הרמינה בראונשטיינר
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ביטחונית ריקה. הרמינה בראונשטיינר-ראיין (באנגלית: Hermine Braunsteiner Ryan; 16 ביולי 1919 – 19 באפריל 1999) הייתה שומרת במחנה הריכוז מיידנק בתקופת השואה, אשר נודעה באכזריותה הרבה כלפי נשים וילדים; היא נהגה להרוג את קורבנותיה בבעיטות - דבר שהעניק לה את הכינוי "הסוסה". הודות לפעילותו של צייד הנאצים שמעון ויזנטל, נחשפה בארצות הברית, הוסגרה לגרמניה והואשמה בפשעים נגד האנושות.
מקרה זה שינה את מדיניות רשויות ההגירה של ארצות הברית, והביא לתפיסתם של פושעי מלחמה נוספים שהיגרו אליה.
ביוגרפיה
תחילת הדרך
הרמינה בראונשטיינר נולדה בווינה למשפחה קתולית. היא חסרה את האמצעים לממש את שאיפתה להיות אחות, ועבדה כעוזרת בית. במשך שנתיים עבדה באנגליה עבור משק הבית של מהנדס אמריקאי. סיפוח אוסטריה (האנשלוס) ב-1938 עשה אותה אזרחית גרמניה, והיא חזרה לווינה. מאוחר יותר עבדה בברלין בחברת היינקל לייצור מטוסים.
במחנות מיידנק וראוונסבריק
באוגוסט 1939, בעצת בעל הבית שלה, שהמליץ לה להתקבל לעבודת פיקוח על אסירים בתנאי עבודה טובים יותר, החלה בראונשטיינר את הכשרתה במחנה הריכוז ראוונסבריק. לאחר כשנתיים, עקב מחלוקת עם הממונה עליה, ביקשה העברה והוצבה במחנה מיידנק שבפולין, ששימש כמחנה ריכוז וכמחנה השמדה. באוקטובר 1942 שירתה במפעל ההלבשה במיידנק. בינואר 1943 היא קודמה לתפקיד עוזרת לסוהרת במחנה.
בראונשטיינר הייתה מעורבת באופן אישי בבחירת הנשים והילדים שיישלחו לתאי הגזים והצליפה לעיתים עד מוות בנשים ובילדים. היא נהגה לבעוט בנשים על ידי רקיעה עליהם, מה שהעניק לה את הכינוי "הסוסה" ("קובילה" בפולנית). אחת מניצולות מיידנק העידה על מעשיה בפני שמעון ויזנטל:
...היא הייתה הגרועה מכולם. לעולם לא אשכח את הפעוט, שאבא שלו נשאו על גבו, חבוי בתרמיל גב. לא ראו אותו. בראונשטיינר החזיקה תמיד שוט תקוע באחד ממגפיה, מוכנה לבואם של טרנספורטים, והייתה מצליפה ללא הבחנה. גם בתרמיל ההוא היא הצליפה, ולפתע בקעו מתוכו צריחות בכי. הרמינה ציוותה לרוקן את תוכנו וכך נתגלה הילד. עמדתי סמוך למקום ההתרחשות וראיתי את פני הילד בבירור. הוא היה מבולבל לגמרי, השתחרר בתנופת פתע מהאיש שהחזיק בו, וברח. הרמינה דלקה אחריו, אחזה בו בחוזקה וירתה בו".
— שמעון ויזנטל, "משפט ולא נקם"
ב-1943 קיבלה בראונשטיינר את אות צלב הברזל דרגה שנייה עבור עבודתה. בינואר 1944, כשהחל פינוי מיידנק, הוחזרה לראוונסבריק. שם היא קודמה למפקחת על סוהרים במחנה המשנה, בעיר גנטהין שליד ברלין. עדי ראייה טענו כי היא התעללה ברבים מהאסירים עם שוט מיוחד שנשאה.
