השמונה (ציירים)
השמונה (1909–1919) (בהונגרית: Nyolcak, הייתה קבוצת האמנים של האוונגרד ההונגרי המשמעותית ביותר בראשית המאה העשרים. אומנות השמונה הושפעה מהאמנויות האוונגרדיות של המאה העשרים, בעיקר פוביזם, פוסט-אימפרסיוניזם, מסגנון הציור של פול סזאן, ובמידה פחותה מהאקספרסיוניזם, מהקוביזם ומהארט נובו. בתחילת המאה הם נחשבו לקבוצת אמנים מהפכנית. הם חיפשו צורת ביטוי חדשה לעידן החדש. ההוכחה לפעילותם היא שהאמנות ההונגרית של המאה העשרים השתלבה באמנות אירופאית.
חברי הקבוצה
חברי הקבוצה היו לאיוש טיהני, דז'ה אורבן, בלה צובל, דז'ה ציגאני רוברט בריני, ברטלן פור, קארוי קרנשטוק, אדן מארפי (למעשה משמונת החברים בקבוצה שבעה ציירים היו יהודים). יתרה מזאת שלושת האורחים שהצטרפו לקבוצה כנלווים וביניהם הסופרת הגרפיקאית ואמנית הבד אנה לסנאי היו גם הם יהודים. שני הנלווים הנוספים (מתוך השלושה) היו פסלים, וילמוש פמש בק ומרק ודרש. הסופר והעיתונאי ג'רג' בלני ליווה את יצירתם לאורך הדרך וכתב עליהם.
היסטוריה
הרקע בפריז
שמונת החברים נסעו כולם לפריז (כל אחד בנפרד) למטרות לימוד בשנים הראשונות של המאה והשתתפו בהכשרה מוסדית לתקופות שונות, מי יותר ומי פחות. המוסד הפופולרי ביותר ביניהם להכשרה היה אקדמיה ז'וליאן: בין 1901 ל־1907 שם אצל ברטלן פור, אדן מארפי, בלה צובל, דז'ה ציגאני, רוברט ברני, דז'ה אורבן וקארוי קרנשטוק - כולם היו סטודנטים של ז'אן-פול לורנס. אולם השמונה ביקרו גם בבתי ספר פרטיים אחרים, כמו קולארוסי, האקדמיות גרנד שומיי, אומברט והשתתפו גם בשיעורי ציור בערב. בציורי ערב אלה באותה תקופה הסתובבו גם אנרי מאטיס, אנדרה דרן, אלבר מארקה - שהיו הנציגים הבולטים של הפובזים הצרפתי. מארפי עבר ללמוד מז'וליאן למוסד הציבורי הוותיק, École des Beaux-Arts, שם השתתף בכיתה של פרננד קורמון במשך ארבע שנים. משם יצאו עם הזמן מחדשים בעולם הציור כמו אנרי דה טולוז-לוטרק, וינסנט ואן גוך, אנרי מאטיס או מאוחר יותר פרנסיס פיקאבייה וחיים סוטין.
הציירים ההונגרים קלטו שם ידע מודרני בעיקר מחוץ לכיתה: בבתי קפה של האמנים, בתערוכות פתוחות ב"סלון ד'אוטן" וב"סלון דז אינדפנדנט", בגלריה לאמנות אמברואה וויארד, או בערבים תחת כיפת השמיים של משפחת שטיין האמריקאית, פטרונית האומנויות, שם ניתן היה לפגוש את ציירי התקופה החדשה.
הרקע בהונגריה
מבין השמונה, רק בלה צובל השתתף באופן פעיל בעבודה של מושבת האומנים בבאיה מארה, אם כי טיהני, ציגאני ואורבן ביקרו גם הם שם במשך הזמן. בקיץ 1906 הציג בלה צובל את תמונותיו הטריות מפריז בפני האומנים בבאיה מארה, הדבר הביא למהפכה של ממש בקרב האמנים הצעירים, שרבים מהם נכבשו על ידי סגנון הפוביזם החדש. צובל ללא ספק מילא תפקיד מפתח בהתפתחות הסגנון החדש. הוא הושפע גם מקארוי קרנשטוק, שהיה כבר צייר ותיק ובוגר, שהזמין אותו לאחוזתו בשנת 1907. קרנשטוק, המנהיג לעתיד של השמונה לאחר מכן שינה את סגנון עבודתו שם ואז מנטורליזם למגמות חדשות כתוצאה מהעבודה המשותפת באחוזתו.
