זאב אבני
זאב אבני (1921 - 7 בינואר 2007) היה מרגל קומוניסטי יהודי לשעבר בשרות הביון הסובייטי.
לאחר שחדר לשרות הדיפלומטי הישראלי, וניסה לשרת ב"מוסד", נעצר ונחקר. במהלך חקירתו, כאשר הובא לידיעתו "הנאום הסודי" של חרושצ'וב עם פרטי הזוועות של המשטר הסובייטי, התחרט על פעילותו. בכלא למד פסיכולוגיה, זכה לחנינה, הפך פסיכולוג קליני וטיפל בחיילים ישראלים.
ביוגרפיה
זאב אבני נולד בריגה, לטביה, בשם וולף גולדשטיין. הוא היה קומוניסט מסור, מתכחש ליהדותו, שנולד לאב קומוניסט אדוק ודודו, אחי אביו, היה מקורב של לנין.
[1]בשנת 1942 בתום שירותו הצבאי בשווייץ חזר וולף לציריך ושם הכיר את קארל ויברל פליט צ'כי שהיה קולונל בג.פ.או. (לימים ג.ר.או) המודיעין של הצבא האדום. קארל לימד את וולף רוסית וטיפח אותו להיות סוכן ברשת הריגול שלו. קארל העניק לוולף את הכינוי "טוני" ולימד אותו בין היתר מזעור צילומים, התנערות ממעקב, שימוש באלחוט, פיענוח וכתיבת כתב סתרים. לפני שוולף-טוני שב למוסקבה, הבהיר לו קארל שביום מן הימים ישובו ויצרו אתו קשר, בינתיים שילך לאחת המדינות בדרום אמריקה או המזרח התיכון.
וולף נישא לאדית, ובהשפעתה התוודע לשליחים של השומר הצעיר שהיו חברים בקיבוץ הזורע, ששיכנעו אותו לעלות לישראל ולהצטרף לקיבוץ. בשנת 1948 בעיצומה של מלחמת העצמאות עלו הזוג לישראל והשתכנו בקיבוץ. נולדה להם בת, אשתו לא שמרה לו אמונים, ונישואיו התפוררו. וולף השמיע באוזני חבריו דעות קומוניסטיות ונקרא לבירור אצל מזכיר הקיבוץ ונאמר לו שעליו לעזוב את הקיבוץ, ואכן בשנת 1950 עזב וולף את הקיבוץ ואת ישראל ונסע לשווייץ כדי למכור את ביתו ולחלוק אותו עם גרושתו.
וולף הצטרף למשרד החוץ עוד בטרם הופעל על ידי שולחיו ועיברת את שמו לזאב אבני, ובשנת 1952 נשלח לבלגיה כדיפלומט ישראלי. אבני נישא בשנית למיכל.
לאחר חודשים ארוכים שהגיעו אבני ורעייתו לבריסל התקשר "אלמוני" לביתו והשמיע את חלקה הראשון של הסיסמה שהסכימו עליה בזמנו קארל וטוני (אבני). המטלפן קבע מקום ומועד למפגש, אבני הגיע לנקודת המפגש ושם פגש בבוריס סאגרווסקי - קצין ביון. בוריס בקש מאבני לחבר דו"ח מפורט על מה שעבר עליו מאז נותק הקשר בינו לבין קארל ב-1945.
בין פרטי המידע שהעביר היו נתונים על רכישות הנשק מבלגיה, סודות צופן ופרטים על סוכנים גרמנים שפעלו למען ישראל במצרים. אבני פעל בהתנדבות גם בשירות המוסד, וכך הגיע לידיו המידע על הסוכנים הגרמנים שהסגיר. בהמשך, מונה לנספח הכלכלי ביוגוסלביה, וגם שם המשיך לפעול כמרגל סובייטי. בשנת 1955 רצה להתגייס לעבודה מלאה במוסד, ולשם כך ביקש להיפגש עם ראש המוסד. לקראת הפגישה, נערך תחקיר לגביו ורקעו עורר חשד. בפגישה, שנערכה בשנת 1956, נעצר והואשם בריגול למען ברית המועצות (על אף שמאשימו, איסר הראל, לא ידע זאת, אלא רק ניחש).
חקירת הפרשייה הרגישה הזו הופקדה בידי סגן ניצב דאז יהודה פראג (לימים מפקד מחוז תל אביב בדרגת ניצב) ועימו בצוות היו איסר הראל לשעבר הממונה על שירותי הביטחון, ועמוס מנור, שהיה אז ראש שירות הביטחון הכללי.
