חרטה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חרטה היא רגש שחש מי שאינו מרוצה ממעשיו ומהתנהגותו בעבר. חרטה מלווה לעיתים בתחושות של עצב, בושה או אשמה, לאחר מעשים שמאוחר יותר האדם חש כי מוטב ולא נעשו. חרטה עשויה להיווצר לא רק בעקבות מעשה, אלא גם בעקבות מחדל - האדם מתחרט על שלא פעל במקום שראוי היה שיפעל. לעיתים החרטה מלווה במעשים הנובעים ממנה: שינוי ההתנהגות, התנצלות בפני הנפגע, ואף מתן פיצוי לנפגע. במקרים קיצונים החרטה עלולה להוביל לדיכאון, ואף להתאבדות.

היעדר תחושת חרטה הוא אחד התסמינים של הפרעת אישיות אנטיסוציאלית.

חרטה כחלק ממצוות התשובה

אם פגע אדם באחר אולם אחר הביע חרטה כנה והחזיר לחבירו מה שחייב לו וריצה ופייס את חבירו, אסור לנפגע להיות אכזרי ולא להתפייס אלא עליו לסלוח ולהתפייס.

תהליך התשובה כולל את המרכיבים הבאים:

  1. עזיבת החטא: האדם צריך מבחינה מעשית לעזוב את החטא, אחרת יחשב למי שטובל ושרץ בידו.
  2. חרטה: האדם צריך להתחרט ולהצטער על המעשה הרע שעשה.
  3. וידוי דברים: האדם צריך לומר בפה ולפרט את חטאו.
  4. קבלה לעתיד: האדם צריך לקבל על עצמו, שמכאן ואילך הוא לא יעשה את המעשה הזה יותר.

כתב הרמב"ם (הלכות תשובה א, ג) "הַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל כָּל הָעֲבֵרוֹת. אֲפִלּוּ רָשָׁע כָּל יָמָיו וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בָּאַחֲרוֹנָה אֵין מַזְכִּירִין לוֹ שׁוּם דָּבָר מֵרִשְׁעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר רִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ. וְעַצְמוֹ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר לַשָּׁבִים שֶׁנֶּאֱמַר כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:"

חרטה במשפט הפלילי

חרטה בעת ביצוע העבירה כבסיס לפטור מאחריות פלילית

בסעיף 28 לחוק העונשין נקבע: "מי שניסה לעבור עבירה, לא יישא באחריות פלילית לניסיון, אם הוכיח שמחפץ נפשו בלבד ומתוך חרטה, חדל מהשלמת המעשה או תרם תרומה של ממש למניעת התוצאות שבהן מותנית השלמת העבירה".

בית המשפט העליון בחן את המניע לפטור עקב חרטה:

"ישנם מספר טעמים למתן הפטור עקב חרטה, אותם ניתן למצות בשניים מרכזיים: טעם מוסרי וטעם תועלתני. לפי הטעם המוסרי, החרטה מצביעה על שינוי שחל במצבו הנפשי של הנאשם ועל כך שהוא מבקש להתנער מהעבירה, גם אם חצה את סף הניסיון. לפי הטעם התועלתני, תכליתו של הפטור היא לעודד עבריינים לחדול ממעשה העבירה לפני השלמתו, או לנסות למנוע את תוצאות המעשה אם מדובר בעבירה תוצאתית והושלם היסוד ההתנהגותי של העבירה."[1]

בפסק דין של בית המשפט העליון נקבע שעל החרטה להיות רגשית-מוסרית, כלומר, "הסעיף דן ב'בעל תשובה' ולא במי ששוקל שיקולי כדאיות, כפי שנובע מדברי הכנסת ומדברי ההסבר להצעות החוק שאוזכרו לעיל"[2] (בדיון בכנסת הדגים ח"כ דן מרידור חרטה משיקולי כדאיות: "אם הוא ראה מכונית משטרה מתקרבת וחזר בו, זה לא מחפץ נפשו אלא מפני שהוא ראה את המשטרה"). בפסק דין שניתן כ-16 שנים מאוחר יותר בוטלה הדרישה שעל החרטה להיות רגשית-מוסרית, ונקבע שניתן להסתפק בחזרה מהכוונה לבצע את העבירה. הנימוק שניתן לשינוי זה הוא שתכלית הוראת הפטור עקב חרטה היא תמרוץ העושה לחזור מהשלמת העבירה, ולכן אין להערים קשיים ולהעמיד דרישות שאינן מתחייבות מהוראת הסעיף ומתכליתו.[1]

