זכות הכיבוש
זכות הכיבוש היא זכותו של צבא להחזיק בשטח שנכבש על ידו במלחמה. זכות זו נחשבה למקובלת במשפט הבינלאומי עד מלחמת העולם השנייה, ומאז הלגיטימיות שלה התפוגגה בהדרגה.
בעקרונות המשפט הבינלאומי שנוסחו במהלך משפטי נירנברג, נקבע איסור על מלחמה תוקפנית. בשנת 1974 התקבלה החלטה 3314 בעצרת הכללית של האומות המאוחדות, האוסרת שורה של פעולות תוקפניות בהן פלישה צבאית, כיבוש, סיפוח כפוי, הפצצה אסטרטגית וסגר צבאי על נמלים.
תומכי זכות הכיבוש טוענים כי עם תום מלחמה, שולט בשטח כוח צבאי חזק, שביכולתו להביא שלום ויציבות לתושבי האזור, ולכן יש להעניק לו לגיטימציה.
מאידך, שורה של תהליכים היסטוריים הובילו לשלילת זכות הכיבוש. המעצמות בעולם כיום תומכות בזכות להגדרה עצמית, תמיכה שהתגבשה עם ההכרה בנזקים שנגרמו במהלך הכיבוש והקולוניאליזם באפריקה, ובחורבן שהותירו אחריהן מלחמת העולם הראשונה והשנייה. בין אבני הדרך שהובילו לתפיסה המודרנית במשפט הבינלאומי, השוללת את זכות הכיבוש, נמנים הסכם קלוג-בריאן (1928), משפטי נירנברג (1945), מגילת האומות המאוחדות (1945), הדה-קולוניזציה באסיה ואפריקה, ותמיכת האו"ם בעיקרון השלמות הטריטוריאלית של המדינות החברות בו.
זכות הכיבוש עד מלחמת העולם השנייה
על פי עקרונות המשפט הבינלאומי, כפי שהיה נהוג עד מלחמת העולם השנייה, שטח שנכבש במלחמה צריך להיות מנוהל על פי דיני מלחמה. כלומר, יש להשליט בשטח כיבוש צבאי. בדיני המלחמה באותה תקופה הודגש כי כניעה איננה תנאי הכרחי: "זכות הקניין המוקנית לצד הכובש איננה תלויה בהסכמת המדינה הנכבשת."[1] עיקרון זה מומש במשך תקופה ארוכה בהיסטוריה, החל מהמלחמות הנפוליאוניות ועד לניסיונות הכיבוש של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה.
דוגמה לזכות זו נמצאת בהפסקת האש של מודרוס, שנחתמה בשנת 1918 בין האימפריה העות'מאנית לבין מדינות ההסכמה. בסעיף 7 של הסכם נכתב: "מוענקת למדינות ההסכמה הזכות לכבוש כל נקודה אסטרטגית במקרה של סכנה לביטחונן."[2]
דיני המלחמה הציגו שתי אפשרויות לסיום מצב הכיבוש. הראשונה, והעדיפה, היא הסכם שלום, שבמהלכו נבנה מחדש האמון בין הצדדים. בדיני המלחמה נכתב כי הסכם שלום "מייפה את כל הפגמים".
האפשרות השנייה היא סיפוח, חלקי או מלא, של השטחים הכבושים. זכות הכיבוש העניקה תוקף משפטי לביטול זכויות האזרח שניתנו על ידי מדינה אחרת, ללא הסכמתה. זכות זו הייתה בתוקף רק לאחר מלחמה. לפי דין זה, כיבוש שטח של מדינה אחרת או התיישבות בו נחשבו למעשים לא-חוקיים.
לאחר מלחמת העולם השנייה
מלחמת העולם השנייה ותוצאותיה גרמו לשינוי ביחסה של הקהילה הבינלאומית למקרי כיבוש, ולמעשה שורה של תהליכים היסטוריים הובילו לשלילת זכות הכיבוש. בעקרונות המשפט הבינלאומי שנוסחו במהלך משפטי נירנברג נקבע איסור על מלחמה תוקפנית. גישה דומה באה לידי ביטוי בהצהרות שונות של מנהיגי המעצמות ובשורה של החלטות בעצרת הכללית של האו"ם, בהן החלטה 3314.
על אף זאת, מלחמות רבות מאז 1945 הסתיימו ללא הסכם שלום. לעיתים נחתם הסכם הפסקת אש, ולעיתים שורר מצב של אי-לוחמה, או לחימה בעצימות נמוכה. כמו כן, היו מספר מקרים שבהם מעצמה ששוללת לכאורה את זכות הכיבוש פעלה באופן שאינו עולה בקנה אחד עם עקרונותיה, למשל סיפוח חצי האי קרים (2014) בידי רוסיה.
הערות שוליים
