חוות ההכשרה ע"ש ברוכוב בלודז'
_-_May_1934.jpg)
חוות ההכשרה ע"ש ברוכוב בלודז' ("קיבוץ ברוכוב" וביידיש "קבוץ באראכוו") הייתה אחת מחוות ההכשרה שהוקמו על ידי ארגון החלוץ ומרכזה היה בעיר לודז' שבפולין. החווה (כמו החוות האחרות שהוקמו בפולין) נועדה להכשיר את הנוער היהודי לעליה ארצה ולתרומה להתיישבות החלוצית בארץ. החווה, שנקראה על שם בר בורוכוב, הוקמה ב-1931 והתקיימה עד תחילת מלחמת העולם השנייה כשבתקופה מסוימת היוותה את ליבו של "גוש ברוכוב" שכלל חוות הכשרה ביישובים שונים מסביב ללודז'.
רקע היסטורי
מתחילת המאה ה-20 שאפה התנועה הציונית להכשיר את הנוער היהודי בתפוצות לעבור למקצועות ולענפי עבודה יצרניים (תהליך שנקרא גם "פרודוקטיביזציה"). תהליך זה השתלב (בחלקו) עם הרצון להכין את היהודים לקראת העלייה ארצה והרחבת ההתיישבות החקלאית בארץ. ארגון החלוץ היה בין הארגונים שהובילו תהליך זה תוך הסתייעות בשליחים שהגיעו לאירופה מקיבוצים בארץ. תהליך המעבר למקצועות יצרניים התייחס למגוון של מלאכות כשאחד המקצועות להם ייחסו חשיבות גדולה היה החקלאות ולכן המאמץ המרכזי של ארגון "החלוץ" התמקד בהקמת חוות הכשרה חקלאיות אליהן הגיעו צעירים יהודים כדי לקבל הכשרה בחקלאות ולהתכונן לעליה[1]. החווה הראשונה הוקמה בפברואר 1918 בעיר בנדין ובמהלך השנים הבאות הוקמו עשרות חוות נוספות בקרבת הערים וילנה, קילצה, לוצק, ברנוביץ', ביאליסטוק, צ'נסטוחובה, ראדום, קרקוב, וורשה ועוד. אחת מהן הייתה החווה שהוקמה ב לודז' שבדרום מערב פולין.
יישום רעיון ה"פרודוקטיביזציה" לווה במחלוקת בין התנועות הציוניות לבין חלק מהארגונים היהודיים בגולה וזאת על רקע הוויכוח על מטרות התהליך כולו. תומכי ה"פרודוקטיביזציה" ראו בשינוי תחומי התעסוקה של היהודים לכיוון יצרני את מטרתו העיקרית של התהליך, בעוד שארגונים אחרים ראו כמטרה עיקרית את ההכנה לקראת חיים בארץ-ישראל. גם בתוך ארגון "החלוץ" עצמו היו דעות שונות בנושא.
בקיבוץ בלודז' שהתבסס, כמעט לחלוטין, על עבודה תעשייתית אומץ גם הביטוי "אינדוסטריאליזציה".
עקרון "ההכשרה הקבועה"
אחת מהדילמות איתן התמודדו רוב קיבוצי ההכשרה, שהיו מבוססי משק חקלאי, הייתה לגבי משך ואופן שהות החברים בהן. בתחילת הדרך פעלו רוב הקיבוצים במודל של הכשרות קצרות בתקופת הקיץ ושחרור החברים לבתיהם עם תחילת החורף. דבר זה הביא לשתי תופעות:
- חלק מבוגרי הכשרה שחזרו לביתם, בהמתנה לעלייה, שוכנעו על ידי ההורים, שהתנגדו לעלייה, להישאר בפולין ולא לעלות ארצה.
- ידע רב שצברו חברי ההכשרה הלך לאיבוד עם בוא החברים החדשים וזאת מחוסר תקופת "חפיפה" ראויה דבר שהביא לבזבוז כספים ומשאבים.
לאור זה עברו ההכשרות לפעול לפי מודל אחר לפיו המגיעים לחווה יישארו בה באופן קבוע ולאורך כל השנה עד שיקבלו סרטיפיקט ויעלו ארצה. בסופו של דבר אומץ מודל זה על ידי חלק גדול מחוות ההכשרה.
במקרה של קיבוץ ברוכוב, שהתבסס, בעיקר, על תעשייה ולא על חקלאות, ההשפעה העונתית הייתה קטנה יותר ולכן אומץ, מלכלתחילה, מודל ההכשרה הקבועה. בגלל עיכובים במתן סרטיפיקטים היו חלוצים ששהו בחווה מספר שנים.
ההיסטוריה של הקיבוץ
"כיבוש" לודז'
היוזמה להקמת החווה בלודז נולדה בשלהי שנות ה-20 בכנס של פועלי ציון (שנערך בוורשה) על ידי 2 חברי הארגון מלודז' אליעזר (לייזר) לוין ויצחק גולדין. מימוש היוזמה הוטל על וניה פומרניץ (איש ארגון פרייהייט) וחנן מאירי (קליקה) (מארגון החלוץ הצעיר) שהגיעו, ביולי 1931, מחוות הכשרה בקילץ כדי להקים את החוה ווהיו כבר בעלי ניסיון בהקמת חוות הכשרה. הבחירה בעיר לודז' נעשתה בגלל היותה מרכז תעשייתי דבר שסייע במציאת מקומות עבודה.