חרטה לאחר השלמת העבירה כשיקול להקלה בענישה

במשפט הפלילי, לחרטה של עבריין שהורשע ניתן משקל רב במסגרת השיקולים לעונש. הבעת חרטה כנה על ידי המורשע היא נימוק מקובל להקלה בעונשו, ולעיתים אף נימוק להמרת עונש מאסר בפועל בעונש קל יותר, כגון מאסר על תנאי או עבודות שירות.

על החרטה להיות אמיתית, ולא כזו הנעשית מן השפה ולחוץ, רק כדי לזכות בהקלה בעונש. בגזר הדין במשפטו של חיים רמון התייחסו השופטים לחרטתו וציינו:

הבעת החרטה המאוחרת אינה מתיישבת עם האופן בו ניהל הנאשם את הגנתו, כאשר כל חיצי ההגנה כוונו נגד המתלוננת, להכפשת שמה ולרמיסת כבודה ברבים, ובכלל זה הבאת שלוש עדות שקר שהוסיפו שמן לתבערה. עד עתה מהדהדת באוזננו הצעקה שצעק הנאשם למתלוננת, כאשר זו העידה כעדת הזמה, "את שקרנית". כיצד מתיישבת אמירה זו עם הפנמה וחרטה?! מלים יפות אין בכוחן למרק את הנעשה.

פ 5461/06 מדינת ישראל נגד חיים רמון, ניתן ביום 29.3.07

שופט בית המשפט העליון חיים כהן הבחין בין חרטה שבמעשה לחרטה שבדיבור:

לגבי חובלים ומזיקים, גנבים וגזלנים, מועלים ורמאים למיניהם, חשובה החרטה שבמעשה מן החרטה שבלב ובדיבור. כבר לימדונו קדמונינו שהמתוודה על חטא ואינו חוזר בו לשלם את הגזל, כמוהו כטובל ושרץ בידו (תענית, ט"ז, א' ורש"י שם, ד"ה ואינו חוזר בו); אבל מי שעושה להשבת הגזילה, וידויו וידוי וחרטתו חרטה. ושוב: אפילו הניעו את העבריין מניעים תועלתיים ואנוכיים גרידא, אין בהם כדי לגרוע מערכה של החזרת הגזילה כעילה להמתקת דינו. עיקר תכליתם של דיני העונשין הוא להשליט את החוק; משהופר החוק במעשה גזילה, ראשית השלטתו היא בהשבת הגזילה. נוטה אני לומר שדיני הנפשות הולכים אחר דיני הממונות, כמו שהיושר הולך אחר הדין. משבאו דיני הממונות על סיפוקם, שוב דיני הנפשות אינם תבענים ואינם תאוותניים כולי האי; לא באו על סיפוקם, יקומו דיני העונשין ויעשו את שלהם לגדור הפרצות ולחזק בדק החוק.

ע"פ 395/75‏ מיכאל צור נגד מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 589

בדיון שהביא להקלת עונשו של השודד רוני ליבוביץ, ניתן משקל רב לחרטתו, כפי שניכר בפסק דינו של המשנה לנשיא מנחם אלון:

שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי עמדו על הודאת המערער וחרטתו, אך הטילו ספק בכנותה. בכך באו לכלל טעות. תסקיר המבחן שהוגש לנו, ושלא היה לפני בית המשפט המחוזי, מתאר בפרוטרוט את תולדות חייו הסבוכים והמורכבים של המערער ואת חרטתו העמוקה. ואם יטען הטוען, שגם חרטה כזו כבר הייתה לעולמים ואין היא מיוחדת למערער דנן, בא המערער שלפנינו וצירף מעשה של השבת כל הגזלה שגזל לחרטה שבדיבור ושבלב. והכספים לצורך השבת הגזלה, שנלקחו על ידי המערער בהלוואה מאחרים כדי לפצות מיד וללא דיחוי את הנגזלים, בוא יבואו מתוך כספים שיושגו על ידי מכירת ביתו הוא. דנתי גם דנתי בשודדים משודדים שונים, מקצתם מודים ואינם מביעים חרטה ומקצתם מודים ומתחרטים, אך מעולם לא בא לפניי שודד, המשיב, תוך ימים ספורים מרגע הודאתו וחרטתו, את כל הכספים שגזל לבעליהם, בליווי מכתב אישי לכל נגזל ונגזל, שבו מכה הוא על חטא ושבו מבקש הוא להסביר לנגזליו כיצד בא לכלל מעשי השוד החמורים.

