ו/או

ו/או הוא צירוף בעברית, שמקורו בצירוף "and/or" באנגלית, והוא מציין שברשימה של שתי אפשרויות המחוברות באמצעות צירוף זה תתרחש לפחות אפשרות אחת, אך ייתכן שיתרחשו שתיהן גם יחד. במשמעות זו הביטוי זהה למונח "או" בלוגיקה, להבדיל מהשימוש היומיומי במונח "או", שלעיתים שולל את האפשרות שהטענות יהיו שתיהן נכונות. כלומר:

• "נלך לסרט או למסעדה" פירושו המקובל הוא שנלך לאחד משני בילויים אלה, אך לא לשניהם גם יחד.
• "נלך לסרט ו/או למסעדה" פירושו שנלך לפחות לאחד משני בילויים אלה, וייתכן שנקיים את שניהם גם יחד.

עם זאת, המשמעות המקובלת של "או" בלשון הדיבור אינה שוללת כליל את המשמעות "ו/או", על פי ההקשר. ממחיש זאת יצחק אבינרי בספרו "יד הלשון", באומרו: "אם יכתוב הבנק, שראובן או שמעון רשאי להוציא את הפקדון, כלום יעלה על הדעת, שאם יבואו שניהם כאחד - אין הם זכאים להוציא את הפקדון?"

הצירוף "ו/או" אופייני ללשונם של חוזים ומסמכים משפטיים המנוסחים בידי עורכי דין. דוגמה לכך היא כתב אחריות שבו נאמר:

החברה לא תהיה אחראית על פי כתב אחריות זה ו/או בכלל לכיסוי חבות ו/או אחריות ו/או תביעה ו/או נזק הנובעים במישרין ו/או בעקיפין, מאי יכולתו של הציוד לבצע נכון, באופן מלא ו/או חלקי, פעולות כלשהן הקשורות ו/או הנובעות מתפקודי תאריך ו/או שעה וזאת בגין ו/או בקשר עם מעבר מערכות המחשב משנת 1999 לשנת 2000 ו/או בכלל (להלן "המעבר") בין לפני המעבר ובין לאחר המעבר.

על תפוצתו הנרחבת בקרב משפטנים עמד שופט בית המשפט העליון, חיים כהן, שהעיר כי הצירוף: "נחשב בעיני רבים וטובים מאנשי המשפט לנכס צאן ברזל של השפה המשפטית, עד כי דומה לעיתים, שבלעדיו אין תקומה למשפט". משפתם של המשפטנים זלג הצירוף "ו/או" גם ללשון הדיבור.

לעומת זאת, בחקיקה בישראל הביטוי אינו מופיע כלל. זאת בשל העיקרון המנחה את מנסחי החוקים, לפיו הביטוי כולו מיותר - אם סעיף מסוים בחוק דורש כי כל התנאים המפורטים בו יתקיימו, אזי המונח הרלוונטי הוא "ו", ואם די כי רק אחד מהתנאים יתקיים, אזי המונח הרלוונטי הוא "או".

ביקורת

בתי משפט אחדים בארצות הברית ובבריטניה מתחו ביקורת חריפה על השימוש במושג המקביל באנגלית, "and/or". גם בישראל מתח שופט בית המשפט העליון, חיים כהן, ביקורת על השימוש בצירוף זה, וציין:

נער הייתי וגם זקנתי ולא ידעתי מה מקורו של "ו/או" בלשון העברית ומה מקומו וצידוקו. עוד באחד מפסקי־דיניו הראשונים התריע הנשיא זמורה על פגע זר זה המאיים להשתרש בשפתנו ולשבשה; וקדמו לו שופטים אנגליים דגולים שכינו את השימוש בלשון and/or בשפתם שלהם כברבריזם שיש לעקרו מן השורש. כתבי־הטענות וההסכמים הבאים לפני בתי־משפט אלה מלאים "ו/או" כאילו אין השפה המשפטית יכולה בלעדיו: לפעמים יש לך רושם שהנסח אינו יכול או אינו מעז לגמור בלבו אם להשתמש ב־ו' החיבור או בלשון "או" והוא מתחמק מן ההחלטה הדרושה בקפצו על מציאת "ו/או"; ולפעמים נדמה לך שאנשי "ו/או" אינם אלא מעין חסידים שוטים המשלים עצמם באשליה שאם אחזו את החבל בשני קצותיו, הצליחו לתפוס את המרובה. המקרה הנוכחי הוא דוגמה מאלפת לחסידות־שוטים שכזאת: חשבו להבטיח עצמם מכל צד על ידי נקיטת לשון "ו/או", ונמצא שהכשילו וקברו את עצמם.

הבלשן יצחק אבינרי, בספרו "יד הלשון", שלל את השימוש ב"ו/או". את ביקורתו הוא ממחיש בפסוק מספר ויקרא: ”ואיש או אשה כי יהיה בו נגע” (יג כט) ומציין: "לשון הכתוב ברורה למדי, ואף המחוקק החדש ימצא כאן את סיפוקו. אך לפי המנהג המשונה שפשה בקרבנו יהא עלינו לומר ”ואיש ו/או אשה כי יהיה בו ו/או בה נגע”. אכן, לשון כזו - לשון מנוגעת היא".

לקריאה נוספת

• עדינה עבאדי, "ברֵרה מכלילה וברֵרה מוציאה בספר החוקים"' העברית, סא, א-ג, תשע"ג, עמ' 83-73

קישורים חיצוניים

• יצחק אבינרי, יד הלשון, הערך "ו/או", הוצאת יזרעאל, 1964. (עמ' 155)
• חיים ה' כהן, "סכלות ו/או איולת", לשוננו לעם לב, א [שיא], תשמ"א. (עמודים 14-3‬). נכלל גם בקובץ מאמריו של כהן, "מבחר כתבים" (תשנ"ב).
• משה אזר, "על ו, או, ו/או", לשוננו לעם לד, ד [שלד], תשמ"ג. (עמודים 122-112‬).
• חיים ה' כהן, תגובה, לשוננו לעם לד, ד [שלד], תשמ"ג, עמ' 123.
• ו/או, באתר האקדמיה ללשון העברית