ז'אן-ונסן שייל
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מדען ריקה.
ז'אן-ונסאן שייל (בצרפתית: Jean-Vincent Scheil, 10 ביוני 1858 קניגסמאקר - 21 ביולי 1940 פריז) היה ארכאולוג, בלשן, אשורולוג ואגיפטולוג צרפתי, נזיר דומיניקני. הוא השתתף בחפירות בשנת 1901 בפרס שבהן נתגלתה אסטלה ובה חקוקים חוקי חמורבי ובהמשך היה הראשון שתרגם ופרסם אותם.
ביוגרפיה
שנותיו המוקדמות
ז'אן שייל נולד בשנת 1858 בכפר קניגסמאקר במחוז מוזל שבחבל לורן בצרפת. תחילה הוא למד במכללת סירק במחוז הולדתו, אחר כך למד תאולוגיה, תחילה בסמינר הקתולי הקטן ביישוב מונטיני-לס-מס, אחר כך בסמינר הגדול בעיר מס. לפי דוגמת אחיו הבכור, ניקולא סבסטיאן שייל (1931-1852), הוא נכנס לשורות הנזירים הדומיניקנים והתחיל בשנת 1881 חניכות אצל חברי המסדר בבלמונטה בספרד. ב-20 בינואר 1882 הוסיף לשמו את השם הפרטי ונסאן. הוא בחר לעצמו את הסיסמה "Angulari lapide Christo" (ראש הפינה של אותו האיש). שייל השתלם בהמשך בשנת 1883 פולדרס בחבל טירול שבאוסטריה ובשנים 1887-1884 בקורבארה בקורסיקה.[1] שייל כתב עבודת דוקטורט בפילוסופיה ובתאולוגיה בנושא De origine gothica Guzmanorum gentis germanice. שפורמה בשנת 1889 במיינץ. אחרי שהוסמך בשנת 1887 בכמורה, הוא חי בקהילה הדומיניקנית או ה"יעקבינים" בפריז ולימד תאולוגיה במנזר "סן ז'אק". הממונים עליו התרשמו מכישוריו ודחפו אותו להמשיך בלימודים גבוהים. שייל למד בהמשך בשנים 1889-1887, כסטודנט מצטיין, בבית הספר השימושי ללימודים גבוהים בפריז, בו היה תלמידם של ארתור אמיו בתחום האשורולוגיה ושל גסטון מספרו ופייר-פול גייאס (Guieysse) בתחום האגיפטולוגיה. במקביל למד בקולז' דה פראנס אצל ז'ול אופרט[2]. בשנת 1914 קיבל מידי הנזיר הדומיניקני הבכיר אמברואז גרדיי את התעודה ל"מאסטר בתאולוגיה". [3].
פעילותו המחקרית והאקדמית
אחרי שנת 1889 השתתף שייל בהתלהבות, לפי הזמנתו של ארתור אמיו, בהוצאה לאור, תיעתוק ותרגום כתובת אשורית ארכאית של שמשי-אדד החמישי (באותה עת קראו שמשי רמן הרביעי)
שייל נטל חלק בהמשך במסעות ארכאולוגיים ברחבי המזרח התיכון. בשנים 1891-1890 הוא השתתף במשלחת הארכאולוגית הצרפתית בקהיר וערך במסגרתה חפירות בנקרופוליס בתבאי. העתיק שם כתובות מהקירות וחקר שמונה קברות. באותה תקופה הוציא לאור שתי מסכות ביוונית של פילון האלכסנדרוני לפי כתב יד שנודע כעתיק ביותר של ספרים אלה. פרסם גם לוחות בכתב היתדות שנתגלו בתל אל-עמרנה[4].
