לדלג לתוכן

ועידת התביעות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף ועדת התביעות)
ועידת התביעות
סמליל ועידת התביעות
סמליל ועידת התביעות

ועידת התביעות, או בשמה הרשמי הוועידה על תביעות יהודיות חומריות כנגד גרמניה, היא מלכ"ר יהודי אמריקאי, המכנס נציגים מארגונים יהודיים ברחבי העולם, ואשר תפקידו לפעול באמצעות משא ומתן לקבלת פיצויים מממשלת גרמניה, לפעול להשבת רכוש לניצולי השואה וליורשים של קורבנות השואה, ולסייע לניצולי השואה.

היסטוריה

הקמת הארגון

הארגון הוקם ביוזמת 20 ארגונים יהודיים בכינוס שנערך בניו יורק בנובמבר 1951, על מנת לדון בתביעות יהודיות חומריות כנגד גרמניה[1]. ביוזמת נחום גולדמן, היו"ר המשותף של הסוכנות היהודית ונשיא הקונגרס היהודי העולמי. גולדמן שימש כנשיא הארגון עד 1982[2]. מטה הארגון הוקם בניו-יורק ותחילה התמקד בניהול התביעות של יהודים מחוץ לישראל, כאשר ממשלת ישראל הייתה אחראית למשא ומתן עבור ניצולי השואה אזרחי ישראל[3].

הגופים הציבוריים והארגונים היהודיים שהיו שותפים להקמת הארגון היו[3]: הסתדרות אגודת ישראל העולמית, כל ישראל חברים, הוועד היהודי-האמריקאי, ההתאחדות האנגלו-יהודית, בני ברית, ועד שליחי הקהילות בבריטניה, הסניף הבריטי של הקונגרס היהודי העולמי, קריף - המועצה המיצגת של יהודי צרפת, "דאיא" (DAIA) ארגון הגג של הקהילה היהודית בארגנטינה, הנהלת מועצת יהודי אוסטרליה, הסוכנות היהודית, ועד הפועלים היהודי בארצות הברית, ארגון החיילים המשוחררים בארצות הברית, ועד שליחי הקהילות בדרום אפריקה, מועצת בתי הכנסת בארצות הברית, הקונגרס היהודי העולמי והמועצה המרכזית של יהודי גרמניה[3]. בהמשך צורפו עוד שלושה ארגונים כך שמספרם הגיע ל-23 ארגונים בסך הכל, השולחים את נציגיהם למועצת המנהלים של ועידת התביעות, בה חברים 56 דירקטורים מארצות הברית, קנדה, דרום אמריקה, מערב אירופה, אוסטרליה וישראל. הנהלת הארגון כוללת נשיא, יו"ר דירקטוריון, סגן נשיא ומנכ"ל, יו"ר הוועדה הניהולית, גזבר, סגן נשיא ראשון ועוד תשעה סגני נשיאים[4]. במשך השנים נמנעה הצטרפותם של ארגונים יהודיים מרכזיים שנוסדו אחרי 1951, כמו איחוד הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה. ניצולי השואה לא היו מיוצגים בארגון עד 1989, כשלחץ ציבורי כבד הביא לצירופם של שני ארגונים המייצגים ניצולי שואה, מארצות הברית ומישראל[4].

הסכם השילומים עם ממשלת גרמניה המערבית

במהלך 1952 ועידת התביעות הייתה שותפה במשא ומתן על הסכם השילומים עם גרמניה, לצד מדינת ישראל[5], שנערך תחילה בעיירה ואסנאר בהולנד ואחר כך בהאג[6]. נחום גולדמן היה מעורב באופן נרחב במשא ומתן ונפגש מספר פעמים עם קונרד אדנאואר, קנצלר מערב גרמניה, במטרה לקבל את תמיכתו ולהעביר את אישור ההסכם בבונדסטאג[7]. בנוסף נפגש עם מנהיגי המפלגות בגרמניה במטרה לקצר את הנוהל הפרלמנטרי הדרוש לאישור ההסכם[8]. בנובמבר 1952, לאחר דיונים של שישה חודשים, הגיעו להסכמות עם נציגי ממשלת גרמניה המערבית בנובמבר 1952 אך ההסכם נכנס לתוקף רק במרץ 1953, לאחר שאושרר בבונדסטאג[9].

