התנגדות למשטר הסובייטי
התנגדות למשטר הסובייטי הייתה התנגדות גלויה לשלטון הקומוניסטי בברית המועצות ובמדינות הגוש הסובייטי. המתנגדים כונו דיסידֶנטים; כינוי זה משמש כיום לתיאור אדם המתנגד בגלוי לשלטון טוטליטרי ומוכן להקריב את נוחותו האישית למען טובת החברה.
האופוזיציה הפוליטית בברית המועצות ובגוש הסובייטי לא פעלה במרחב הציבורי, ולרוב הייתה חסרת השפעה על כלל האוכלוסייה. עיקר פעולתם של מתנגדי המשטר הייתה הפצת מידע, הן בברית המועצות והן מחוצה לה, על הפרת זכויות האדם בידי המשטר.
על פי החוק במדינות הסובייטיות, ביקורת על המשטר נחשבה כעבירה פלילית שעונשה הגליה, אשפוז כפוי בבית חולים לחולי נפש, או מאסר במחנה עבודה (גולאג). התנהגות אנטי-סובייטית גלויה, הפגנה בעד רפורמות ופרסום ספרים שנאסרו נחשבו להפרעות נפשיות.
היסטוריה
החל משנות ה-50 של המאה ה-20 החלו מתנגדים סובייטים להדליף מסמכים ולהעביר מידע למשלחות דיפלומטיות זרות במוסקבה. בשנות השישים התרחבה התפיסה לפיה זכויות האדם הן זכויות אוניברסליות, להן זכאי כל אדם ללא קשר לגזע, דת או לאום.
בספטמבר 1965 עצר הקג"ב את הסופרים אנדריי סיניאבסקי ויולי דניאל באשמת תעמולה נגד משטר סטלין. המעצר עורר גל של אהדה ציבורית וביטויי תמיכה בזכויות אדם. רוב הדיסידנטים היו אמנים ואנשי רוח, שזכו לשיתוף פעולה מצד מדענים, מתמטיקאים ואקדמאים, שהיו בקשר הדוק עם פעילי זכויות אדם במדינות המערב.
באוגוסט 1969 פנתה קבוצת מתנגדים לוועדת האו"ם לזכויות אדם בבקשת הגנה על זכויות האדם שנשללו מהם על ידי המערכת המשפטית בברית המועצות.
בשנות השבעים נשמעו קולותיהם של המתנגדים לעיתים קרובות בכלי התקשורת במדינות המערב. הסכמי הלסינקי היוו השראה למתנגדי המשטר בברית המועצות, צ'כוסלובקיה, הונגריה ופולין, והם הקימו את קבוצת הלסינקי שארגנה פעולות מחאה גלויות במקומות רבים. מחאה זו דוכאה בידי השלטונות. ארגון אמנסטי אינטרנשיונל וארגוני זכויות אדם נוספים חשפו בשנים 1975–1976 מקרים רבים של אסירים פוליטיים ואסירי מצפון בברית המועצות.
בנאום שנשא ג'ימי קרטר ב-20 בינואר 1977, עם בחירתו לנשיא ארצות הברית, הוא הכריז כי זכויות האדם יהפכו לנושא מרכזי במדיניות החוץ של ארצות הברית. זמן קצר לאחר מכן שלח קרטר מכתב תמיכה באסיר המצפון אנדריי סחרוב. בעקבות המכתב הזהירה ברית המועצות מפני ניסיונות "להתערב בענייניה הפנימיים תחת תירוץ של 'הגנה על זכויות אדם'." תמיכתו של קרטר במתנגדים הסובייטים גרמה לקג"ב להכריז כי המתנגדים תומכים באימפריאליזם אמריקני ושהמחאה היא סיפור כיסוי לרשת ריגול אמריקאית בברית המועצות. מתנגדים רבים נעצרו על ידי הקג"ב ונשפטו, בהם אנדרי אמלריק, ולדימיר בוקובסקי, זוויאד גמסחורדיה, אלכסנדר גינזבורג, פיוטר גריגורנקו ונתן שרנסקי. מתנגדים פוליטיים ואינטלקטואלים רבים היגרו או גורשו מברית המועצות, בהם הסופרים ולנטין טורצ'ין, ולדימיר ווינוביץ' ווסילי אקסיונוב. בספרו של סחרוב "כרוניקה של אירועים עכשוויים" נמנים 424 משפטים פוליטיים, בהם נעצרו הורשעו 753 בני אדם, ואף אחד מהעצורים לא זוכה מהאישומים. בנוסף, 164 אנשים הוכרזו כחולי נפש ואושפזו בכפייה בבתי חולים פסיכיאטריים.