בשנים 1892-1893 עבד שייל ברשות העתיקות של האימפריה העות'מאנית ועסק בסיווגן ובקטלוגן של עתיקות בבליות, אשוריות ומצריות שבאוסף המוזיאון ארכאולוגי העו'תמאני באיסטנבול. המדי ביי שהתרשם מאוד מעבודתו שלח אותו לערוך חפירות ארכאולוגיות בסיפר לא רחוק מבגדד. בכמה מחפירותיו הצטרף אליו אחיו, האב סבסטיאן, שניהל את הסמינר הסורי-כלדאי במוסול והתעניין גם הוא באשורולוגיה.[5]. בסיפר גילה ספרייה וארכיון מנהלי מימי חמורבי, מלך בבל (המאה ה-18 לפנה"ס). מעיראק עבר לאנטוליה והשתתף ב-1893 בחפירות של ארנסט שאנטר בבואזקיי ועקבותן פרסם לוחיות מקפדוקיה מן האלף השני לפניה"ס. עדיין באיסטנבול הקדיש שייל עבודה ענפה לפרסום טקסטים תעתיקים ממסופוטמיה בכתבי העת Recueils des travaux d'égyptologie, d'assyriologie et d'archéologie orientale וב Zeitschrift für Assyriologie.בו זמנית כתב פירושים תאולוגיים לקטעים שבתנ"ך.[6].
בשנת 1895 התמנה האב שייל למרצה בבית הספר השימושי ללימודים גבוהים (1902-1895), ובשנת 1908 לפי המלצתם של מספרו ושל אופרט, התמנה לראש הקתדרה לאשורולוגיה ובנוסף התמנה לסגן מנהל בית הספר הזה. אחרי פרישתו של אופרט בשנת 1905,הגיש מועמדותו למשרת פרופסור לאשורולוגיה בקולז' דה פארנס, אך לא התקבלה, ככל נראה בגלל היותו כומר. היו אלה זמנים של חקיקת חוקי החילוניות בצרפת ובמקומו מונה בתפקיד אחד מתלמידיו. בשנת 1908 נבחר שייל לאקדמיה לכתובים ולספרות של צרפת
שייל חקר בהיקף רב את המקורות הכתובים מאכד והיה לחלוץ חקר הציוויליזציה של עילם. הוא תרגם טקסטים חשובים מעילמית ומאכדית, שהובאו לשושן כשלל מלחמה. ביניהם האובליסק של מנישטוסו והאסטלה של נרם סין
חוקי חמורבי
בשנים 1898-1902 השתתף האב שייל בחפירות בשושן, אז בממלכת פרס, כאפיגרפיסט במשלחת ארכאולוגית צרפתית בראשות ז'אק דה מורגאן. באותם הימים, בדצמבר 1901-ינואר 1902 נתגלתה אסטלה מדיוריט שחור ובגובה 2.5 מטר שנשאה בכתב יתדות את חוקי חמורבי. הוא הביא את האסטלה לפריז באפריל 1902 ובתוך פחות משנה, יש אומרים ששה חדשים, פענח ותרגם את מלוא הטקסטים שבה, שנכתבו בשפה האכדית. בהמשך ב-1904 הוא פרסם אותם בצרפתית, לרבות את 250 סעיפי החוקים של חמורבי, שנפרסו ב-3600 שורות.
בשנים 1933-1895 היה האב שייל מרצה לאשורולוגיה בבית הספר השימושי ללימודים גבוהים. בשנת 1911 היה שייל המתרגם הראשון של הטקסט העתיק של "לוחית קיש" עם רשימות מלכי שומר, שנודעה אחר כך תחת השם "לוחית השושלת של שייל". אחרי פרישתו של דה מורגאן באוקטובר 1912, עמד האב שייל בראש המשלחת הארכאולוגית הצרפתית בשושן, כשרולאן דה מקנם ניהל במסגרתה את החפירות[7]. החל משנת 1910 היה שייל, יחד עם פרנסואה טורו-דנז'ן מנהל שותף של כתב העת לאשורולוגיה ולארכאולוגיה מזרחית "Revue d'Assyriologie et d'Archéologie Orientale"[8]
בשנת 1913 מינה אותו האפיפיור לאו השלושה-עשר לחבר בוועדה לענייני כתבי הקודש של הכס ה"קדוש".. עם תלמידיו נמנה ז'ורז' קונטנו (Contenau), שהמשיך אחריו בחפירות בשושן.