במסגרת ההסכם נקבע כי ממשלת גרמניה תעביר לוועידת התביעות סך של 450 מיליון מרקים גרמני לשם מתן סיוע, שיקום ויישוב מחדש של קורבנות רדיפות הנאצים, בהתאם לדחיפות צורכיהם, כפי שייקבע על ידי הוועידה. כמו כן נחתמו הסכמים עם מדינת ישראל[10]. בנוסף הוסכם על שני סוגי פיצויים לניצולי שואה. הראשון, גמלה חודשית למי שהיו ניצולי שואה מהמעגל הראשון, הכולל ניצולים ששהו במחנות ריכוז והשמדה, בגטאות באתרי מסתור או שחיו בזהות בדויה בשטחי בהם שלטה גרמניה הנאצית. הסוג השני של הפיצוי יועד לניצולים שנמלטו מהכובש הנאצי והוכרו על ידי גרמניה כניצולים או שורדים, הזכאים למענק חד־פעמי.

בכפוף להסכמים, המשיכה ועידת התביעות לשאת ולתת עם ממשלת גרמניה להשגת תיקונים של ההתחייבויות החוקיות השונות שנכללו בהסכם, ופיקחה על יישום חוקי הפיצויים והשבת הרכוש השונים.

הרחבת תחום פעילותה של הוועידה

לפי הסכם השילומים המקורי, נקבעה קצבה חודשית לניצולי שואה, שהועברה ישירות ממשרד האוצר הגרמני לזכאים (מי ששהה במחנות ריכוז או השמדה). לקבלת הקצבה נרשמו 280 אלף איש עד המועד האחרון שנקבע בהסכם - 1958[11]. העובדה שההסכם יושם על ידי ממשלת גרמניה, לא הותירה לוועידה עבודה רבה. אך הוועידה פעלה לדרוש תביעות נוספות לפיצויים והחזרת רכוש[12]; כולל: ניסיון לחתום על הסכם גם עם גרמניה המזרחית[13], ניסיון לקבל פיצויים גם מאוסטריה[14], מתן פיצויים לעובדי כפייה, מתן פיצויים לניצולים מארצות הגוש המזרחי וברית המועצות, שלא היה בידם היכולת לתבוע קצבה במקור[15], מתן פיצויים ליהודי פולין, צ'כיה ואוסטריה שברחו מפני הנאצים בימי מלחמת העולם השנייה לארצות אחרות ועוד. במקביל ניסתה ממשלת מערב גרמניה לחתום על הסכם סופי ואחרון לסילוק יתרת התביעות לפיצויים לניצולי השואה[16].

פיצוי עובדי כפייה

המשא ומתן לפיצוי עובדי כפייה של המשטר הנאצי (כ-100 אלף איש שלא היו זכאים לקצבה על פי ההסכם המקורי), נמשך שנים רבות[17]. מספר חברות גרמניות שהעסיקו עובדי כפייה הסכימו לשלם פיצויים[18], אך אחרות סרבו[19]. בשנת 1960 החלה ועדת התביעות לבתע רישום של ניצולים שהיו עובדי כפייה[20]. בעקבות תביעות ייצוגיות שהוגשו בארצות הברית נגד חברות גרמניות שהעסיקו עובדי כפייה בתקופת השואה ובעקבות לחץ מתמשך ממשלת גרמניה וחברות גרמניות הסכימו ב-2001 להקים את "הקרן לפיצוי עובדי כפייה" בה סכום של 5 מיליארד דולר, לתשלום פיצויים לכמיליון עובדי כפייה, רובם אזרחי מדינות מזרח אירופה, שמתוכם כ-130 אלף היו יהודים. ועידת התביעות קיבלה את האחריות לחלוקה של הפיצויים לתובעים היהודיים[21]. בנוסף הועבר מענק של 1,450 דולר, שממומן בכספי ההסדר הגלובלי בסך 1.25 מיליארד דולר שנחתם עם הבנקים השווייציים, מאחר שבמלחמת העולם השנייה הבנקים גרפו רווחים מעסקאות עם מפעלים גרמניים שהעסיקו עובדי כפייה[22].

תביעת רכוש במזרח גרמניה

בעקבות איחוד גרמניה מחדש בשנת 1990, הודיע הקנצלר, הלמוט קוהל, כי חוקי הפיצויים וההחזרה של רכוש יהודי החלים במערב גרמניה, יחולו גם במזרחה. מאחר שגרמניה המזרחית לא הצטרפה במקור להסכמי השילומים, לא שילמה פיצויים ולא החזירה רכוש יהודי[23]. הוסכם כי התובעים יכלו לדרוש את רכושם עד סוף 1993, ומחשש שמא לא כולם יופיעו, הגישה הוועידה תביעות על עשרות אלפי נכסים יהודיים. במקרים בהם לא צצו יורשים, עבור כ-60 אלף נכסים הפכה הוועדה לבעלת הרכוש, מאחר שכחלק מהחקיקה החדשה הוגדרה כיורש החוקי של כל רכוש יהודי שאין לו יורש[24]. בנוסף החלה לפעול באופן אקטיבי לפינוי נכסים שהיו בבעלות יהודית בעבר מבעליהם הקיימים. אם הרכוש נקנה על ידיהם בתום לב (כלומר הם לא ידעו שהרכוש היה בבעלות יהודית או הוא עבר בעלות מספר פעמים), הוועדה קיבלה פיצוי מטעם ממשלת גרמניה במקום הרכוש, אך במקרים אחרים (החוק קובע כי "קנייה בתום לב" אפשרית רק החל ממאי 1945) הגישה תביעות פינוי גם נגד יורשי נכסים[25]. תחום נוסף שבו החלה לפעול היה איתור יצירות אמנות שנשדדו בידי הנאצים בשטחי גרמניה המזרחית ותביעות להחזירם[26].

