הרשות הלאומית לתרבות היידיש
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ניסוח לא אנציקלופדי וקישורים חיצוניים בגוף הערך.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ניסוח לא אנציקלופדי וקישורים חיצוניים בגוף הערך. |
 | |
| מוסד חינוכי | |
|---|---|
| תקופת הפעילות | 1996–הווה (כ־28 שנים) |
| בעלי תפקידים | |
| יו"ר | ד"ר שרה זיו |
| מיקום | |
| yiddish-rashutleumit.co.il | |
הרשות הלאומית לתרבות היידיש (ביידיש, "די נאַציאָנאַלע אינסטאַנץ פֿאַר ייִדישער קולטור") הוקמה מכוח חוק הרשות הלאומית לתרבות היידיש, התשנ"ו–1996, ומטרתה העיקרית היא שימור וטיפוח של מורשת היידיש. פעילות הרשות מתמקדת בעיקר בישראל, והיא כוללת גם שיתופי פעולה עם גורמים מחוץ לישראל, העוסקים ביידיש ובתרבותה.
לרשות שר ממונה, מועצה ציבורית, ועד מנהל, ועדות לפי הצורך ומנהל כללי. כיו"ר ראשון של הרשות הלאומית לתרבות היידיש כיהן ח"כ אברהם מלמד. משנת 2008 משמשת בתפקיד ד"ר שרה זיו.
רקע היסטורי: ציונות, מדינת ישראל ויידיש
רוב הוגי הציונות סברו כי יידיש היא שפת הגלות, מתחרה לא רצויה של השפה העברית. יידיש הייתה שפת האם של רוב יהודי אירופה, ועל כן התגלמה שלילת הגלות בשלילת היידיש. הציונים במזרח אירופה ובמערבה נחלקו בדעתם בדבר השפה שתחליף את היידיש ביישוב.
מייסדי הציונות המדינית ראו ביידיש שפה מאובנת שראוי כי תיכחד. הם סברו כי ליידיש אין מקום במפעל הציוני וכי היא פוגעת בתדמיתו של "הישראלי/העברי החדש". גם מייסד הציונות הרוחנית, אחד העם התייחס ליידיש בביטול - בהקשר של תנועת האוטונומיזם, נגדה הוא התייצב נחרצות.[1] על רקע זה התחוללה בשנת 1913 ביישוב העברי "מלחמת השפות", והמאבק בין השפות נמשך עוד שנים רבות.
היידיש נרדפה על ידי רוב הממסד הציוני בכל הנוגע להוצאה לאור, לעיתונים ולפעילות בתיאטראות, בייחוד לפני הקמת מדינת ישראל ובראשית קיומה. במאמרה "האמנם שפה זרה וצורמת?" פרופ' רחל רוז'נסקי מספרת על הסתייגותו החריפה של דוד בן-גוריון מהיידיש – השפה שבה הוא דיבר היטב ואף הופיע בה בפני יהודים בחו"ל.[2]
באוגוסט 1949 התקבלה ההחלטה כי מותרות בישראל הופעות ביידיש רק של להקות מחוץ לארץ. שני הקומיקאים המפורסמים, דז'יגאן ושומאכר שעלו לישראל בתחילת שנות ה-50, ניצלו עובדת היותם תושבי חוץ על מנת להופיע בהצלחה רבה. מהר מאוד קבעה המועצה לביקורת סרטים ומחזות שאומנים אורחים יכולים להופיע בישראל במשך שישה שבועות בלבד. בהמשך הגיעו דז'יגאן ושומאכר לפשרה עם הרשויות שאפשרו להם להופיע בתנאי ששליש מהופעתם תהיה בעברית. קטעים אלה היו בעיקר שירים בעברית מפי זמרות ישראליות, ששולבו כקטעי מעבר. רק בשנות ה-70 של המאה ה-20 הותרו הצגות שלמות ביידיש.
עם הקמת המדינה היה מרדכי צאנין הדמות המרכזית שפעלה למען התערותם והתחברותם של מאות אלפי עולים דוברי יידיש בחיי המדינה. ביולי 1948 החל לפרסם שבועון ביידיש "אילוסטרירטער וואָכנבלאַט" ("שבועון מאוּיר"), ולאחר מכן ייסד את השבועון "לעצטע נייעס" ("חדשות אחרונות") שאותו ביקש להפוך משבועון ליומון, אך לא קיבל לכך היתר מן הרשויות במסגרת המדיניות המגבילה את הפצת לשון היידיש ותרבותה. כדי לעקוף את ההגבלה, הופיע "לעצטע נײַעס" שלוש פעמים בשבוע ובשלושת ימי השבוע הנותרים הוציא צאנין עיתון בשם אחר: "הײַנטיקע נײַעס" ("חדשות עכשוויות"). בתום מאבק בן תשע שנים קיבל צאנין ב-1958 את ההיתר לפרסם יומון יידי בשם אחיד. "לעצטע נײַעס" המשיך להופיע עד 2006 והפך לעיתון פופולרי בקרב קוראי היידיש בישראל.