על פי עדויות המתנגדים הסובייטים, לעיתים קרובות הקג"ב נהג להפנות מתנגדים לאבחון פסיכיאטרי ולתייג את המתנגדים כחולי נפש, כדי להימנע מהמבוכה הכרוכה במשפטים פומביים. הדיסידנטים נכלאו בבתי חולים פסיכיאטריים וטופלו בתרופות אנטי-פסיכוטיות. בין המתנגדים שאושפזו במוסדות פסיכיאטריים נמנים ליאוניד פליוש (אנ')[1] ופיוטר גריגורנקו. המתנגד הסובייטי ולדימיר בוקובסקי פרסם באותה תקופה ספר בשם "מחלת נפש חדשה בברית המועצות: האופוזיציה", שתורגם לשפות רבות.
בשנים 1977–1982 ערך הקג”ב מספר מבצעים בהם נעצרו פעילי "קבוצת הלסינקי" במוסקבה, קייב, וילנה, טביליסי וירוואן. הפעילים הואשמו ב"תסיסה ותעמולה אנטי-סובייטית" ובגידה, וקיבלו עונשי מאסר, מחנה עבודה, הגליה פנימית או אשפוז פסיכיאטרי כפוי. חלקם היגרו מברית המועצות, ואחד מהם התאבד.
במזרח גרמניה נקט משטרו של אריך הונקר בשיטות פעולה דומות נגד מתנגדי המשטר. אנשי השטאזי נהגו לכנות את הדיסידנטים "אנשים שליליים ועוינים (גר')" ונקטו נגדם בשיטת לוחמה פסיכולוגית ייחודית שנקראה "צרזצונג (אנ')" או "פירוק נפשי". שיטת פעולה זו כללה אמצעים סמויים ששימשו להתעללות רגשית ומניפולציה פסיכולוגית שמטרתן מניעת פעילות פוליטית של מתנגדי המשטר. שיטה זו הייתה לרוב יעילה, והצליחה למנוע את השימוש באלימות פיזית ובעונשי מאסר נגד הדיסידנטים במזרח גרמניה, דבר שהועיל לממשלת הונקר ושיפר את המוניטין הבינלאומי שלה.
נושאים מרכזיים בהתנגדות למשטר
זכויות האדם
החל משנות ה-60 של המאה ה-20, בשנים הראשונות של קיפאון ברז'נייב (אנ'), מיקדו המתנגדים את תשומת ליבם בנושא זכויות האדם, ודנו בסוגיות של חופש הביטוי, חופש המצפון, מסורבי עלייה, פסיכיאטריה עונשית (אנ') ומצבם של אסירים פוליטיים. המתנגדים נקטו בשיטות של התנגדות בלתי אלימה. עיקר פעילותם הייתה תיעוד מקרים של הפרת זכויות אדם ופרסום מכתבי מחאה. רבים מהם נהגו להפיץ מידע באמצעות סאמיזדאט, הפצה והדפסה של ספרות שנאסרה על ידי השלטון באמצעות שכפול ביתי.
הפעילים לרוב פוטרו מעבודתם או סולקו ממוסדות הלימוד, וחלק מהם נעצרו ונגזרו עליהם עונשי מאסר במחנות עבודה או אשפוז כפוי במוסדות פסיכיאטריים.
נושא זכויות האדם היה הגורם המרכזי שליכד קבוצות שונות של מתנגדים, בהן קבוצות ממגוון אזורים בברית המועצות, וכן קבוצות אוכלוסייה שונות, מתלמידי תיכון ועד פרופסורים באוניברסיטאות. פעילי ארגוני זכויות האדם בגוש הסובייטי זכו לפרסום רב במדינות המערב, לצד מסורבי העלייה.
זכות השיבה
בתקופתו של סטלין גורשו מספר קבוצות לאומיות או אתניות, ואלו הקימו תנועות מחאה שדרשו לחזור למולדתם. קבוצות אלה כללו את הטטרים שגורשו מחצי האי קרים, טורקים מסחתים שגורשו מדרום גאורגיה, וגרמנים שהתגוררו לאורך נהר הוולגה, ליד סראטוב, וגורשו לסיביר בגלל החשש משיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה.