עד 2013 הגישה הוועידה כ-120 אלף תביעות רכוש, במזרח גרמניה. התביעות הוגשו באופן "עיוור" בהיקף עצום, על כל נכס שאותר ברישומי טאבו ובמרשמי האוכלוסין במזרח גרמניה, ששמו של בעליו נשמע יהודי. בטענה שזה ניסיון אחרון להציל כמה שיותר רכוש יהודי פוטנציאלי. בסופו של דבר, רוב הנכסים כלל לא היו שייכים ליהודים. במקרים מסוימים, הם אף היו שייכים לנאצים ששם משפחתם נשמע יהודי, כמו אלפרד רוזנברג. עם זאת, שווי הרכוש היהודי ללא יורשים שכן קיבלה הוועידה לידיה היה כ-2.9 מיליארד דולר[27].

המשך הגדלת גובה הפיצויים והרחבת מעגל הזכאים

בעקבות משא ומתן מתן מתמשך עם ממשלת גרמניה, גם במאה ה-21 הורחב מעגל הזכאים.

במרץ 2009 הוסכם שמי שבקשתם נדחתה או שהחמיצו את מועד האחרון להגשת תביעה, תהיה זכות להגיש בקשה חוזרת לקבלת מענק חד פעמי של 2,556 יורו[28].

בנובמבר 2012, הוסכם כי כ-80 אלף יהודים מברית המועצות לשעבר שעדיין חיים במזרח אירופה ולא קיבלו עד אז פיצויים, גם יהיו זכאים לפיצוי חד-פעמי בסכום של 2,556 יורו כל אחד. כמו כן, יושוו גם הקצבאות שמקבלים ניצולי שואה זכאים במזרח ובמערב אירופה, כך שכולם יקבלו כ-300 יורו בחודש[29].

בספטמבר 2014 הוסכם כי כ-75 אלף ניצולי שואה, שהיו ילדים בתקופת מלחמת העולם השנייה, יכלו לקבל פיצוי כספי חד פעמי[30].

באוקטובר 2021 הוכרה לראשונה זכאותם לקצבה חודשית לניצולי שואה ששרדו את המצור על לנינגרד וכן עבור ניצולים שהסתתרו בצרפת וניצולים שורדי רדיפות ברומניה[31].

העברת מוקד פעילות הוועידה לישראל

בשנת 2003 מסרו לראשונה מספר בכירים בארגון בארצות הברית כי הוא על סף דרכו, וייתכן וייסגר תוך כחמש שנים. זאת לאחר שהוא היה אז כבר קרוב מאוד למיצוי המטרות שלשמן הוקם: חתימת הסכמים עם גרמניה למתן פיצויים ולהשבת נכסים לנרדפי הנאצים, קבלת חלק מהכספים והנכסים וחלוקתם. סיבה שנייה שעלתה היא שדור הניצולים עובר מן העולם[32]. למרות זאת המשיכה ועידת התביעות לפעול תוך שינוי המיקוד שלה לתפיסת נכסי נספי שואה שאין להם יורשים, שעל פי החוק גרמני היא זכאית לקבל לידיה בעלות. בעיקר באזורי מזרח גרמניה. על פי ההערכות היא החזיקה נכסים בשווי מיליארדים, שרבים מהם מכרה, אך לא הסכימה במשך שנים רבות לפרסם את רשימת נכסים אלו בפומבי. רק בקיץ 2007 הסכימה לבסוף לפרסם מידע זה, בעקבות לחץ ציבורי[33]. במקביל במשך השנים עיקר פעילותה עברה להתמקד בישראל, בה חיים רוב ניצולי שואה, כולל קבוצה גדולה מהם שהיא אחראית לתשלום התגמולים שלהם. ב-2006 דרשו ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית, יד ושם וארגוני הניצולים בישראל לשנות את חלוקת הכספים ולהגדיל כוחם של הנציגים הישראליים בוועידה. את המאבק הובילו השר לענייני גמלאים, רפי איתן, יו"ר הסוכנות, זאב בילסקי; ויו"ר הנהלת יד ושם, אבנר שלו. בנוסף דרשו שכל ההחלטות בנוגע לחלוקת הכספים בישראל או לארגונים ישראליים, יתקבלו אך ורק בידי החברים הישראליים במועצת הוועידה, ולהעביר לישראל חלק משמעותי מפעילותה, מניו-יורק[34].

