חבת הקודש

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בהלכה חבת הקודש היא אחת מן האפשרויות בהן נעשה הכשר לקבלת טומאה, כאשר מדובר בקדשים.

הגדרת הדין

לכל כלי, מאכל או חפץ, ישנם תנאים שבכפוף להם הוא עשוי לקבל טומאה. המושג הכשר טומאה מתייחס לנקודה בה אם יבוא החפץ במגע, לאו דווקא מגע פיזי אלא קשר מסוים על פי הגדרתו ההלכתית, עם דבר טמא, יקבל החפץ הנוגע את הטומאה או חלק ממנה אליו. לכל אובייקט ישנן ההגדרות הנוגעות אליו בשאלה מתי בדיוק מגיע שלב הכשר הטומאה, אך ההגדרה הרווחת היא שבכלים מגיע הכשר הטומאה יחד עם גמר מלאכתם-הרגע בו מסתיים ייצור הכלי. בפירות ודברי מאכל, לעומתם, הכשר הטומאה מגיע בדרך כלל רק כאשר נשטף המאכל באחד משבעת המשקים אותם מנו חכמים לעניין זה.

'חבת הקודש', הוא מושג ששייך בדיני קדשים. כאשר חלים דיני קדשים על דבר שאינו ראוי לקבלת טומאה, לדוגמה עצים שלא נעשה מהם כלי, או על דבר שיש באפשרותו לקבל טומאה אך בפועל לא הוכשר לקבל טומאה, לדוגמה פירות שלא נשטפו באחד מן הנוזלים, כיוון שלאותו אובייקט יש דין 'קדשים,' עובדה זו כשלעצמה מכשירה אותו לקבלת טומאה גם מבלי שיתקיימו בו התנאים המקובלים.

משמעות המילים 'חבת הקודש' על פי הראשונים היא, שתאוות האדם לקודש הופכת את הדבר שהוקדש למוכשר לקבלת טומאה אף על פי שלא בא במגע עם מים.[1]

מקור הדין

מקור הדין הוא מן הפסוק בספר ויקרא[2] בו כתוב: "והבשר אשר יגע בכל טמא יטמא." המילה "והבשר" מעניקה שתי אפשרויות לדרוש ממנה דרשה. אפשרות אחת, שהמילה עצמה מיותרת, משום שניתן היה להשתמש במילים "אשר יגע בכל טמא לא יאכל". אפשרות שנייה, שהמילה עצמה לא מיותרת, אך מהאות ו' שבתחילתה ניתן לדרוש.[3]

הדרשה הנלמדת מפסוק זה היא, שלא רק בשר שנוגע בדבר טמא נטמא, אלא אפילו עצים ולבונה שאינם דברי מאכל נטמאים במגעם עם דבר טמא. הלכה זו היא מחודשת, משום שלעצים ולבונה אין דרך להיות מוכשרים לקבלת טומאה, משום שכלפיהם לא חלים דיני שבעת המשקים המכשירים מאכל לקבלת טומאה. הדרך בה בכל זאת נטמאים עצים ולבונה היא, שעצם היותם קדושים מכשירה אותם לקבלת טומאה ומכאן המקור ל'חבת הקודש'.

דרגת הטומאה

במסכת חולין[4] מובא ספקו של ריש לקיש לגבי הכשר טומאה בחבת הקודש. צד אחד אותו מביא ריש לקיש הוא, שאמנם חבת הקודש מכשירה לקבלת טומאה, אך לאחר מגע עם דבר טמא, יועיל המגע רק לפסול את הקודש משימוש ולא לעשותו טמא שיוכל לטמא אחרים כדין שני לטומאה שבכוחו לטמא אחרים.

צד שני הוא, שאין הבדל בין הכשר שנעשה בנתינת מים להכשר שנעשה בחבת הקודש, ושניהם יוצרים בכפוף למגע עם דבר טמא, טומאה שבכוחה לטמא אחרים. בגמרא הסיקו, שמדרבנן בוודאי ניתן להכשר חבת הקודש כוח לטמא כהכשר נתינת מים, אך ספקו של ריש לקיש היה האם גם מן התורה ניתנה לו חשיבות כזו, ספק שיבוא לידי ביטוי בשאלה האם יש חובה לשרוף את הטומאה כדין קדשים שנטמאו.

ספק זה אמנם לא נפשט בתלמוד בבלי, אך בתלמוד ירושלמי[5] נפשט כמו הצד הראשון, שהכשר חבת הקודש פוסל ולא מטמא כהכשר נתינת מים.

מדאורייתא או מדרבנן

אף על פי שבמקור הדין הובא הפסוק "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל," נחלקו הראשונים האם דרשה זו הנה דרשה גמורה, דבר שהופך את דין זה לדין דאורייתא, או שדין זה הנו דין דרבנן, והפסוק המובא הוא אסמכתא בלבד:

  • לפי דעה אחת, דין זה הוא מדאורייתא.[6]
  • לפי דעה אחרת, דין זה הוא מדרבנן והפסוק הנו אסמכתא בעלמא, וזוהי מעלה שעשו חכמים בקדשים[7]
  • דעה שלישית סוברת, שישנו חילוק בין עצים ללבונה. שבלבונה, חבת הקודש היא מן התורה אך בעצים אינה אלא מדרבנן. הסיבה שיש הבדל בין לבונה לעצים היא, שלבונה ניתנת לאכילה על ידי הדחק, אך עצים אינם ניתנים לאכילה כלל.[8]
  • דעה נוספת בעניין זה, מחלקת בין עצים ולבונה לאוכל שלא הוכשר לקבלת טומאה. על פי דעה זו, בעצים ולבונה שלא שייכת בהם אכילה חבת הקודש היא מדרבנן. ולעומתם באוכל שלא הוכשר לקבל טומאה, חבת הקודש היא מדאורייתא.[9]

הערות שוליים

  1. ^ רבינו חננאל פסחים כ.
  2. ^ ז' יט
  3. ^ רש"י פסחים כד:
  4. ^ דף לו.
  5. ^ חגיגה ג',ב'
  6. ^ תוס' זבחים לד. ומנחות כא. שיטה מקובצת זבחים מו: רמב"ם פסולי המוקדשין יח, ב, וכסף משנה כד
  7. ^ רש"י זבחים מו:, מנחות כא. רמב"ם איסורי מזבח ו' ח', וכסף משנה ומשנה למלך מאירי פסחים כ.
  8. ^ תוס' חגיגה כד.
  9. ^ רמב"ן חולין לה.