביקורתו של זך איננה מודרניסטית אלא באה מתוך הרומנטיקה[12] וככזו מחייבת שיקוף של התוכן בצורה, בעוד שאלתרמן מדגיש דווקא את הניכור והזרות בין התוכן לצורה. אלתרמן, לפי הירשפלד ומירון, מודע היטב לפער בין תוכן נסער וצורה מוקפדת ושקולה ומבקש ליצור מהם שפע חווייתי ורעיוני[25]. הירשפלד עומד על כך שהמשקל בשירי "כוכבים בחוץ" דווקא איננו מדויק, אלא מכיל חוסרים קטנים אך רבי משמעות (למשל בשורות מתוך "הנה העצים": "הנה העצים במלמול עליהם. / הנה האוויר הסחרחר מגובה. / אינני רוצה / לכתוב אליהם. / רוצה בלבם לנגוע." יש חוסר או הפרעה במשקל היוצרת עלייה וציפייה לקראת המילה "לנגוע"[26]).
ביקורת עכשווית אודות המאמר של נתן זך הובעה בספרו של גידי רשף משנת 2014 "בחזרה לזמן וריתמוס". בספר זה, נבחנו הטיעונים של זך כנגד אלתרמן ואף נאמר בו בצורה קיצונית, "עלינו לוותר על הרעיון שזך אמר אי פעם דבר משמעותי על שירת אלתרמן".[27] רשף טען שהכתיבה הביקורתית של זך לא עוברת את הסף המינימלי הדרוש לכתיבה עיונית תקינה - שכמות הסילופים העובדתיים והניסוחים המטושטשים חורגת מכל נורמה ראויה - וזאת בנוסף לליקויים תאורטיים חמורים - ולכן, לפי רשף, כתיבה כזאת אינה ראויה לשמש בסיס תאורטי למהפכת הריתמוס החופשי, או מודל לכתיבה ביקורתית בכלל.
לקריאה נוספת
- נתן זך, הרהורים על שירת אלתרמן. עכשיו, חוב' 3–4 (אביב תשי"ט 1959), עמ' 109–122
- חזר ונדפס בספר נתן זך, השירה שמעבר למלים: תיאוריה וביקורת 1954–1973, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"א 2011, עמ' 43–64, כולל תוספת מאוחרת משנת 2010
- נתן זך, זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית, הוצאת אל"ף, 1966 באתר "סימניה"
- דן לאור, אלתרמן, עם עובד 2013, עמ' 558-566
- דן מירון
- נקודת המוצא בתוך: ארבע פנים בספרות העברית בת ימינו, הוצאת שוקן 1975 עמ' 13-30
- הערות לוויכוח על שירת אלתרמן, שם עמ' 125-149
- אריאל הירשפלד, כל כולה בסודנו תבוא: משקל, צורה ומשמעות בשירת אלתרמן בתוך: חנן חבר (עורך), רגע של הולדת: מחקרים בספרות העברית והיידיש לכבוד דן מירון עמ' 905-920
- נילי כרמל יונתן, "עמוד השחר קם", מאזניים כרך ס"ח גיליון 6, 1994 עמ' 3-8
- גידי רשף, בחזרה לזמן וריתמוס, הוצאת פרדס, 2014
קישורים חיצוניים
- נתן זך, הרהורים על שירת אלתרמן
- נתן זך, ריתמוס ותמונה בשירת אלתרמן
- דן מירון, נקודת המוצא
- דן מירון, הערות לוויכוח על שירת נתן אלתרמן
- אלי אשד, היקום של נתן זך
- חיה שחם, "בּרית בּתרים בּין השּׁוּרוֹת": דמות אלתרמן ביצירות משוררים – בין מיתיזציה לניפוץ
- אבנר הולצמן, רגע אחד שקט בבקשה: נתן זך מול נתן אלתרמן
- "נתן נתן ונתן לקח"
ראיון של נתן זך בתוכנית חוצה ישראל עם קובי מידן, סרטון באתר יוטיוב
הערות שוליים
- ^ "עכשיו" 3-4 אביב 1959, עמ' 121
- ^ דן לאור, אלתרמן, עם עובד 2013 עמ' 556
- ^ יעקב אורלנד, כ"ז שירים עמ' 72
- ^ עמ' 111
- ^ עמ' 110
- ^ וכל "שמחת עניים" שאיננה אלא "ג'סטות מלודרמטיות", עמ' 121
- ^ עמ' 111-112
- ^ עמ' 114
- ^ עמ' 116
- ^ עמ' 120
- ^ רונן סוניס, פולמוס "הו!" עד כה – חלק ראשון
- ^ 12.0 12.1 אריאל הירשפלד, נרקיס כדחליל, באתר הארץ
- ^ מיכאל גלוזמן, התרפקות נוסטלגית על צורות עבר לא תועיל ללשון העברית, באתר הארץ
- ^ זיוה שמיר, והלם נהיה יהלום, באתר nrg, 28 באוקטובר 2005
- ^ דן לאור, אלתרמן, עם עובד 2013, עמ' 563-4, 565
- ^ יעקב אורלנד "מפגש ב"כסית" בתוך: כז שירים: נתן היה אומר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1985 עמ' 71-74
- ^ כך לפי לאור. אורלנד טוען שיוסיפון רק סינן בזעם "הייתי משבר את עצמותיו" והוא ויעקב הורוביץ הניאוהו מלקום בפועל
- ^ דן לאור, אלתרמן, עם עובד 2013, עמ' 564-565
- ^ דן לאור אלתרמן, עם עובד 2013, עמ' 566-565
- ^ דן לאור, אלתרמן, עם עובד 2013, עמ' 595
- ^ חיה שחם, "בּרית בּתרים בּין השּׁוּרוֹת": דמות אלתרמן ביצירות משוררים – בין מיתיזציה לניפוץ עמ' 19
- ^
אמיר בקר, אחרי יותר מחצי מאה, נתן זך מתנצל בפני אלתרמן, באתר הארץ, 5 בנובמבר 2013
- ^ על פי אריאל הירשפלד, כל כולה בסודנו תבוא: משקל, צורה ומשמעות בשירת אלתרמן בתוך: חנן חבר (עורך), רגע של הולדת: מחקרים בספרות העברית והיידיש לכבוד דן מירון עמ' 906
- ^ דן מירון, נקודת המוצא, ארבע פנים בספרות העברית בת ימינו, הוצאת שוקן 1962 עמ' 37-83
- ^ אריאל הירשפלד, כל כולה בסודנו תבוא: משקל, צורה ומשמעות בשירת אלתרמן בתוך: חנן חבר (עורך), רגע של הולדת: מחקרים בספרות העברית והיידיש לכבוד דן מירון עמ' 907
- ^ אריאל הירשפלד, כל כולה בסודנו תבוא: משקל, צורה ומשמעות בשירת אלתרמן בתוך: חנן חבר (עורך), רגע של הולדת: מחקרים בספרות העברית והיידיש לכבוד דן מירון עמ' 909
- ^ גידי רשף, בחזרה לזמן וריתמוס, הוצאת פרדס, 2014