בפברואר 2008 החלה לפעול ועדת החקירה הממלכתית בנושא הסיוע לניצולי השואה - ועדת דורנר[35]. בין השאר מצא כי 1.1 מילארד שקל מהכספים שחילקה ועידת התביעות בישראל לא הגיעו לניצולי שואה אלא שימושו למימון תשתיות, כמו בתי חולים ובתי אבות, וחצי מיליארד למטרות חינוך והנצחת השואה[36]. בעקבות ממצאים אלו בספטמבר 2008 הוקמה ועדת חקירה פרלמנטרית של הכנסת, ביוזמת חבר הכנסת אופיר פינס-פז, כדי לחקור את פעילותה של ועידת התביעות בישראל[37], במטרה לבחון את התנהלות הוועידה מול ניצולי השואה, הפיצויים והסיוע שניתן (או לא ניתן) במשך השנים[38]. במסגרת הוועדה טען יו"ר הוועד המנהל של ועידת התביעות, ראובן מרחב, כי תוך שש שנים יאזלו לוועידה הכספים המיועדים לחלוקה לארגונים המטפלים בניצלוי שואה ולהנצחת השואה. זאת, אם תמשיך את חלוקת הכספים בקצב של מאה מיליון דולר לשנה[38].

באוקטובר 2025 הודיעה ועידת התביעות כי במסגרת המשא ומתן השנתי עם משרד האוצר הפדרלי של גרמניה, בשם ניצולי השואה החיים ברחבי העולם, הוגדל התקציב לטיפול ביתי בניצולי השואה לשנת 2026 לסכום של 923.9 מיליון אירו (1.08 מיליארד דולר), התקציב הגבוה ביותר לתחום זה בתולדות הארגון[39].

פעולות סיוע ותמיכה

ועידת התביעות סייעה לניצולים נזקקים על ידי מגוון רחב של שירותים סוציאליים ובשיקום הקהילות היהודיות באירופה. היא לקחה על עצמה 500 פרויקטים ב-29 מדינות, במטרה לתמוך בניצולים. בישראל סייע במימון הקמת דיור מוגן לניצולי שואה על ידי בבתי אבות של רשת עמיגור[40], מימנה בניית מחלקות סיעודיות חדשות בבתי חולים והייתה שותפה בהקמת יותר ממאה מעונות יום לקשישים. בנוסף הקציבה הקציבה הוועידה עשרות מיליוני דולרים למטרת תיעוד, מחקר וחינוך השואה לכ-60 גופים מחקריים וחינוכיים, בין היתר אוניברסיטאות, מוסדות הנצחה ומוסדות חינוך חרדיים[41]. כולל השתתפות במימון הקמת מוסד יד ושם[42].

ב-1963 הקימה ועדת התביעות קרן לחינוך ותרבות יהודית[43].

מאז 1953, ממשלת גרמניה שילמה יותר מ-95 מיליארד דולר (נכון לשנת 2025) כפיצוי לאנשים בגין סבל ואובדן רכוש שנגרמו כתוצאה מרדיפות הנאצים[44].

ביקורות ושערוריות

חוסר שקיפות

לאחר הרחבת תחום הפעילות של ועידת התביעות לכלול גם את הטיפול בנכסים שהיו בבעלות יהודית בשטחי מזרח גרמניה ב-1991. החלו לעלות טענות רבות על חוסר שקיפות בניהול נכסים יהודים שקיבלה כאשר לא נמצאו היורשים. אך כאשר היורשים נמצאו הארגון טען כי הוא זכאי לעשרות אחוזים מערכו של הרכוש, כהחזר על הוצאותיו וטירחתו בתביעות ובניהול. בנוסף לא פרסם רשימה של הנכסים שהוא קיבל כך שהקשה על היורשים לדעת שהנכס בבעלותה ולא עשתה דבר לאיתור יורשים[24]. ב-2008, לאחר שנים של התנהלות בחוסר השקיפות, פנתה התנועה למען איכות השלטון בישראל למבקר המדינה של גרמניה לבדוק את הטענות, הכוללות חשדות לאי סדרים, ניגוד עניינים וכשלים בחלוקת הכספים. הוועידה[45].

עד 2011 כבר הצטבר סכום של כמיליארד יורו שוועידת התביעות לא השיבה ליורשים[46].

רק בפברואר 2013 הסכימה לבסוף הוועידה לפרסם את הרשימה של הנכסים שברשותה ושמות בעליהם היהודים[27].