עם זאת, לפני קום המדינה השתמש פלג הציונות הרוויזיוניסטית ביידיש באופן פעיל לצורך הסברה. מייסדו, זאב ז'בוטינסקי, כתב ביידיש ספרים ומאמרים והופיע בנאומים ביידיש בפני קהל באירופה.[3]
נראה שהתנועה הפוליטית הראשונה שהכריזה על היידיש כשפתה הרשמית ואפילו מסמכיה התנהלו ביידיש הייתה "הבונד". תנועה זו ראתה ביידיש לשון לאומית יהודית והציבה את תרבות היידיש כמאפיין הלאומיות היהודית החילונית. לאחר השואה הוסיפו פעילי הבונד בישראל ובעולם לשמר ולפתח את תרבות היידיש.
בין התנועות הסוציאליסטיות בציונות, שרובן ככולן התנגדו ליידיש (שנתפסה בעיניהן כמתחרה לעברית), יוזכר כיוצא דופן הפלג השמאלי של מפלגת "פועלי ציון". מייסדה ואחד ממנהיגיה, בר בורוכוב, ראה בה את אחד הכלים החשובים במאבק הסוציאליסטי האותנטי של היהודים, שאינו מנוגד לציונות אלא משרת את יעדיה. זאת ועוד, במחצית הראשונה של המאה ה-20 היה בורוכוב בין הראשונים שעסק בבלשנות יידית ובכך היה אחד מחלוצי החקר המדעי של שפה זו.
את ההתייחסות ליידיש של חלק נכבד מצמרת התנועה הציונית בישראל בתום "מלחמת השפות" הביעה ראשת ממשלת ישראל גולדה מאיר בטקס חנוכת בית סופרי ועיתונאי היידיש – בית לייוויק בתל אביב בשנת 1970:[4]
- "פעם הניחו כי יידיש מייצגת את הגולה ואת האנטי-ציונות, ואילו עברית - את ישראל ואת הציונות. ה' לייוויק היה אחד מאותם משוררים גדולים שאומנם כתבו ביידיש, אבל גם הביעו, הרגישו ודיברו בעברית. הוא חי והזדהה עם ארץ ישראל, עם מלאכת הבנייה הגדולה והמאבק למען הישרדות יהודית. הבית הזה על שמו הנו ביטוי להסרת המחיצה בין יידיש לעברית. אין עוד קרב בין השפות".
תהליך קבלת חוק הרשות והיווסדותה
עם הקמת המדינה ובמשך שנים רבות פעלו מוקירי שפת היידיש ותרבותה למען יוזמה בכנסת במטרה לגרום להכרה רשמית של היידיש ולחוקק חוק להקמת הרשות הלאומית לתרבות היידיש. עימם נמנים שמואל עצמון-וירצר, פרופ' יצחק ורשבסקי, יצחק לודן, פרופ' גרשון וויינר, יצחק קורן ועוד רבים.
בשנת 1969 ייסד יצחק קורן את "הוועד לעידוד תרבות היידיש", ובעקבות פעילותו הוקמה באותה שנה "המועצה לתרבות היידיש בישראל" ובהשפעתה מינה שר החינוך אהרון ידלין ועדה מיוחדת לבחינת לימודי שפת היידיש וספרותה בבתי הספר התיכוניים. החל משנת 1976 עמד קורן בראש המועצה עולמית לתרבות היידיש, שביוזמתה הונחו גם היסודות להקמת תיאטרון היידיש בישראל, תיאטרון יידישפיל.
אך הרשות לא הייתה קמה ללא התמיכה האיתנה של יו"ר הכנסת, דב שילנסקי. בשנת 1996 במושב הכנסת המאוחד, אושרה הצעת חוק הרשות הלאומית לתרבות היידיש, התשנ"ו-1996. הודות לכך הוכרזה הקמת הרשות הלאומית לתרבות היידיש - גוף ממלכתי שתפקידו הרשמי הוא להיות אחראי לענייני תרבות היידיש במדינת ישראל לרבות שפה ולשון, ספרות, אומנויות ופולקלור.
מטרות הרשות
אלה הן מטרותיה של הרשות הלאומית לתרבות היידיש:
- העמקת ההיכרות של הציבור בישראל עם תרבות היידיש על כל צורותיה.