תנועת הטטרים של קרים, שגורשו בשנת 1944, פרסמה מכתב בשנת 1957 בו הם דורשים לשוב לחצי האי, בנימוק שהחוקים לפיהם נשפטו בוטלו מאז.
זכות ההגירה
 |
ראו גם – מסורב עלייה |
זכות ההגירה נתבעה בעיקר על ידי שתי קבוצות מתושבי ברית המועצות: יהודים וגרמנים. היהודים בברית המועצות ובמזרח אירופה ביקשו להגר לישראל, וסורבו. תנועת מסורבי העלייה הולידה עניין מחודש בתרבות היהודית, וזכתה לסיקור אוהד בכלי התקשורת במדינות המערב.
לאחר מלחמת ששת הימים חל שינוי תודעתי גדול בקרב יהדות ברית המועצות, וגברו לימודי העברית והפעילות היהודית המחתרתית[2]. נתן שרנסקי כתב: "המלחמה הותירה רושם אדיר עליי, כפי שעשתה בקרב יהודים סובייטים רבים". באותה תקופה שלח ראש הקג"ב יורי אנדרופוב דיווח מדאיג: "האזרחים היהודים נגועים ברעיונות ציוניים, ומנסים לנצל התכנסויות דתיות בבתי כנסת כדי לעורר רגשות לאומניים. הם מדברים על הצורך בסולידריות יהודית, מבטאים את אהדתם למדינת ישראל, ומנסים לעורר תסיסה בקרב הנוער." בתנועת מסורבי העלייה בלטה נוכחותם של אינטלקטואלים בולטים שהתנגדו למשטר, והם מילאו בה תפקידים מרכזיים[3].
בנוסף ליהודים, אזרחי ברית המועצות ממוצא גרמני ביקשו להגר למערב גרמניה, וסורבו. גרמנים אלה התגוררו במדינות הבלטיות לפני שסופחו לברית המועצות בשנת 1940. החל משנת 1972 אפשרה ברית המועצות הגירת גרמנים באופן הדרגתי, וכ-70,000 היגרו לגרמניה.
באופן דומה, הארמנים בברית המועצות ביקשו להגר לארמניה, וממשלת ברית המועצות אישרה את הגירתם של כ-15,000 ארמנים.
חופש דת
חופש הדת דוכא בברית המועצות, ומדיכוי זה סבלו בעיקר נוצרים, חברי הכנסייה האורתודוקסית הרוסית, וכן קתולים ומספר קבוצות של פרוטסטנטים. הם ביקשו לקיים טקסים דתיים מבלי שהמדינה תתערב בענייניהם הפנימיים.
תנועות לאומיות
חלק מהמתנגדים למשטר הסובייטי היו פעילים בתנועות לאומיות שביקשו עצמאות מברית המועצות. התנועה הלאומית הבולטת ביותר הייתה תנועת העצמאות האוקראינית, שקמה בשנות השישים. שאיפתה הייתה הקמת מדינה דמוקרטית בעלת שוויון זכויות וסממנים תרבותיים שאינם רוסים. תנועה דומה קמה בליטא, תחת השפעת הכנסייה הקתולית במדינה.
תנועות לאומיות נוספות פעלו בלטביה, אסטוניה, גאורגיה וארמניה.
חופש ספרותי ואמנותי
כבר בשנת 1922 גורשו מרוסיה אנשי רוח, רופאים וסופרים רבים, לפי הנחיית ולדימיר לנין. מבצע הגירוש זכה לכינוי "אוניית הפילוסופים".
אמנים רבים היו חלק מתנועת ההתנגדות, בהם אמנים ידועים וכן קבוצות מחתרת של אמנות נון-קונפורמיסטית סובייטית (אנ').
בתנועת ההתנגדות למשטר הסובייטי בלטו סופרים ואנשי רוח, שנרדפו בשל דעותיהם או מאמרים וספרים שפרסמו. בין הסופרים הללו נמנו אוסיפ מנדלשטם, בוריס פסטרנק, מיכאיל בולגקוב, יוסף ברודסקי, אלכסנדר סולז'ניצין, וסילי אקסיונוב, אלכסנדר גאליץ', ונדיקט ירופייב, אנדריי סיניאבסקי ווארלאם שאלאמוב.
כתבי עת בארצות הברית ובאירופה נהגו לתרגם ולפרסם את יצירותיהם של סופרים ומשוררים רוסיים שהביעו התנגדות למשטר[4].