חברי השמונה המאוחרים, למעט ברני, השתתפו בתחילה בתערוכות של MIÉNK (חוג האימפרסיוניסטים והנטורליסטים ההונגרים). במהלך התערוכה השנייה שלהם במסגרת MIÉNK הבדלי הטעמים בין השמונה לבין עצמם ובין המציגים האחרים לעומת השמונה היו כה עמוקים עד שהם אפילו העלו את האפשרות לקרע. כל זה לא נעלם מתשומת ליבו של ה"מחנה שנגד". מבקר הציור השמרני, לאסלו קזדי- קובאץ', כתב אז שלדעתו "תקום קבוצת אמנים חדשה מתוך הצעירים".
התערוכות המשותפות
עשרה חודשים לאחר מכן, ב־19 בדצמבר 1909, התגשמה תחזיתו של קזדי-קובץ'. באותה עת הופיעו בעיתונות ידיעות על כך ששמונה ציירים חדשים בשם רוברט ברני, דז'ה ציגאני, בלה צובל, קארוי קרנשטוק, אדן מארפי, דז'ה אורבן, ברטלאן פור ולאיוש טיהאני יציגו בתערוכה. בשלב זה הם טרם בחרו שם לקבוצה. 32 הציורים שלהם שהוצגו בתערוכה זו גרמו לשערוריה גדולה. בהונגריה אז, אפילו הציור האימפרסיוניסטי, הנטורליסטי היה יוצא דופן, והצבעים הבלתי מעורבים, הקשים, וההצגה האידיאליסטית ואפילו המעוותת של גוף האדם, גרמו לזעם בקרב הציבור הרחב שוחר האמנות. יצירות כמו הדיוקן העצמי של דז'ה ציגאני, שכונה רק "המפלצת ירוקת-השיער", לא היו מוכנות לחלוטין לקהל הביתי.
עם זאת, הפרסום משך המונים לתערוכות, מאמרים בעיתונים היומיים התפרסמו נגד סגנון הציור החדש וגם הגנו עליו. נערכו דיונים תאורטיים על מגמות מודרניות באמנויות היפות. ב־9 בינואר 1910 קרא קרנשטוק את המסה שלו "אמנות חוקרת" בחוג גלילאו, שעליה ענה כעבור שבוע הפילוסוף ג'רג' לוקאץ' במאמרו "הדרכים נפרדו". שני המאמרים הופיעו בכתב העת התרבותי המשפיע ביותר באותה תקופה, ניוגט. השם "השמונה" נקבע רשמית לקראת התערוכה השנייה שלהם, שהתקיימה באפריל 1911 ב"גלריה הלאומית". בהיות הציירים מודעים לאליטה האינטלקטואלית דאז, התערוכה הפכה לפסטיבל תרבותי אמיתי על ידי שלל אירועים. תוכניות ליווי התמקדו בעיקר בשלושה תחומים: ביקורת אמנות, ספרות ומוזיקה של אותה עת. בזה אחר זה התקיימו ערבי דיון, ערבי קריאה, ומפגשי ספרות של בוקר. גם המוזיקה ישרה קו בפרספקטיבה היסטורית עם בתערוכה. הקונצרט שבוניגנה רביעייה מיתרים את יצירות בלה ברטוק ושל לאו ויינר, ואת הסונטה לצ'לו של זולטאן קודאי התקיימו לקהל. בלה ברטוק ביצע בעצמו יצירות לפסנתר שלו בין התמונות שהוצגו בתערוכה.
האירוע שלא לווה בשום הודעה על פירוק הקבוצה, אך חשף את היחלשות הסולידריות הפנימית בה, סגר למעשה את סיפורם של השמונה. הם השתתפו עוד רק בתערוכה אחת גדולה יחד: התערוכה העולמית בסן פרנסיסקו, שמחלקת האמנויות היפות שלה נקראה "התערוכה הבינלאומית פנמה-פסיפיק". השמונה קיבלו ביחד אולם נפרד, אשר נקרא בפרסום מחמיא, אך לא מדויק "הקוביסטים ההונגרים".
