הרכס המרכז-אטלנטי
 | |
| חלק מפסגות הרכס בדרום-מערב איסלנד | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| גובה | 2,351 מטר (פיקו) |
| מדינה |
 איסלנד פורטוגל נורווגיה (יאן מאיין, בובה) הממלכה המאוחדת (סנט הלנה, אסנשן וטריסטן דה קונה) ברזיל |
| מיקום | האוקיינוס האטלנטי |
 | |
הרכס המרכז-אטלנטי הוא רכס מרכז אוקייני, רכס תת-ימי ברובו, המשתרע באוקיינוס האטלנטי ובאוקיינוס הקרח הצפוני, מיאן מאיין בצפון, כ-333 ק"מ דרומית לקוטב הצפוני, ועד לאי בובה בקו רוחב 54° דרום. הפסגות הגבוהות של הרכס בולטות מעל פני הים ויוצרות איים, שהגדול שבהם הוא איסלנד. איים אחרים לאורך הרכס הם האיים האזוריים, ארכיפלג פטרוס ה"קדוש" ופאולוס ה"קדוש", סנט הלנה, אסנשן וטריסטן דה קונה.
הרכס המרכז-אטלנטי הוצע כמקום אפשרי למיקומה של אטלנטיס, האי המיתולוגי המופיע בכתבי אפלטון.
הרכס המרכז-אטלנטי הוא חלק ממערכת הרכסים המרכז-אוקייניים בעולם, וכמותם גם הוא גבול פתיחה ותוצר של תהליך היפרדות היבשות. תהליך זה, הנמשך גם כיום, מביא להתרחקותם של הלוח האפריקאי מהלוח הדרום-אמריקאי ושל הלוח הצפון-אמריקאי מהלוח האירו-אסיאתי, וזאת בקצב של כ-2.5 ס"מ בשנה.
מתיו מורי (Matthew Fontaine Maury) הסיק את קיומו של הרכס המרכז-אטלנטי בשנת 1850, והשערה זו זכתה לאישוש ב-1872 כאשר קבוצת מדענים בראשות צ'ארלס תומסון (Charles Wyville Thomson), אשר עסקה בחיפוש תוואי מתאים להנחת כבל טלגרף בין-יבשתי, גילתה רכס תת-ימי באמצעיתו של האוקיינוס האטלנטי. ב-1925, המשלחת הגרמנית לאוקיינוס האטלנטי איששה את קיומו של הרכס באמצעות סונאר. במהלך 1926 המשלחת ביצעה את המיפוי הדרומי ביותר, בו מצאה כי הרכס ממשיך מעבר לכף התקווה הטובה אל האוקיינוס ההודי.
בשנות ה-50, מיפוי קרקעית האוקיינוס שבוצע בידי ברוס היזן, מוריס יואינג, מארי ת'ארפ ואחרים הוביל להבנה כי הרכס המרכז-אטלנטי הוא חלק ממערכת עולמית של רכסים תת-ימיים, גילוי שהוביל לאישוש תאוריית נדידת היבשות וגיבוש תאוריית טקטוניקת הלוחות.
קישורים חיצוניים
- Drilling the Mid-Atlantic Ridge
- הרכס המרכז-אטלנטי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
