ז'אק פיקאר
| מקום מגורים | שווייץ, בלגיה |
|---|---|
| תרומות עיקריות | |
| צלילה בבתיסקף | |
ז'אק פיקאר (Jacques Piccard; 28 ביולי 1922 – 1 בנובמבר 2008) היה אוקיינוגרף ומהנדס שווייצרי, הידוע בפיתוח צוללות לחקר זרמי הים. פיקאר ולוטננט דון וולש (אנ') מצי ארצות הברית היו האנשים הראשונים שחקרו את החלק העמוק ביותר הידוע באוקיינוסים בכדור הארץ, והמיקום הידוע העמוק ביותר על פני קרום כדור הארץ, תהום צ'לנג'ר בשקע מריאנה, שנמצא בצפון-מערב האוקיינוס השקט.
ביוגרפיה
ז'אק פיקאר נולד בבריסל, בלגיה, לאוגוסט פיקאר שהיה בעצמו הרפתקן ומהנדס. פיקאר האב היה שווייצרי שעבר לבלגיה לאחר שמונה לפרופסור לפיזיקה באוניברסיטה החופשית של בריסל. לאחר לימודי כלכלה והיסטוריה, עבד ז'אק פיקאר עבור אביו בתכנון ובניית מתקן הצלילה לעומק רב (בתיסקף) הטריאסטה. הצי האמריקני התרשם מאוד מהצוללת. מכיוון שהכיר בערכה האסטרטגי של צוללת להצלה ולשלייה של צוללות שטבעו, החל חיל הים האמריקני לבדוק את הטריאסטה לעומקים גדולים יותר. החיל מימן ניסויי צלילה מול האי קאפרי האיטלקי, ואז רכש את הטריאסטה ושכר את ז'אק פיקאר כיועץ מדעי.[1] זמן קצר לפני צלילת השיא, האמריקאים רצו להחליף אותו באחד מבני ארצם, דבר שהוא הצליח למנוע.
הצלילה לתהום צ'לנג'ר
ב-23 בינואר 1960 צללו פיקאר ולוטננט דון וולש מחיל הים האמריקני עם הטריאסטה לתחתית תהום צ'לנג'ר בשקע מריאנה. הם הגיעו לעומק של 10,916 מטר, לחץ המים היה סביב 1,100 בר. מקורות שונים מציינים באופן שגוי עומק של מעל 11,000 מטר. ההבדל נובע מכיול שגוי של מד העומק, שנועד למים מתוקים. מאוחר יותר, מדידות מדויקות יותר במהלך 1995 מצאו כי שקע מריאנה עמוק מעט פחות ועומקו 10,911 מטרים. הירידה ארכה כמעט חמש שעות. הבתיסקף לא כללה ציוד מדעי ולא נערכו ניסויים; מטרת המשימה הייתה להוכיח שניתן להגיע לעומק. הירידה התקדמה ללא תקריות עד עומק 9,000 מטרים, כאשר הצוות שמע קול נפץ חזק. הם המשיכו בצלילה, ובסופו של דבר הצוללת נחתה על הקרקעית בתוך "רפש בצבע טבק". כשהגיעו לקרקעית הים חסרת המאפיינים, הם ראו דג שטוח וגם סוג חדש של שרימפס. מאוחר יותר חלקו ביולוגים ימיים על תצפיותיהם וטענו כי שום דג אינו יכול לשרוד את הלחץ בעומק כזה. לאחר שגילה סדקים בחלונות הצפייה, קיצר פיקאר את המסע. לאחר שהייה של 20 דקות בלבד על הקרקעית, הם החלו להשליך את הנטל לחזרתם לפני השטח, והכלי הפגוע חזר לספינות הליווי שלו ללא תקרית תוך שלוש שעות ורבע.
לאחר הצלילה
הצלילה ההיסטורית זכתה לתשומת לב עולמית, ופיקאר תיאר אותה בספר "שבעה מיילים מטה" (Seven Miles Down), אותו כתב יחד עם רוברט דייץ, גאולוג בעל שם שעזר בתכנון המשימה. משלחת חוזרת מתוכננת, לעומת זאת, מעולם לא התקיימה. הטריאסטה הייתה יקרה לתחזוקה ותפעול. היא לא הייתה מסוגלת לאסוף דגימות ולא הצליחה לצלם ולכן היו מעט נתונים מדעיים להראות על מסעותיה. הספינה המקורית יצאה משירות בשנת 1961, אם כי מאוחר יותר גרסה משופרת (טריאסטה 2) איתרה את שרידי שתי הצוללות הגרעיניות האבודות של הצי האמריקני, הת'רשר והסקורפיון. לאחר שגילה שזרמים קיימים גם בעומק הים, הוא הזהיר מפני הטמנת פסולת רדיואקטיבית בעומק הים, מכיוון שהזרמים יגיעו במוקדם או במאוחר לפני השטח.
