ז'אק הלברונר
.jpg)
ז'אק הלברונר (Jacques Helbronner), נולד ב-1873, פריז, צרפת. הוא כיהן כנשיא הקונסיסטוריה המרכזית של צרפת (מוסד המנהל את הדת היהודית בצרפת) בשנים 1940 – 1943. בנוסף היה משפטן צרפתי, עובד ציבור, יועץ מדיני ופקיד יהודי.
במהלך מלחמת העולם השנייה כאשר נכבשו חלקים נרחבים משטחה של צרפת נכבש גם האזור עליו שלט כנשיא, הוא נתפס על ידי הנאצים וגורש למחנה הריכוז אושוויץ, שם נרצח בתא הגזים של הנאצים, ב-1943.[1]
תחילת דרכו
ז'אק הלברונר נולד ב-21 בספטמבר 1873. אביו, הוראס הלברונר, היה עורך דין. אמו, הרנס סנט פול, הייתה עקרת בית.
הלברונר שירת בצבא הצרפתי משנת 1894 ועד שנת 1895. הוא סיים את לימודיו במדעי המדינה בצרפת, לאחר מכן קיבל גם דוקטורט במשפטים.
היה עורך דין בבית המשפט לערעורים של פריז מ-1895 עד 1898. לאחר מכן עבד בתור עובד ציבור, ויועץ המדינה לשעבר.[1]
חייו עד השואה
בראשית המאה חיו בצרפת 90,000 יהודים. לאחר מלחמת העולם הראשונה והתמוטטות האימפריה העות'מאנית הגיעו לצרפת גלים גדולים של מהגרים יהודים מהים התיכון. גל מהגרים נוסף הגיע ממרכז אירופה לאחר עלייתו של היטלר לשלטון ב-1933, וב-1935 הגיע מספרם ל-260,000.
היהודים הזרים נתפסו כמקור לצרות בעיני הלברונר וכבר ביוני 1933 הכריז הלברונר שאז עבד בתור יועץ מדינאי: "צרפת... יש לה מובטלים משלה, ולא כל הפליטים היהודים מגרמניה ראויים להישאר כאן. ... 7, 8, או אולי 10,000 היהודים שיבואו לצרפת, האם באמת מענייננו להשאירם כאן?". עמדתו גרמה לכך שהחל משנת 1934 פסקה העזרה לפליטים. הלברונר המשיך כך גם בשנים הבאות וב-1936 הביע צער על הליברליות של צרפת וכינה את הפליטים היהודים "ערב־רב, פסולת החברה, האלמנטים שלא יכלו להביא כל תועלת לארצם שלהם".[2] כבר אז ניתן היה לראות את שנאתו של הלברונר ליהודים הפליטים שאינם תושבי צרפת.
תפקידו כנשיא הקונסיסטוריה
בשנת 1940 נכנעה צרפת לגרמניה ויותר ממחצית משטחה נכבש על ידי הגרמנים. המרשל פיליפ פטן (מדינאי צרפתי וראש ממשלת צרפת לשעבר) והמשטר וישי שבראשותו עמד שלטו על חלקי צרפת שהיו "חופשיים" למרות שלמעשה שיתף השלטון פעולה עם גרמניה.
באותה שנה אומץ על ידי שלטונות וישי תקנון המפלה את החברה היהודית בצרפת, החל מאוקטובר 1940- statut des Juifs). בשל חוקים אלו נאלץ לעזוב את תפקידו ז'אק הלברונר והפך לסגן נשיא הקונסיסטוריה. זמן מה לאחר הפלישה נמלט הברון אדואר אלפונס ג'יימס דה רוטשילד, יושב ראש הקונסיסטוריה, ב-23 ביוני 1940 לספרד. ז'אק הלברונר הפך ליושב ראש החדש של הקונסיסטוריה המרכזית.
פיליפ פטן אשר עמד בראש משטר וישי שהיה משטר ששיתף פעולה עם גרמניה הנאצית בזמן המלחמה, שימש כשליט בובה של גרמניה אשר שלט בצרפת שעוד לא נכבשה על ידי גרמניה ונחשב אחראי מרכזי בשואת צרפת. תחילה המרשל דווקא שיתף פעולה עם הקונסיסטוריה והלברונר, הוא שמר והגן על הקונסיסטוריה, למרות התקנון המפלה את מעמד היהודים ואוסר זאת. אך הרדיפות אחרי היהודים נמשכו ונקבעו חוקים רבים נגד היהודים של צרפת.[3]
הלברונר היה תומך של המרשל פיליפ פטן. פטן אמר לז'אק שלחצו עליו הפולשים הגרמנים להעביר חוקים אנטישמיים חולפים. כמו כן, נאמר לו שבעתיד ישנו את מרבית חוקים אלה. ההיסטוריון ז'אק אדלר טען שהלברונר הוטעה על ידי ממשלת וישי כמו צרפתים רבים נוספים אשר האמינו כי שיתוף הפעולה של פטן עם גרמניה הוא העמדת פנים זמנית. ככל שחלף הזמן הלכו והתמעטו המאמינים באמונה זו.
לאחר שצרפת חוותה תבוסה כאשר נכנעה לגרמניה ושטח רב ממנה נכבש ב-1940, ז'אק הלברונר גויס לתוכנית השיקום של צרפת ומדיניותו הייתה להבטיח מיטב ההגנה לצרפתים היהודים, לרבות האזרחים, אנשי הצבא ושבויי המלחמה. במטרה זו הוא קיים מגעים תכופים עם ממשלת וישי ופטן. נמתחה ביקורת על הלברונר על שהסתגל למדיניות של המשטר שקבעה כי יהודי צרפת היחידים המאושרים לחיות בצרפת (למרות שגם הם נרדפו ונפגעו) וניסה בהתאם לכך לסייע קודם כל ליהודים הצרפתים השורשיים ולהגן על חייהם, על חשבון היהודים הזרים, שנפלטו לצרפת לפני ובזמן המלחמה.
מותו
בשנת 1942 הגרמנים כבשו אזורים רבים נוספים בצרפת שהיו ברשות ממשלת וישי והתעצמו שם הרדיפות נגד היהודים והחלו גם מעצרים ושליחה לגטאות. ב-22 באוקטובר 1943 ז'אק הלברונר עצמו נעצר על ידי הגרמנים, למרות שנחשב כמשתף פעולה בעיני ממשלת וישי מפני שגרמניה היא השולטת על ממשלת וישי היא החליטה בשל היותו של הלברונר יהודי לעצרו.[4]
לאחר מכן נשלח למותו באושוויץ. נרצח בשנת 1943, 23 בנובמבר, בן 70.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Legifrance, Helbronner, Jacques, Edouard, Legifrance, 22/6/2016
- ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים- שנות הרדיפות, 1933-1939, 1997
- ^ סוכנויות הידיעות, פטן הקשיח בעצמו את החוקים נגד היהודים, באתר nrg, 3 באוקטובר 2010
- ^ רנה פוזננסקי, להיות יהודי בצרפת, 1999