הספר "ארכיפלג גולג" של אלכסנדר סולז'ניצין היה אחד הספרים שנאסר לפרסום, ואי לכך תורגם לשפות רבות וזכה לתפוצה רחבה.
קבוצות אחרות
קבוצות אחרות של מתנגדים למשטר הסובייטי כללו ארגונים סוציאליסטים, ארגוני עובדים שתבעו זכויות עובדים, תנועות למען זכויות האישה, תנועות למען איכות הסביבה וארגונים פציפיסטיים.
ההתנגדות למשטר הסובייטי בתקופת המלחמה הקרה
בשנת 1974 נחקק בארצות הברית תיקון ג'קסון-ואניק, שנועד להפעיל לחץ על ברית המועצות בנושא מסורבי העלייה. שמונה ממדינות ברית ורשה חתמו על הסכמי הלסינקי באוגוסט 1975, שבחלקם כללו סעיפי זכויות אדם נרחבים.
עם כניסתו של ג'ימי קרטר לתפקיד נשיא ארצות הברית בשנת 1976 הוא הכריז כי זכויות האדם יהפכו לנושא מרכזי במדיניות החוץ של ארצות הברית. זמן קצר לאחר מכן שלח קרטר מכתב תמיכה באסיר המצפון אנדריי סחרוב ובאמנת 77 בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית, והביע דאגה מאופן הטיפול של ברית המועצות במתנגדי המשטר אלכסנדר גינזבורג ואנדריי סחרוב. בשנת 1977 אירח קרטר בבית הלבן את ולדימיר בוקובסקי, שהיה פעיל בארגוני זכויות האדם בברית המועצות, ואמר כי אין בכוונתו "להיות הססן" בתמיכתו בזכויות האדם.
בשנת 1979 הוקמה "קבוצת הלסינקי" בארצות הברית, במימון קרן פורד. קבוצה זו העניקה תמיכה מוסרית במתנגדים למשטר הסובייטי, ריכזה מידע על דיכוי זכויות האדם בברית המועצות, והפעילה קבוצת אינטרס בנושא זה אצל קובעי המדיניות בארצות הברית.
גם נשיא ארצות הברית רונלד רייגן פעל בנושא המתנגדים הסובייטיים. בשנת 1988 הוא אירח בבית הלבן את אנדריי סחרוב, וקרא לעצור את הפרת זכויות האדם בברית המועצות.
חייהם של מתנגדי המשטר
אנדריי סחרוב אמר: "כל אדם רוצה לעבוד, להתחתן, להביא ילדים לעולם, להיות מאושר, אבל המתנגדים למשטר צריכים להיות מוכנים לראות את חייהם נהרסים ואת היקרים להם סובלים. כשאני מסתכל על המצב שלי, ועל המצב של משפחתי ושל ארצי, אני מבין שזה מדרון חלקלק."
ליודמילה אלכסייבה, ממייסדות קבוצת הלסינקי במוסקבה, כתבה: "מה יקרה אם האזרחים יפעלו למען זכויות האדם? אם אדם אחד יעשה זאת, הוא יהפוך לקדוש מעונה. אם שני אנשים יעשו זאת, הם יתויגו כאויבים. אבל אם אלפי אנשים יעשו זאת, המדינה תיאלץ לעצור את הדיכוי."
על פי פעיל זכויות האדם הסובייטי ויקטור דוידוף, במשטר טוטליטרי לא קיימים מנגנונים שיכולים לגרום לשינוי התנהגות השלטון מבפנים. כל ניסיון לשינוי מדוכא מיד. המתנגדים למשטר הסובייטי הצליחו במשימתם רק כאשר פנו לארגוני זכויות האדם הבינלאומיים ולממשלות זרות.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- זיוה גלילי, מרחב הפעולה של הציונים ברוסיה הסובייטית בשנות העשרים, באתר אוניברסיטת בן-גוריון, 2004
הערות שוליים
- ^ פליוש מגיע היום לווינה, דבר, 9 בינואר 1976.
- ^ אמיר לוי, 50 שנה ל'מבצע חתונה': "יצרנו את הסדק הראשון במסך הברזל", באתר מידה, 15 ביוני 2020.
- ^ ג'ושוע מורבצ'יק, כיצד ישראל עזרה לנצח את המלחמה הקרה, באתר מידה, 21 בינואר 2021.
- ^ מרט גרינברג, להיות חופשי בתוך הכלא: יוסף ברודסקי בין מזרח למערב, באתר מידה, 18 בפברואר 2021.