הצוללת אוגוסט פיקאר
בשנים הבאות פיתח פיקאר את הצוללת "אוגוסט פיקאר" (Auguste Piccard), שהוזמנה על ידי ממשלת שווייץ. היא הייתה אמורה להיות מופעלת כאטרקציה תיירותית לרגל התערוכה העולמית EXPO64 שנערכה בלוזאן באגם ז'נבה ב-1964. בעת ביצוע ההזמנה נאלץ פיקאר להתמודד עם מומחים מדעיים שונים. אף על פי שמעולם לא נכנסו לצוללת, הם פקפקו בתוכניות של פיקאר, מכיוון שלא היה מהנדס מיומן. בסופו של דבר אושרו התוכניות של פיקאר והצוללת הצליחה לפעול בזמן. זו הצוללת התיירותית הגדולה ביותר שנבנתה אי פעם וכלי הרכב התת-ימי הגדול ביותר שאינו צבאי. בשנים 1964–1965 הובילה הצוללת כ-33,000 נוסעים לתחתית אגם ז'נבה בעומק של 150 מטרים.[2] בין השנים 1969–1984 היא צללה לצורך תצפית מדעיות ותעשייתיות במפרץ מקסיקו, כיום מוצבת במוזיאון בלוצרן.[3]
הצוללת בן פרנקלין
בשנים 1966–1968 נבנתה בשווייץ הצוללת בן פרנקלין (Ben Franklin) בתכנון של פיקאר כדי לחקור את זרם הגולף. ב-14 ביולי 1969, יומיים לפני שיגור אפולו 11 לנחיתה ההיסטורית על הירח, נגררה הצוללת למרכז זרם הגולף מול חופי פלורידה ליד פאלם ביץ'. פיקאר הוביל את הצוות של שישה מדענים בינלאומיים (2 שווייצרים, בריטי ושלושה אמריקנים) כראש המשימה. הצוללת צללה לעומק של כ-300 עד 350 מטר, והצוות נתן לעצמו להיסחף מתחת למים בזרם הגולף במשך ארבעה שבועות. הצוללת נסחפה צפונה 2,300 קילומטרים מתחת למים והתרוממה לבסוף מול חופי מיין. לאחר סיום מוצלח של המשימה ביקר אותו ורנר פון בראון, מתכנן הרקטות יליד גרמניה ובחן את הצוללת. סוכנות נאס"א התעניינה מאוד בהערכות המשימה לגבי טכניקות חדשות של חלליות, כמו גם את ההשפעות הפסיכולוגיות במהלך משימה כה ארוכה על הצוות וביצועיהם. הידע שנצבר שולב במשימות סקיילאב ובתוכנית מעבורת החלל. הצוללת המשוחזרת מוצבת במוזיאון בוונקובר בקנדה.
שארית חיין
בשנת 1973 קרא לשימוש באנרגיה נקייה בגלל ההשפעות השליליות של דלק מאובנים.
בשנות השבעים של המאה ה-20 פיתח פיקאר את הצוללת "טרוטה" (FA Forel), שבעזרתה נחקרו האגמים השווייצרים בשנים 1978–2005. כל הצוללות שפיתח קיימים עד היום, וחלקן ניתן לראות כמוצגים. פיקאר עבד באופן אינטנסיבי עם הקרן שהקים בקילי (אנ') בשווייץ על אגם ז'נבה לשימור ומחקר בעלי החיים הימיים. עד זקנה, בגיל 82, הוא עדיין השתתף בצלילות עמוקות.
ביום הולדתו ה-85 העניק ראיון לנויה ציריכר צייטונג (אנ') ובו אמר שהוא גם היה רוצה להיות אסטרונאוט. ב-1 בפברואר 2008, הוא ובנו ברטראן קיבלו דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת לוון.
ז'אק פיקאר נפטר ב-1 בנובמבר 2008 בגיל 86 בביתו שעל אגם ז'נבה.
פיל מונדווילר, דובר פרויקט המחקר של סולאר אימפולס של ברטראן פיקאר, בנו של ז'אק פיקאר, הדגיש כי ז'אק פיקאר תכנן כל צוללת בה השתמש כדי לחקור את הים.
משפחת פיקאר
משפחת פיקאר ייחודית בשבירת שיאי עולם בטיסה הגבוהה ביותר וגם בצלילה העמוקה ביותר.
- ז'יל פיקאר (1840–1933), אח של פאול
- אוגוסט פיקאר (1884–1962), בנו של ז'יל, פיזיקאי; טיסות לסטרטוספירה וניסיונות צלילה במעמקי ים
- ז'אק פיקאר (1922–2008), בנו של אוגוסט, מהנדס. שותף (יחד עם דון וולש) לצלילה העמוקה בעולפ
- ברטראן פיקאר (נולד 1958), נכדו של אוגוסט, פסיכיאטר; הקפת העולם ללא הפסקה הראשונה על ידי בלון והקפת העולם הראשונה על ידי מטוס סולארי
- ז'אק פיקאר (1922–2008), בנו של אוגוסט, מהנדס. שותף (יחד עם דון וולש) לצלילה העמוקה בעולפ
- ז'אן-פליקס פיקאר (1884–1963), האח התאום של אוגוסט, פיזיקאי; טיסות לסטרטוספירה
- ג'נט פיקאר (1895–1981), אשתו של ז'אן-פליקס, טייסת בלון פורח
- דון פיקאר (1926–2020), בנם של ז'אן-פליקס וג'נט, טייס בלון פורח
- אוגוסט פיקאר (1884–1962), בנו של ז'יל, פיזיקאי; טיסות לסטרטוספירה וניסיונות צלילה במעמקי ים
- פאול פיקאר (1844–1929), אח של ז'יל, מהנדס
ביבליוגרפיה
- Piccard, Jacques; Robert S. Dietz (1961). Seven Miles Down. Putnam. p. 249.
- Piccard, Jacques (1971). The Sun Beneath the Sea. Scribner. p. 405 pp. ISBN 0-684-31101-1.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