גם בעת מתן חנינה, הבעת חרטה כנה על ידי מבקש החנינה מהווה שיקול חשוב. בנימוקיו להענקת חנינה לנעמי בלומנטל, למשל, ציין נשיא המדינה, שמעון פרס, כי היא "הביעה חרטה ובה קיבלה על עצמה בהכנעה את פסיקתו המרשיעה של בית המשפט".[3]

חרטה כצעד חברתי

חרטה היא רגש אישי, שאותו חש האדם, אך יש להבעתה בפומבי גם משמעות חברתית. בתחילת מאסרו של המחבל היפני קוזו אוקמוטו, שלא הביע חרטה על מעשיו, ניסתה משפחתו לשכנעו להביע חרטה בפומבי על מעשיו, ובכך להחזיר את כבוד העם היפני וכבוד משפחתו, על פי כללי המסורת היפנית.

בדרום אפריקה התנצלו הלבנים על משטר האפרטהייד וגם שחורים רבים התנצלו על רצח לבנים. רוצחים התוודו מול בני משפחותיהם של הנרצחים בדיוניהן של "ועדות האמת והפיוס".[4] רבים התוודו, הביעו חרטה וקיבלו חנינה. תהליך זה פתח פצעים אבל היווה תחילתו של ריפוי. הדינמיקה הזו היוותה דוגמה לתהליך דומה שאירע ברואנדה לאחר רצח העם שעשו ההוטו בטוטסי ב-1994.[5] בעשורים האחרונים קמו ברחבי העולם עשרות ועדות דומות (אנ'). לדוגמה, בפרו הוקמה ועדת אמת ופיוס (אנ') דומה לשם חקר מלחמת האזרחים שארעה במדינה בשנות ה-80'.

ראש ממשלת אוסטרליה קווין ראד התנצל בשנת 2008 בפני האבוריג'ינים על רדיפתם ובאוסטרליה נקבע יום לאומי לציון נושא זה, בשם יום ההתנצלות. חודשים מעטים לאחר מכן התנצל ראש ממשלת קנדה סטיבן הרפר בפני האינדיאנים הקנדים על רדיפתם ועל הפלייתם.[6] במסגרת הפעולות שנועדו לתקן את האפליה נחקקו חוקים שהתבססו על "ייחודיותם הגלויה" של האינדיאנים כמיעוט. כחודש לאחר מכן התנצל הקונגרס של ארצות הברית על אפליית השחורים - על העבדות בארצות הברית ועל חוקי ג'ים קרו.[7].

אחד התומכים המשמעותיים בעקירת היפנים בארצות הברית וכליאתם, במהלך מלחמת העולם השנייה, היה ארל וורן, התובע הכללי של קליפורניה. לאחר מכן ראה וורן בתמיכתו בעקירה את אחת משגיאותיו הגדולות, וכתב באוטוביוגרפיה שלו:

"מאז התחרטתי על פקודת העקירה ועל תמיכתי בה, שכן היא לא הלמה את תפיסתנו האמריקאית על חופש ועל זכויות אזרח. כאשר אני חושב על הילדים החפים מפשע שנעקרו מבתיהם, חבריהם וסביבתם אני חש יסורי מצפון."

דברים אלה היו חלק מהחרטה הכללית בארצות הברית על צעד זה.

חרטה ככלי ביחסים הבינלאומיים

בדצמבר 2008 התנצלו אנשי רוח טורקים על רצח העם הארמני.[8] בשנת 2011 אישר הסנאט של ארצות הברית החלטת התנצלות על חוק הדרת הסינים.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • איתי ליפשיץ ורינת קיטאי סנג'רו "מקומה הראוי של החרטה בענישה הפלילית" מחקרי משפט כח, 2012.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים


סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0