תביעת יוצאי ברית המועצות

בשנת 2002, הגישו 1,915 ניצולי שואה בישראל שעלו מברית המועצות תביעה נגד הוועידה, על כך שהיא לא שילמה להם פיצויים בטענת שווא שלא עמדו בקריטריונים לקבלת מענק חד פעמי, להם היו זכאים עם הגיעם לישראל[47]. קריטריונים מחמירים שהנציגות הישראלית של ועידת התביעות קבע, שלא נדרשו בידי גרמניה עצמה שסיפקה את הפיצוי. כן קבעה ועידת התביעות באופן שרירותי כי כל פונה רשאי להגיש בקשה אחת בלבד, ולכן מי שהגיש בקשה לפני שהגיע לגיל פרישה ונדחה לא יכול היה להגיש בקשה נוספת, אף שהיה זכאי למענק[48]. ביוני 2008 פסק השופט עודד מודריק, בבית המשפט המחוזי בתל אביב, שעל ועידת התביעות לשלם כ-19 מיליון שקל ל-1,315 מהתובעים. בספק הדין כתב: ”"ועידת התביעות, באמצעות עובדיה ובאמצעות ניסוח מטעה של הצהרה עליה נתבקשו לחתום המבקשים, הניחה לפני התובעים מצג עובדתי ומכשיל. לכל הפחות היה עליה להעמיד לרשות כל מבקש מענק חוברת מידע והדרכה בשפה שהוא שולט בה, הכוללת את הוראת הממשלה הגרמנית”[49].

תשלום פיצויים על תביעות מזויפות

בסוף 2009 עובדי ועידת התביעות התחילו לחשוד כי בין הבקשות לפיצויים המוגשות על ידי ניצולי שואה, הגיעו בקשות המבוססות על מידע מזויף ששלחו אנשים שהתחזו כניצולי שואה[50]. ראשי הוועידה דיווחו על חשדותיהם ל-FBI ולמשרד התובע הכללי בניו יורק. בחקירה התגלה, כי מאז 1980 העבירה ועידת התביעות כ-7 מיליון דולר ל-202 בני אדם שהגישו מסמכים מזויפים ומידע שקרי במטרה להירשם כניצולי שואה הזכאים לפיצויים[50]. בנובמבר 2010 נחשף כי ועידת התביעות התנהלה ברשלנות והיה מדובר בהונאה גדולה ושיטתית בהיקף של 42.5 מיליון דולר[51][52]. והוגשו כתבי אישום, על ידי התובע הכללי של ניו יורק, נגד 17 אנשים שהיו מעורבים בזיוף[50]. בסוף 2013 דו"ח בדיקה פנימי של הוועידה חשף פרטים נוספים על הפרשה, בין השאר: כמה מעובדי הוועידה אישרו בקשות פיקטיביות לקבלת פנסיה מגרמניה לעובדי הוועידה ולקרוביהם, אף שלא עמדו בקריטריונים ולא היו זכאים לקבל את הכסף; מכתב אנונימי שהתריע על כך נשלח אל משרדי ועידת התביעות בפרנקפורט כבר ב-2001; הנהלת הוועידה לא נקטה באמצעים מספקים כדי לחקור את הפרשה, לחשוף את ההונאה ולעצור אותה, וכי כי סכום ההונאות במשך השנים היה יותר מ-57 מיליון דולר[53][54].

פרשת השר הירשזון ועמותת "מצעד החיים"

במאי 2007 נחשף בין השאר כי שר האוצר אברהם הירשזון, עשה שימוש שלא כדין בכספים ובמשאבים הקשורים בעמותת "מצעד החיים", אותה הקים וניהל. בשנים 1998–2007 העבירה ועידת התביעות לעמותת "מצעד החיים" תמיכות בהיקף של כ-7 וחצי מיליון דולר, בשביל "מלגות לסטודנטים"[55]; אך יותר מ-700 אלף דולר מסכום זה הועברו לאיש עסקים קרטיס הוקסטר המקורב לנשיא ועידת התביעות ישראל סינגר, שקיבל כספים תמורת "גיוס תרומות". אך הוקסטר לא ידע לומר איזו עבודה עשה למען "מצעד החיים"[56]. בעקבות החשיפה הודיעה |ועדת התביעות כי היא מפסיקה את תמיכתה השנתית בעמותת "מצעד החיים"[57].