לאחר המלחמה
במאי 1945 נמלטו בראונשטיינר ושאר שומרי המחנה מפני הצבא האדום, ולאחר מכן חזרה לווינה. ב-1946 עצרה אותה המשטרה האוסטרית ומסרה אותה לידי שלטונות הכיבוש הבריטים. ב-1948 הרשיע אותה בית משפט בעיר גראץ בהתעללות ועינויים באסירים בראוונסבריק, ובאפריל 1950 היא שוחררה שחרור מוקדם. בית משפט אזרחי אוסטרי חנן אותה לאחר מכן מפני העמדה לדין פעם נוספת. היא עבדה במלונות ומסעדות עד שפגשה בחור אמריקאי בשם ראסל ראיין ונישאה לו. בשנת 1958 היגרו בני הזוג לקנדה ולאחר שנה התיישבו בארצות הברית. ב-1963 הפכה לאזרחית אמריקאית, התגוררה בקווינס ושכנותיה תיארו אותה כעקרת בית שלווה וידידותית ביותר. בעלה העיד עליה שהיא "לא מסוגלת לפגוע אפילו בזבוב".
תפיסתה ומשפטיה
צייד הנאצים שמעון ויזנטל החל לחפש את בראונשטיינר החל משנת 1964, לאחר ששמע במקרה את סיפורן של שתי ניצולות מיידנק מישראל שביקשו ממנו שיאתר אותה. עוזרו דובב את קרובי משפחתה בקרינתיה, וכך הגיע לבסוף לכתובתה המדויקת בקווינס. כיוון שנהנתה מהגנה חוקתית בארצות הברית, ויזנטל קיווה שניתן יהיה להסגירה לגרמניה או אוסטריה, אם יתברר ששיקרה על עברה ועל הרשעתה בבית המשפט בשאלון קבלת האזרחות. הוא פנה לעיתון הניו יורק טיימס, שפרסם עליה כתבה נרחבת ותרם בכך לחשיפתה. הפרסום עורר הדים ואף נערכו הפגנות מול ביתה של בראונשטיינר בדרישה להעמידה לדין.
ב-1968, לאחר ארבע שנים של עיכובים משפטיים, ביקשו רשויות ארצות הברית לשלול את אזרחותה. התביעה בדיסלדורף שבגרמניה החלה לחקור את התנהגותה בזמן המלחמה, ובשנת 1973 ממשלת גרמניה ביקשה את הסגרתה לידיה. באוגוסט 1973 הפכה בראונשטיינר לאדם הראשון שהוסגר מארצות הברית לגרמניה על פשעי הנאצים.
ב-1975 היא עמדה לדין במערב גרמניה במסגרת משפט מיידנק השלישי, יחד עם עוד עשרה גברים וחמש נשים מסגל מחנה מיידנק. אחת העדות סיפרה במשפט שהיא "תפסה את הילדים בשיערם וזרקה אותם על משאיות בדרכם לתאי הגזים". אחרים דיברו על מכות אכזריות. לאחר עיכוב של מספר שנים, בית המשפט הרשיע אותה בשלושה סעיפים: רצח של 80 אנשים, סיוע לרצח של 102 ילדים ושיתוף פעולה ברצח של 1,000 איש. ביוני 1981 הוטל עליה עונש של מאסר עולם, החמור ביותר מכל נאשמי אותו משפט.
מחלת הסוכרת, כולל קטיעת רגל, הביאה לשחרורה מהכלא בשנת 1996. היא מתה ב-1999, בגיל 79.
השפעת הפרשה
לאחר הפרסום סביב הסגרתה של בראונשטיינר, ממשלת ארצות הברית הקימה ב-1979 מחלקה לחקירות מיוחדות בתוך משרד המשפטים, שתפקידה לחפש פושעי מלחמה, לשלול את אזרחותם או לגרשם. המחלקה הביאה לתפיסתם של נאצים ופושעי מלחמה נוספים שהיגרו לארצות הברית.
לקריאה נוספת
- שמעון ויזנטל, משפט ולא נקם, הוצאת מעריב, 1991.