בחקירה לא הופעלו עינויים אלא נוהלו עימותים סוערים ודרמטיים של פראג עם אבני. עולמו של אבני חרב עליו עם גילוי האופי האמיתי של המשטר הקומוניסטי, באמצעות נאומו הסודי של ניקיטה חרושצ'וב בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית (הנאום הסודי נחשף על ידי המוסד). תוך משבר נפשי עמוק הוא נטש את האידאולוגיה הקומוניסטית, ומסר ללא תנאים לפראג ולמנור את הפרטים על פעילותו כמרגל, שאותם שמר בסוד משך כל תקופת החקירה.
אבני הודה בחשדות שיוחסו לו. הוא הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב ונידון לארבע עשרה שנות מאסר. לאחר שהביע חרטה, נקצב עונשו על ידי נשיא המדינה והוא שוחרר כעבור שבע שנים, בשנת 1963.
בתקופה בה היה כלוא, למד פסיכולוגיה בהתכתבות באוניברסיטה העברית, ולאחר שחרורו עבד כפסיכולוג קליני. אבני ניהל חיים נורמטיביים. במלחמת יום הכיפורים הצטרף לכוח שנלחם בסיני כפסיכולוג קליני, וטיפל בהלומי קרב. והצטרף לקיבוץ משמרות.
הפרשה כולה נשמרה בסודיות רבה, והצנזורה הצבאית התירה לפרסמה רק בשנת 1993. אבני פרסם את קורותיו בספר "פרשת פיגמליון", שיצא לאור בשנת 1993 בהוצאת עידנים / ידיעות אחרונות.
"המניע למעשים שעשיתי בטרם מאסרי היה - לפחות במישור השכלתני - אידאולוגטי. כקומוניסט רציתי להיו חלק מהמוני העמלים, על כן נהייתי לאיכר. כמהפכן ראיתי כהכרח את הצורך לרכוש חינוך צבאי איתן, ולכן הייתי חייל. כמרגל סובייטי השתייכתי לחיל החלוץ של המהפכה, וזה בדיוק היה המקום שבו רציתי להיות. העסקים, הדיפלומטיה, ובית הסוהר היו מוצרי לוואי של פעילותי כמרגל. כל השאר קשור ישירות למה שלמדתי על עצמי בשבע השנים שעשיתי בכלא ואחריהן".
בספר "פרשת פיגמליון" (שהיה הכינוי שניתן לחקירת הפרשה על ידי המשטרה והשב"כ), מוקדש פרק לחוקר של אבני, יהודה פראג, שבו מתאר פראג מנקודת מבטו שלו את תהליך החקירה. בספר מתאר אבני גם את השנה שבילה בצינוק ואת שש השנים שלאחר מכן באגף כללי של כלא רמלה, עד לקבלת חנינה מהנשיא. בתקופה זו הוא גילה מחדש את שורשיו כיהודי וכישראלי ומצא את מקומו בקהילת האסירים, כשם שמצא את מקומו בחברה הישראלית לאחר שחרורו.
שנים לאחר שחרורו מהכלא נוצר קשר מחודש בין יהודה פראג לאבני, והשניים היו לחברים קרובים.
בסיכום ספרו הוא כותב:"נראה שספרי מכיל מרכיב של צדק פיוטי: אני רציתי למשטר את החיים כדי לבטל את המשטור - רעיון אשר, כפי שהוכח בסופו של דבר בברית המועצות, לא רק שהינו סתירה במינוח, הוא גם נידון לכישלון.
אפילו בחברות דמוקרטיות בית הסוהר הוא שיא שיאי המשטור- - - אתה תלוי גם בגחמות ובמצבי הרוח של האנשים שבידם ניתן הכוח עליך, כלומר - הסוהרים. במובן זה הכלא דומה לדיקטטורה.
אכן, במשך שבע שנים היה עלי לשאת ולסבול את מה שחשבתי לעשות לאחרים - והכוונות שהנחו אותי היו הטובות ביותר - תוך עשיית שימוש באמצעים שנויים במחלוקת. ההתנסות הזו לא הרעה לי יותר מדי.
רק במרוצת שבע השנים האלו הגעתי סוף סוף להשלמה עם עובדת היותי יהודי. - - בבית הסוהר הרגשתי לראשונה שאני חבר של אמת בקבוצה של ממש. רק לאחר שהתגברתי על הפחד פן אידחה חדלתי למדוד כל תגובה של אחרים במונחי קבלה ודחייה והשגתי תחושה מציאותית יותר של יחסי מידה. הבנתי גם שהשתייכות - בין שאר דברים - הינה עניין של בחירה, עניין של רצון להשתייך ונכונות לעשות את המאמצים הדרושים לשם כך".
לקריאה נוספת
- יוסי מלמן ואיתן הבר, המרגלים, הוצאת משכל, 2002, עמ' 66-51.
קישורים חיצוניים
- יוסי מלמן, מת זאב אבני, שריגל עבור ברית המועצות בשנות ה-50, באתר הארץ, 6 בינואר 2007
הערות שוליים
- ^ 3, המרגלים, ידיעות אחרונות, 2002
