ויקטור בראונר

קברם של בני הזוג בראונר בפריז

ויקטור בראונר (ברומנית: Victor Brauner;‏ 23 בנובמבר 1903 – 12 במרץ 1966) היה צייר יהודי רומני, מייצג בולט של הסגנון הסוריאליסטי. אחיהם של האתנומוזיקולוג הארי בראונר והצלם טדי בראונר (צר').

חייו

ויקטור בראונר נולד בעיר פיאטרה נאמץ שברומניה, במשפחה יהודית, כבנו של תעשיין עץ. הוא למד בבית הספר היסודי בווינה בירת אוסטריה, שאליה עברה משפחתו לכמה שנים. משפחת בראונר שבה לרומניה בשנת 1914, וויקטור המשיך את לימודיו בבית הספר האוונגלי בעיר בראילה. בתקופה זו הוא גילה את הזואולוגיה והתלהב ממנה. בהמשך, בין השנים 1919–1921, למד בבוקרשט בבית הספר לאומנויות יפות וגם בבית הספר לציור (בית ספר פרטי) של "ח. איגירושאנו". הוא ביקר בעיירות פלטיצ'ן ובלצ'יק וצייר את הנופים. על פי עדותו הוא עבר את כל השלבים: דאדאיזם, ציור מופשט, אקספרסיוניזם.

ב-26 בספטמבר 1924 נפתחה, ב"גלריות מוצרט" בבוקרשט, התערוכה האישית הראשונה של בראונר. בתקופה זו הוא נפגש לראשונה עם המשורר היהודי-רומני אילריה וורונקה, מי שהקים את כתב העת "75HP", שבו יפרסם בראונר את המניפסט שלו, "פיקטופואזיה" (Pictopoezia = ציורשיר) ומאמר על "מעל הרציונליזם". בראונר צייר והציג את "ישו בקברט" בסגנונו של הצייר ג'ורג' גרוס ואת "הבחורה בבית החרושת" בסגנונו של הולדר (Holder). בשנת 1925 יצא לראשונה לפריז וחזר לבוקרשט בשנת 1927. בין השנים 1928–1931 השתתף בכתב העת האוונגרדי "אונו" (Unu "אחד"), בו פרסם רפרודוקציות של מרבית עבודותיו, ציורים בהירים ודיוקנאות של ידידיו המשוררים והסופרים. משנת 1930 התיישב בפריז, שם פגש את קונסטנטין ברנקושי שהכיר לו את אומנות הצילום. הוא התיידד עם המשורר היהודי רומני בנימין פונדויאנו ופגש את איב טנגי (Yves Tanguy) ודרכו התוודע לחוג הסוריאליסטים. הוא התגורר באותו בנין עם טנגי ואלברטו ג'אקומטי. בתקופה זו צייר את "דיוקן עצמי עם עין עקורה". בשנת 1933 הציג את התערוכה האישית הראשונה שלו בפריז, ב"גלריה פייר". הוצגו שם ציורים בהם נוכח תמיד נושא העין: "יכולת הריכוז של מר K", "המקרה המשונה של אדון K". את המקדמה לקטלוג שלו כתב אנדרה ברטון.^[1]

בהמשך השתתף בראונר בכל התערוכות הסוריאליסטיות. בשנת 1935 חזר לרומניה, לבוקרשט, ושם הצטרף למפלגה הקומוניסטית לתקופה קצרה, שבה לא תועדה פעילות או התבטאות מיוחדת. הוא הציג ברומניה וסיפק את האיורים לשתי אסופות שירים של המשורר ג'לו נאום. תערוכתו מ-7 באפריל 1935 מוזכרת בספר האוטוביוגרפי של סשה פאנה, "יליד שנת 02".

בשנת 1938 חזר לצרפת, שם איבד את עינו השמאלית בקטטה שהייתה בין דומיניק ובין אסטבן פרנסס. בראונר שניסה להגן על אסטבן נפגע מכוס שנזרקה. הסיטואציה נתנה השראה לסופר הארגנטינאי ארנסטו סאבטו המשתמש בה בספרו "על קברים וגיבורים" (תורגם לעברית בהוצאת עם עובד).

באותה שנה פגש את ז'קלין אברהם ונשא אותה לאישה. הוא יצר סדרת ציורים שזכו לכינוי lycantrope או chimere. בשנת 1940 עזב את פריז בחברתו של פייר מלביל (Pierre Malbille) והתיישב בפרפיניאן, אצל רוברט ריוס (Robert Rius) ולאחר מכן ב-Cant-Blage, בהרי הפירינאים המזרחיים ובסן-פלן ד'אמון (Saint-Felin d'Amont) שם קיבל מגורים כפויים, אך בכל התקופה שמר על קשריו עם הפליטים הסוריאליסטים במרסיי. בשנת 1941 חלה מאד ואושפז בקליניקה "פרדיס" (Paradis).

לאחר מלחמת העולם השנייה לקח חלק בביאנלה של ונציה וטייל באיטליה. בשנת 1959 התמקם בסטודיו ברחוב Lepic ובשנת 1961 שוב נסע לאיטליה ולאחר זאת התיישב בוואראנז'וויל (Varangéville) שם עבד רוב הזמן. בשנת 1965 יצר סדרות ציורים בשם "מיתולוגיה" ו"פנים מהמיתולוגיה". מדובר במיתולוגיה של העולם המודרני, והביקורת קיבלה אותם באהדה. בין ציורים אלה נמצא גם הציור הנבואי "La fin et le debut" המזכיר לנו שבסיום חיי הצייר מתחילה יצירתו לחיות.

בשנת 1966 נבחר לייצג את צרפת בביאנלה של ונציה ושם הוקדש לו אולם שלם.

בחודש מרץ, לאחר מחלה ממושכת, נפטר ונקבר בבית הקברות של מונמארטר ועל קברו חקוק משפט שנלקח מפנקסיו: "Peindre, c'est la vie, la vraie vie, ma vie" ("הציור הוא החיים, החיים האמיתיים, חיי שלי").