וינפילד דרבין
 | |||||||
| וינפילד דרבין | |||||||
| לידה | לורנסבורג, אינדיאנה, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | אנדרסון, אינדיאנה, ארצות הברית | ||||||
| שם מלא | וינפילד טיילור דרבין | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות קראון היל, אינדיאנפוליס, אינדיאנה, ארצות הברית | ||||||
| |||||||
וינפילד טיילור דרבין (באנגלית: Winfield Taylor Durbin; ) היה פוליטיקאי אמריקאי מאינדיאנה, איש המפלגה הרפובליקנית, שכיהן כמושל אינדיאנה ה-25 בשנים 1901–1905. תקופת כהונתו כמושל התמקדה בחקיקה פרוגרסיבית ובדיכוי הקבוצות הגזעניות הלבנות (Indiana White Caps) שפעלו בדרום המדינה. דרבין היה השביעי והאחרון מבין מושלי אינדיאנה שלחמו במלחמת האזרחים האמריקאית.
ראשית חייו
וינפילד דרבין נולד בלורנסבורג, אינדיאנה כצעיר מבין שבעת בניהם של ויליאם ס. ואלייזה אן ספרקס. עוד שהיה ילד, עברה המשפחה לניו פילדלפיה שבאינדיאנה, שם הוא למד בבית ספר ציבורי ועבד במפעל הבורסקאות של אביו. בפרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית, התגייסו דרבין ואחיו לצבא האיחוד. אחיו התקבלו לשירות, אך הוא נדחה בשל פציעה קודמת בזרועו. לאחר שהחלים מפציעתו, ניסה דרבין להתקבל לשירות שוב, וגייס פלוגה שלחמה במסגרת רגימנט הרגלים ה-139 של אינדיאנה, ושירת מאפריל 1864 ועד תום המלחמה.
לאחר המלחמה עזב דרבין את הצבא ולזמן קצר למד בקולג' בסנט לואיס לפני שעבר לאינדיאנפוליס, שם הוא עבד כמנהל חשבונות בחנות כלבו. ב-1879 הוא עזב את אינדיאנפוליס ועבר לאנדרסון שבאינדיאנה, שם הוא הכיר את ברתה מק'קולו. השניים נישאו ב-1875 ונולדו להם שני ילדים. במהלך תקופת השגשוג של קידוחי הגז הטבעי באינדיאנה, עבד דרבין עם חמו בהקמתם של כמה עסקי ייצור והפך לאמיד יחסית.
דרבין החל להיות פעיל בפוליטיקה המקומית והיה לחבר בוועד המרכזי של המפלגה הרפובליקנית באינדיאנה ומונה כחבר בוועד המנהל שהיה אחראי על מטות המפלגה במערב המדינה. הוא היה בעל תפקיד פעיל ברמה הלאומית בצבא הגדול של הרפובליקה (אנ'), והיה מעורב בשדלנות. לאחר פרוץ מלחמת ארצות הברית-ספרד הוא התגייס לצבא וקודם על ידי המושל ג'יימס מאונט לדרגת קולונל. ביולי 1898 ניתן לו הפיקוד על רגימנט הרגלים ה-161 של אינדיאנה. הרגימנט שלו הוצב ככוח הכיבוש בהוואנה, קובה במשך שלושה חודשים, ולאחר מכן הוא שב הבייתה.
ב-1900 הוצגה מועמדותו של דרבין לתפקיד מושל אינדיאנה והוא נבחר בקלות על ידי הוועידה המדינתית של הרפובליקנים. בציבור שררו רגשי התנגדות חזקים נגד הדמוקרטים, וראשי מפלגה זו סירבו להתמודד באותה שנה על משרת המושל. הדמוקרטים הציבו את ג'ון קרן כיריבו של דרבין, אך דרבין היה המושל הראשון שנבחר ברוב מוחלט לאחר 25 שנים. מטרתו המרכזית של דרבין כמושל הייתה להכניס את המדינה לתהליכי יעילות, וביצוע רפורמה בממשלה, כך שתתפקד באופן יעיל יותר מבחינה כלכלית, זאת לצד חקיקה פרוגרסיבית.