ז'אן-ונסאן שייל נפטר בפריז בשנת 1940. הוא הובא לקבורה לצד אחיו סבסטיאן, בבית הקברות של האחיות הדומיניקניות בשטיון-סו-בנייה. (Chatillon-sous-Bagneux)
מבחר פרסומים
- Inscription assyrienne archaïque de Šamši-Ramman IV, roi d’Assyrie (824-811 av. J.-C.), פריז 1889
(כתובת אשורית עתיקה של שמשי-רמן הרביעי, מלך אשור)
- עם ארתור אמיו:Les Inscriptions de Salmanazar II, roi d’Assyrie (860-824 av. J.-C.) פריז 1890
(כתובותיו של שלמנאסר השני, מלך אשור)
- Recueil de signes archaïques de l’écriture cunéiforme, פריז 1898
(קובץ של סימנים ארכים בכתב יתדות)
- Musée impérial ottoman. Monuments égyptiens, notice sommaire, קונסטנטינופול, 1898.
(המוזיאון הקיסרי העות'מאני. מונומנטים מצריים, תקציר),
- עם שארל פוסה (Fossey): Grammaire assyrienne, פריז 1901
(דקדוק אשורי)
- Code des lois de Hammourabi, roi de Babylone, vers l'an 2000 av. J.-C., In: "Mémoires de la Délégation en Perse" 4, פריז 1902, S. 111–162
(קודקס חוקי חמורבי, מלך בבל, בסביבות שנת 2000 לפנה"ס) בתזכירי המשלחת בפרס
- Une saison de fouilles a Sippar, קהיר 1902
(עונת חפירות בסיפר)
- La loi de Hammourabi (vers 2000 av. J.-C.), Paris 1904 הטקסט המלא (PDF; 739 kB)
חוקי חמורבי - ברשת
- עם ז'וזף-אטיין גוטייה - Annales de Tukulti Ninip II, פריז 1909
(שנתוני טוכולטי ניניפ השני)
- Esagil, ou le Temple de Bêl-Marduk à Babylone, פריז 1913
(אסאגיל או המקדש של בל-מרדוך בבבל)
- Le prisme d'Assaraddon, פריז 1914
(הפריזמה של אסרחדון)
- Recueil de lois assyriennes, פריז 1921
(קובץ חוקים אשורים)
- Inscriptions des Achéménides à Suse, 1929 – 0
(כתובות של האחמנים בשושן)
פרסים ואותות הוקרה
- 1908 - חבר האקדמיה לכתובים ולספרות של צרפת (חלק מהמכון של צרפת)
- 1923 - עיטור לגיון הכבוד בדרגת קצין
- 1933 - חבר באקדמיה האפיפיורית הרומאית לארכאולוגיה
לקריאה נוספת
- Thierry Tauran, Laurent Dap: Le Père Jean-Vincent Scheil, le Champollion lorrain, éditions Mettis, 2010
קישורים חיצוניים
- אנציקלופדיה איראניקה ברשת
- 2006 Nader Nasiri-Moghaddam Jean-Vincent Scheil in Encyclopaedia Iranica
- ביוגרפיה באתר עמק קאנר
Patrick Meyer Le Très Révérend Père Vincent Scheil - Association de la Nature et du Patrimoine de la Vallée de Canère 2015
- ביוגרפיה באתר המכון הלאומי לתולדות האמנות INHA מאת מיאטריס אנדרה-סלוויני (Béatrice André-Salvini) ממוזיאון הלובר
- נתונים בספרייה הלאומית של צרפת
- ביוגרפיה באתר עמותת "ידידי האב שייל"
הערות שוליים