הסרט התיעודי מוסר השילומים

בשנים 2007–2008 ייצרו אורלי וילנאי וגיא מרוז סדרה של תיעודיים בשם מוסר השילומים, על ניצולי שואה החיים בעוני מחפיר וחסר להם כסף למזון, לתרופות ולחימום הבית[58]. בסרט השני בסדרה, ששודר ביום השואה 2008, נטען כי ועדת התביעות מחזיקה 900 מיליון דולר ואינה מעבירה אותם לידי ניצולי השואה[59][60]. בעקבות שידור הסרט הגישה ועידת התביעות, בספטמבר 2008, תביעת דיבה על סך 4 מיליון ש"ח נגד יוצרי הסדרה[61]. במרץ 2012 הסתיימה התביעה בפשרה, וילנאי ומרוז התנצלו ושילמו 150 אלף ש"ח שהועברו לניצולי שואה, בתמורה לביטול תביעת הדיבה נגדם[62]. עם זאת, במכתב התנצלות כתבו וילנאי ומרוז: ”אנו סבורים, שהפער המתסכל בין הרצון לעזור לניצולי השואה, המשותף לעם היהודי כולו, לבין מצבם של ניצולי השואה בפועל, מחייב הפעלת ביקורת, לעיתים נוקבת, על מי שקובעים את המדיניות בתחום כמו גם על אלה שמבצעים אותה, שכן מדובר במלאכת כקודש...על נאמנותנו ומחויבותנו לביקורת כזו איננו יכולים לוותר. גם על האמת איננו יכולים לוותר”.