מושל אינדיאנה
דיכוי ארגוני הלבנים
מדיניותם של קודמיו בתפקיד של דרבין כלפי ארגוני הלבנים (Indiana White Caps) הובילה לגידול בפעילותם. אף על פי שלא ידוע המספר המדויק, לפחות 68 מעשי לינץ' התרחשו בשנים שקדמו לכהונתו של דרבין כנגד חשודים בפשעים, ומספר רב של מעשי לקיחת החוק לידיים בוצעו על ידי קבוצות אלו. רוב פעילותם התקיימה בדרום אינדיאנה. ב-1899 העבירה האספה הכללית של אינדיאנה חוק נגד מעשי לינץ', שדרש מהשריפים לפנות למושל לקבלת סיוע צבאי כאשר התרחשה סכנה לביצוע מעשי לינץ' והעניק למושל סמכות להעביר מתפקידם שריפים שסירבו להעביר בעת הצורך עצירים למשמורת המדינה, ולהציב כוחות מיליציה להגנת העצירים. על אף חוק זה, מעשי לינץ' נמשכו עד להשבעתו של דרבין כמושל. ב-1902 הוא הפעיל את החוק לאחר מעשי לינץ' שהתרחשו, והעביר מתפקידם כמה בעלי תפקידים בכוחות אכיפת החוק והציב אנשי מיליציה על המשמר.
ב-1903 נהרג קצין משטרה באוונסוויל, והשריף המקומי שלח בקשה למושל לסיוע בהגנת החשוד שהיה במעצר. דרבין שיגר פלוגת מיליציה כדי להגן על בית המעצר. עד מהרה הקיף המון של חברי הארגונים הלבנים את בית המעצר ואנשי המיליציה החלו להתעמת איתם במשך כמה שעות. אחד מהאנשים בהמון ירה לעבר החיילים, שהגיבו בפתיחה באש כלפי ההמון, פצעו 11 איש והרגו אחד. עד מהרה התפזר ההמון. במשך 30 השנים הבאות לא התרחשו יותר מעשי לינץ' באינדיאנה עד ללינץ' בתומאס שיפ ואברם סמית'.
סדר יום פרוגרסיבי
במהלך העשור שקדם לכהונתו של דרבין כמושל צמחה התעשייה באינדיאנה בקצב מהיר, ומספר גדול של ארגוני עובדים החלו לקום במדינה. דרבין קידם את חקיקתם של חוקים להגבלים עסקיים, חוקים להטלת קנסות על קניית קולות במערכות הבחירות, והקים בתי משפט לנוער. הוא ערך ביקורת ברחבי המדינה, וחשף מעילות באוניברסיטת אינדיאנה שבוצעו על ידי פקידי הממשל במחוז מנורו. הוא איים שיעביר את המוסד החינוכי לעיר אחרת אם המועצה המנהלת שלו לא תיקח את העניינים לידיה.
השימוש במכוניות התרחב מהיקף אפסי כמעט לרמה כזאת שדרבין החל לקדם את סלילתם של כבישים מרכזיים במדינה. הוא ראה את היתרונות שבמעמדה של אינדיאנה באומה, שהצריכו את המעבר של חלק גדול של תנועת כלי הרכב מהמערב דרכה בדרכם לצפון-מזרח ארצות הברית.
שנותיו האחרונות
לאחר תום כהונתו כמושל שב דרבין לאנדרסון כדי לחדש את פעילותו העסקית. ב-1911 הוא שב לפעילות פוליטית כאשר הדמוקרטים ניסו לכנס ועידת חוקה. יחד עם המושל לשעבר פרנק הנלי הוא נסע ברחבי המדינה וניהל מערכה נגד הדמוקרטים והצעתם לכינוס הוועידה. הוא המשיך להיות פעיל במפלגתו, וב-1912 הוצגה שוב מועמדותו למשרת המושל. הרפובליקנים היו חלוקים על סוגיה חוקתית, אף על פי שנמנע כינוס הוועידה שהוצע על ידי הדמוקרטים. רבים מחברי המפלגה פרשו ממנה ועברו בשנה שלאחר מכן לשורות המפלגה הפרוגרסיבית. בבחירות הכלליות הגיע דרבין למקום השלישי והובס על ידי מועמד הדמוקרטים סמואל רלסטון, שנבחר כמושל, ועל ידי מועמד הפרוגרסיבים אלברט בוורידג', שהגיע למקום השני.
דרבין שב שוב לאנדרסון, שם הוא נשאר עד יומו האחרון. וינפילד דרבין נפטר באנדרסון ב-18 בדצמבר 1928 כתוצאה מדלקת ריאות שנוצרה מסיבוך של שפעת. הוא נטמן בבית הקברות קראון היל שבאינדיאנפוליס.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
- וינפילד דרבין באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
- וינפילד דרבין באתר The Political Graveyard (באנגלית)
- וינפילד דרבין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
מושלי אינדיאנה 
| ||
|---|---|---|
|