תערוכות זיכרון
- 1961. Budapest, Magyar Nemzeti Galéria. (Grafikai Osztály): A Nyolcak és Aktivisták
- 1965. Székesfehérvár, Csók István Képtár: A Nyolcak és aktivisták köre
- 1981. Budapest, Magyar Nemzeti Galéria: Nyolcak és aktivisták
- 2005. Debrecen, Medgyessy Ferenc Emlékmúzeum: A Nyolcak és az aktivisták
- 2010. Pécs, Janus Pannonius Múzeum: A Nyolcak - Cézanne és Matisse bűvöletében[1]
- 2011. Budapest, Szépművészeti Múzeum: A Nyolcak
- 2012. Bécs, Kunstforum: Die Acht. A Nyolcak. Ungarns Highway in die Moderne.
- 2012. Bécs, Collegium Hungaricum: Die Acht - Der Akt.
- 2013. Párizs, Musée d’Orsay: Allegro Barbaro. Béla Bartók et la modernité hongroise (1905-1920).[2][3][4]
מקורות
- Művészeti lexikon III. (L–Q). Főszerk. Zádor Anna, Genthon István. 3. kiad. Budapest: Akadémiai. 1983.
- Bölöni György: Képek között. Budapest, Szépirodalmi Könyvkiadó, 1967.
- Passuth Krisztina: A Nyolcak festészete. Budapest, Corvina, 1967.
- Modern magyar festészet. 1892–1919. Szerk.: Kieselbach Tamás. Budapest, 2003.
- Magyar Vadak Párizstól Nagybányáig. 1904–1914. Szerk.: Passuth Krisztina, Szűcs György. Budapest: Magyar Nemzeti Galéria. 2006.
- „Az utak elváltak”. A magyar képzőművészet új utakat kereső törekvéseinek sajtóvisszhangja. Szöveggyűjtemény. I. 1901–1908. II. 1909–1910. III. 1911–1912. Szerk.: Tímár Árpád. Budapest – Pécs, 2009.
- A Nyolcak. Szerk.: Markója Csilla. Pécs, 2010.
- Die Acht. A Nyolcak. Ungarns Highway in die Moderne. Szerk.: Barki Gergely, Evelyn Benesch, Rockenbauer Zoltán. Wien. 2012.
- Barki Gergely, Rockenbauer Zoltán: Die Acht - Der Akt. Kiállítási katalógus. Budapest, Balassi Institut, 2012. p. 112. מסת"ב 9789638958341
- Barki Gergely, Claire Bernardi, Rockenbauer Zoltán. Allegro Barbaro. Béla Bartók et la modernité hongroise. 1905-1920. Édition Hazan – Musée d’Orsay. 2013. מסת"ב 2754107126
- Rockenbauer Zoltán: Apacs művészet. Adyzmus a festészetben és a kubista Bartók. (1900-1919). Budapest, Noran–Libro, 2014. מסת"ב 9786155274947
- Rockenbauer Zoltán: A Nyolcak 1919-ben. Enigma, 25. 2018. 94. 80-101.[4]
מידע נוסף
- Nyolcak Európája, Pécs 2010
- Wanted (keresett képek)
- A Szépművészeti Múzeum kiállításáról készített virtuális tárlat
- Wien, Kunstforum: Die Acht. Ungarns Highway in die Moderne, 2012.
הערות שוליים
- ^ "A Nyolcak a Janus Pannonius Múzeum honlapján". אורכב מ-המקור ב-2011-08-06.
- ^ "Allegro Barbaro. Béla Bartók and Hungarian Modernity 1905 -1920" (באנגלית). Musée d’Orsay. אורכב מ-המקור ב-2013-11-16.
- ^ Masha Goncharova. "Bartok: Seen, Heard and Felt" (באנגלית). The New York Times.
- ^ Rajcsányi Gellért. "Barbárok a kapukon belül – Allegro Barbaro a párizsi Musée d'Orsay-ben" (בהונגרית). Mandiner.