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ועידת התביעות בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ↑ ועידת השילומים בניו-יורק, דבר, 5 בנובמבר 1951
    אריה גלבלום, משלחת ועידת השילומים על יכולת התשלום של גרמניה, הארץ, 9 בנובמבר 1951
  2. ↑ יאיר שלג, מת הרב ישראל מילר, נשיא "ועידת התביעות", באתר הארץ, 21 במרץ 2002
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 סט"א, גולדמן פתח את ועידת השילומים בניו-יורק, הארץ, 21 בינואר 1952
  4. ^ 4.0 4.1 עמירם ברקת, למרות פעילותה הענפה הוועידה לא-מוכרת בקרב רוב הציבור בישראל, באתר TheMarker‏, 20 באוגוסט 2004
  5. ↑ נשיאות ועידת השילומים נפגשה עם נציגי ישראל, דבר, 14 בפברואר 1952
  6. ↑ ד"ר ר. וואלטש, שילוח המיוחד של "הארץ", המשלחת הגרמנית יצאה שוב להתיעצות עם הממשלה בבון, הארץ, 6 באפריל 1952
    ד"ר ר. וואלטש, שילוח המיוחד של "הארץ", 2 הועדות בוואסנר שואפות לסיים את העבודה בהקדם, הארץ, 27 ביוני 1952
  7. ↑ עתי"ם, גולדמן ידון היום עם אדנאור בהחשת אישור הסכם-השילומים, הארץ, 14 בנובמבר 1952
    עתי"ם, ד"ר גולדמן: הסכם השילומים יאושר על אף איומי הערבים, הארץ, 18 בנובמבר 1952
  8. ↑ אריה גלבלום, גולדמן מקרה לאישור הסכם השילומים תוך 4 שבועות, הארץ, 10 בדצמבר 1952
  9. ↑ הכנות לביצוע הסכם השילומים, הארץ, 20 במרץ 1953
    עמוס אילון, איר אושר הסכם השילומים, הארץ, 3 באפריל 1953
  10. ↑ מאת א. פלסטר, סופר "הארץ" בירושלים, כ"ה התשלומים המגיעים לישראל וליהדות מגרמניה־1.5 מילירד ד', הארץ, 27 באוגוסט 1952המשך הכתבההתשלומים המגיעים מגרמניה, הארץ, 27 באוגוסט 1952
  11. ↑ 30 ביוני מועד אחרון להקצבות מבון, דבר, 30 באפריל 1957
    הוארך מועד הגשת תביעות לפיצויים, למרחב, 19 במרץ 1958
  12. ↑ גולדמן שוחח עם אדנואר על הרחבת השילומים, למרחב, 20 במאי 1962
  13. ↑ מייקל גטלר, מזרח־גרמניה מציעה שילומים - האירגוו היהודי דוהה ההצעה, מעריב, 24 בנובמבר 1976
    רויטרס, שר מזרח־גרמני יבקר בסוף החודש בארץ. יציע פיצויים סמליים לקרבנות הנאצים, חדשות, 23 בינואר 1989
  14. ↑ אוסטריה מייעדת חומי הפיצויים, הארץ, 9 במאי 1960
  15. ↑ שילומים גם לאלו שעלו לאחר 1953, על המשמר, 29 באוקטובר 1962
    גולדמן נועד עם ארהארד, בעניין הפיצויים מגרמניח, למרחב, 15 ביוני 1964
  16. ↑ מתנגדים להםכם" סופי עם גרמניה בענייו הפיצויים, דבר, 15 ביוני 1975
  17. ↑ ראובן בן-צבי, כופרים בזכותו של ד"ר גולדמן לטפל בעניני נפגעי הנאצים - ניצולי שואה שעבדו במחנות הכפיה טוענים שלא בחרו בו, מעריב, 15 ביוני 1975
  18. ↑ ישלמו פיצויים לעוכדי־כפייה, הארץ, 14 ביולי 1964
  19. ↑ ב.מ.וו: לא נשלם פיצויים לעובדי כפיה ממלחה"עה־2, מעריב, 16 בנובמבר 1988
  20. ↑ יוחל ברישום עובדי כפייה לשעבר בגרמניה, למרחב, 18 באוקטובר 1960
  21. ↑ יאיר שלג, סופית: אושרו הפיצויים לעובדי הכפייה, באתר הארץ, 31 במאי 2001
  22. ↑ יאיר שלג, עוד פיצוי לעובדי כפייה: אלף דולר מהבנקים בשווייץ, באתר הארץ, 5 באוגוסט 2001
  23. ↑ מסרבים להחזיר רכוש יהודי, מעריב, 1 בפברואר 1953
  24. ^ 24.0 24.1 יורשים נגד ועידת התביעות, באתר גלובס, 1 בנובמבר 1998
  25. ↑ איתי משיח, ועדת התביעות דורשת לפנות פנסיונרים גרמנים מהבתים בהם חיו כל החיים, באתר הארץ, 13 במרץ 2019
  26. ↑ איתמר לוין, ‏ועידת התביעות מגרמניה איתרה 1,000 יצירות אמנות שנשדדו בידי הנאצים, באתר גלובס, 21 ביולי 1999
  27. ^ 27.0 27.1 עופר אדרת, הזדמנות אחרונה: ועידת התביעות מחפשת יורשים לרבע מיליארד שקל, באתר הארץ, 19 בפברואר 2013
  28. ↑ אסף אוני, כ-7,500 ניצולי שואה יוכלו לקבל מענק חד פעמי של 2,556 יורו מהממשל הגרמני, באתר TheMarker‏, 19 במרץ 2009
  29. ↑ עופר אדרת, גרמניה תגדיל הפיצויים לניצולי שואה במאות מיליוני דולרים, באתר הארץ, 15 בנובמבר 2012
  30. ↑ עופר אדרת, 75 אלף ניצולי שואה, שהיו ילדים במלחמה, יקבלו מגרמניה פיצוי של 2,500 אירו, באתר הארץ, 4 בספטמבר 2014
  31. ↑ בר פלג, ניצולי שואה מהמצור על לנינגרד, מצרפת או מרומניה יזכו לקצבה חודשית מגרמניה, באתר הארץ, 6 באוקטובר 2021
  32. ↑ שלמה שמיר, סוף דרכה של ועידת התביעות, באתר הארץ, 14 באוקטובר 2003
  33. ↑ עמירם ברקת, ועידת התביעות תחשוף רשימת נכסים של נספי שואה שבידיה, באתר הארץ, 5 ביולי 2007