- טיפוח מחקר של תרבות היידיש.
- קידום הוראת לשון היידיש וספרותה.
- עידוד היצירה בת זמננו ביידיש.
- איסוף, תיעוד וקטלוג של אוצרות התרבות העממית שבעל פה ושל התרבות הכתובה.
- הוצאה לאור של יצירות נבחרות הן בשפת המקור (יידיש) והן בתרגומים הולמים לעברית.
פעילות הרשות
אלה הם התחומים שהרשות הלאומית לתרבות היידיש פועלת בהם:
- מתן סיוע (מענקים) לפרויקטים של יחידים ושל מוסדות התורמים לשימור ולפיתוח תרבות היידיש וביניהם: ספרים, סרטים, תקליטורים, סרטונים, הופעות, מחזות, הרצאות ועוד.
- הענקת מלגות לימודים לסטודנטים הלומדים לתואר שני, שלישי ופוסט דוקטורט במוסדות להשכלה גבוהה בישראל, שהמחקר שלהם תורם לשימור ולפיתוח תרבות היידיש.
- הענקת פרסים כאות הוקרה על פועלם של יוצרים העוסקים בתחומים שונים של תרבות היידיש בישראל ותורמים להעצמתה.
- קיום תחרות שנתית נושאת פרסים לכתיבת הסיפור הקצר ביידיש.
- תמיכה ביידיש במערכת החינוך: בבתי ספר הלומדים את שפת היידיש ותרבותה לבגרות ובבתי ספר לאומנויות, המקיימים סדנאות לשירה ביידיש.
- תמיכה בפעילות תרבותית במועדוני יידיש ברחבי המדינה וכן במועדוני עמך לרווחת ניצולי שואה.
- הנגשת מידע רלוונטי על אודות שפת היידיש ותרבותה בישראל לציבור הרחב באמצעות המרשתת (אתר ופייסבוק), יישומון הזום ובדוא"ל.
- עריכה והגשה של תוכנית רדיו שבועית ביידיש בכאן תרבות ובכאן רק"ע.
- קיום אירועי תרבות יידיש פתוחים לקהל הרחב, המציינים תאריכים מיוחדים בתרבות היידיש.
- עידוד שיתופי פעולה עם מוסדות להוריד: אחרים בישראל ומחוצה לה, המדגישים תכנים הקשורים לתרבות היידיש.
- בעקבות מגפת הקורונה בישראל והפסקה זמנית של כל פעילות פרונטלית עם קהל, יזמה הרשות מספר מיזמים על מנת לשמור את הקשר עם קהל הידידים ומוקירי תרבות היידיש: אגרת אינטרנטית דו-חודשית על נושאים רלוונטיים לתרבות היידיש, מופעי תרבות ביידיש (מוזיקה, הרצאות) פתוחים לציבור באמצעות הזום, הופעות אומני יידיש בחצרות בתי אבות ודיור מוגן להקל את הבידוד של הדיירים ולהנעים את זמנם.
יושבי ראש הרשות
אלה הם יושבי ראש הרשות הלאומית לתרבות היידיש לדורותיהם:
- ח"כ אברהם מלמד
- ד"ר אשר פורת
- חיים הלפרין (שימש כממלא מקום)
- פרופ' רחל רוז'נסקי
- ד"ר שרה זיו
ראו גם
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של הרשות הלאומית לתרבות היידיש
סרטונים בערוץ של הרשות הלאומית לתרבות היידיש, באתר יוטיוב
הרשות הלאומית לתרבות היידיש, ברשת החברתית פייסבוק
חוק הרשות הלאומית לתרבות היידיש, התשנ״ו–1996, בספר החוקים הפתוח- A Yiddish Revival - מהדורה מיוחדת של כתב העת The Jerusalem Report
- מרכז התרבות "יונג יידיש" - מרכז הפועל בחסות הרשות
- פרסום בעיתון "פֿאָרווערטס" על תחרות הסיפור הקצר ביידיש שערכה הרשות, כולל הסיפורים הזוכים
.svg){kind=icon}
הערות שוליים
- ^ אחד העם, שלילת הגלות, השילוח כרך כ', חוברת ה' (סיון תרס"ט)
- ^ "קודם כול אני יהודי ואחר-כך אני ישראלי"
- ^ זשאַבאָטינסקי, וולאַדימיר, זאמעלבוך פאר בית"רישער יוגענד, מינכען: המשרד האירופאי של בית"ר, 1947
- ^ Meir, Golda, Address at the Dedication of the Leivick House in Israel, May 14, 1970, Yiddish: A Quarterly Journal, 1:1.