  34. ↑ איתמר לוין, ‏05 שנה לאחר הקמת ועידת התביעות נאבקים בישראל על נכסים בכמיליארד ד', באתר גלובס, 28 בנובמבר 2006
  35. ↑ יהונתן ליס, דורנר: ריבוי פניות ניצולי השואה לוועדה מעיד על הכשלים, באתר הארץ, 4 בפברואר 2008
  36. ↑ עדי שורץ ועינת וילף, הממשלה מאמצת במלואן המלצות ועדת דורנר, באתר הארץ, 12 באוגוסט 2008
  37. ↑ ועידת התביעות שכרה את מוטי שרף בעקבות ועדת החקירה הפרלמנטרית, באתר גלובס, 8 בספטמבר 2008
  38. ^ 38.0 38.1 שחר אילן, ועידת התביעות: בעוד שש שנים ייגמר לנו הכסף, באתר הארץ, 8 בספטמבר 2008
  39. ↑ דב גיל-הר, לאחר המו"מ עם ממשלת גרמניה: אושר תקציב הרווחה למען ניצולי שואה ברחבי העולם, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 29 באוקטובר 2025
  40. ↑ מאת איתמר לוין, ‏ועידת התביעות ועמיגור ישקיעו 10 מיליון דולר בדיור מוגן לניצולי שואה, באתר גלובס, 20 במרץ 2001
  41. ↑ עמירם ברקת, "ועידת התביעות" מעבירה פחות ממחצית הסכום המיועד לרווחת ניצולי השואה בישראל, באתר TheMarker‏, 13 ביולי 2007
  42. ↑ הסכם על מימה מפעלי <<יד ושם>>, הארץ, 21 באוקטובר 1954
    תופסק התלות הכובלת של "יד ושם" בכספי ה"שילומים" מבון!, קול העם, 19 ביוני 1960
  43. ↑ קרן לחינוך ותרבות יהודית תוקם עדי ועדת התביעות מגרמניה, למרחב, 15 במרץ 1963
  44. ↑ למעלה ממיליארד דולר יוקצו לטיפול ביתי לשורדי שואה ברחבי העולם – תקציב הרווחה הגדול ביותר בתולדות ועידת התביעות - Claims Conference, באתר Claims Conference, ‏29 באוקטובר 2025
  45. ↑ עופר אדרת, גרמניה שוקלת לפתוח בחקירה נגד ועידת התביעות לפיצוי ניצולי השואה, באתר TheMarker‏, 16 ביוני 2008
  46. ↑ דנה ויילר-פולק, ועידת התביעות לא השיבה ליורשים כמיליארד יורו, באתר הארץ, 28 בינואר 2011
  47. ↑ יצחק דנון, ‏1,900 ניצולי שואה מבריה"מ-לשעבר תובעים 19 מיליון שקל מוועידת התביעות, באתר גלובס, 10 במרץ 2002
  48. ↑ הילה רז, ביהמ"ש: ועידת התביעות תשלם מענק ל-1,365 ניצולי שואה, באתר הארץ, 1 ביוני 2008
  49. ↑ הילה רז, השופט מודריק: ועידת התביעות נכשלה והכשילה ניצולי שואה, באתר הארץ, 2 ביוני 2008
  50. ^ 50.0 50.1 50.2 שלמה שמיר, אישום: התחזו לניצולי שואה וגרפו מליונים, באתר הארץ, 9 בנובמבר 2010
  51. ↑ רן דגוני, ‏FBI: אמריקנים גנבו 42 מיליון דולר שנועדו לניצולי שואה, באתר גלובס, 10 בנובמבר 2010
  52. ↑ Reiermann, Christian; Schult, Christoph; Schulz, Thomas (2010-11-15). "Fraud at the Jewish Claims Conference: 'It's Been a Very Ugly Experience'". Spiegel Online. נבדק ב-2018-10-22.
  53. ↑ עופר אדרת, דו"ח: ועידת התביעות נכשלה במניעת מעילת הענק, באתר הארץ, 8 ביולי 2013
  54. ↑ "Holocaust Claims Conference fraud likely 'much higher' than $57 million". The Jerusalem Post | JPost.com. נבדק ב-2018-10-22.
  55. ↑ רן דגוני, וושינגטון, ‏מאבקים פנימיים בוועדת התביעות על חקירת עמותת מצעד החיים, באתר גלובס, 24 במאי 2007
  56. ↑ עמירם ברקת, תחקיר: השר הירשזון שילם למעלה מ-700 אלף דולר למקורב מכספי עמותת "מצעד החיים", באתר TheMarker‏, 4 במאי 2007
    רן דגוני, וושינגטון, ולרי קולר-אסס, ניו-יורק, ‏מקורב של הירשזון קיבל מעמותת מצעד החיים כ-700 אלף דולר תמורת עבודה מועטה, באתר גלובס, 3 במאי 2007
  57. ↑ רן דגוני, וושינגטון, ‏ועדת התביעות מפסיקה את תמיכתה השנתית בעמותת "מצעד החיים" בארה"ב, באתר גלובס, 10 במאי 2007
  58. ↑ מריאנה בננסון, עכבר העיר, שרדו את השואה וגמרו באברבנאל, באתר הארץ, 16 באפריל 2007
  59. ↑ רותה קופפר, סרט ההמשך ל"מוסר השילומים" ישודר כמתוכנן, באתר הארץ, 28 באפריל 2008
  60. ↑ גואל פינטו, ועדת הצביעות, באתר ynet, 30 באפריל 2008
  61. ↑ גילי איזיקוביץ, ועידת התביעות: גיא מרוז ואורלי וילנאי הוציאו דיבתנו בסרטם "מוסר שילומים", באתר הארץ, 5 בספטמבר 2008
    אופיר בר-זהר, תביעת דיבה נגד וילנאי ומרוז: "הסרט 'מוסר השילומים' - שקרי", באתר הארץ, 4 בספטמבר 2008
  62. ↑ חן מענית ורועי ברק, ‏בעקבות הסרט "מוסר השילומים - המלחמה נמשכת" אורלי וילנאי וגיא מרוז יתנצלו בפני ועידת התביעות של ניצולי השואה וישלמו 150 אלף ש', באתר גלובס, 19 במרץ 2012
    עופר אדרת, התנצלות בפני ועידת התביעות עקב הסרט "מוסר השילומים", באתר הארץ, 19 במרץ 2012

ועידת התביעות42418488Q457363

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ועידת_התביעות&oldid=3615247"