לאחר מציאת מספר מקומות עבודה במפעלים ובתי מלאכה (בעיקר אצל תעשיינים יהודים) החל ארגון החלוץ לשלוח צעירים למקום.
כמקום המגורים הראשון נבחר בית חרושת עזוב ברחוב אוגרודובה 9[2]. בהמשך (ב-1934) עבר הקיבוץ לבית חדש ברחוב לאשנו 41[3] שהיה גדול יותר ואיפשר התרחבות הקיבוץ וקליטת חלוצים נוספים. בניגוד לבית ברחוב אוגרודובה, שהיה במרכז העיר, הבית ברחוב לאשנו היה בשכונה אנטישמית בשולי לודז' וסבל לא פעם מהתנכלות של לאומנים שנמנעו מלפרוץ לבית בגלל קרבתם של מחנות צבא.
הגדלת הקיבוץ
בתוך זמן לא רב החל הקיבוץ לגדול בצורה משמעותית. דבר זה התאפשר כתוצאה מ:
- היכולת למצוא עבודה במפעלים בעיר.
- הקמת סדנאות שהיו שייכות לחברי הקיבוץ.
- תמיכה מהקהילה היהודית בעיר[4].
בספטמבר 1933 כבר מנה הקיבוץ כ-300 חברים. מקומות המוצא העיקריים של חברי הקיבוץ היו ורשה רבתי (כ-24%), ווהלין (כ-17%), ביאליסטוק (כ-13%), פודלסיה (כ-13%), לובלין (כ-9%), קילץ ולודז' (כ-7% כל אחת)[5][6].
"גוש ברוכוב"
בעקבות הגידול בהיקף הקיבוץ בלודז' החליטה הנהלת הקיבוץ להקים את "גוש ברוכוב" דהיינו הקמת פלוגות הכשרה ביישובים מסביב לעיר וביניהם בקונסקיה, קונין (כ-20 חברים), קולו (כ-32 חברים), סומפולנו (כ-45 חברים, התפרקה ב-1936), פלוצק, בנדין, שרפץ (כ-17 חברים), ריפין (כ-30 חברים), רצ'ונז', ליפנו (התקיימה כשנה ונסגרה), גוסטינין (כ-20 חברים), דובז'ין (כ-6 חברים), קילצה, אלכסנדר לודז' (כ-35 חברים), קלצ'ב, פוזנן, זגייז' (כ-35 חברים) ועוד[7].
נראה שחברי הפלוגות סבלו מקשיים גדולים יותר ממרכז ה"גוש" בלודז'. קשיים אלו נבעו מבידוד חברתי (עקב גודלן המצומצם), מבעיות כלכליות (שנבעו ממחסור במקומות עבודה נאותים במהלך כל השנה בגלל אופי העבודות העונתי וכן מחוסר יכולת לספוג אי עבודה של חולים וחסרי תעסוקה) ומחוסר ניכר בפעילות תרבותית. גורמים אלו הביאו לחוסר יציבות בפלוגות, לנטישה של חברים ובמספר מקרים אף לסגירתן.
מלחמת העולם השנייה
ב-1938, מתוך תחושת הדחיפות להאיץ את העלייה החליטו הארגונים החלוץ הצעיר ופרייהייט להתאחד דבר שהביא זרם חדש של חלוצים ללודז'.
בספטמבר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, פלשה גרמניה לפולין והמדינה חולקה בינה לבין רוסיה (על בסיס הסכם ריבנטרופ–מולוטוב) ולודז' וסביבתה סופחו לגרמניה[8]. העיכוב במתן סרטיפיקטים גרם להרבה חלוצים להילכד בשטח שנכבש על ידי הגרמנים (וזאת אל מול קיבוצי ההכשרה המזרחיים שעברו לשלטון הרוסי).
לאחר דיונים פנימיים בחרו החלוצים להישאר בקיבוץ אולם כשהגיעו ידיעות על מעשיהם של הנאצים בערים שכבשו הוחלט בקיבוץ לברוח לורשה. חברי הקיבוץ חולקו לקבוצות של 20 ויצאו לדרך אולם בזמן שחצו נהר בעיר לוביץ' (כ-70 ק"מ צפונית מזרחית ללודז') הפציצו מטוסים גרמנים את הגשר שעל הנהר. רק בודדים הצליחו להגיע לורשה והיתר נפוצו לכל עבר וחזרו, בקבוצות קטנות וכבודדים, ללודז' כשהם משאירים מאחוריהם חלוצים שנהרגו בדרכים. מתוך כ-270 חברים שיצאו לורשה רק כ-180 חזרו ללודז'.
הנאצים הלאימו את כל הציוד שהיה בבתי המלאכה והעבידו את חברי הקיבוץ בפרך לטובת צרכיו של הצבא הגרמני. כחלק מתהליך דיכוי היהודים בשטחים שכבשו נהגו הגרמנים לחסל את המנהיגות היהודית והאליטות. במסגרת תהליך זה רדפו הגרמנים גם אחרי חברי הנהגת הקיבוץ.
באוקטובר 1939 נשלחה צביה לובטקין מביאליסטוק (שהייתה בשליטה רוסית) ללודז' שם ארגנה מחדש את הקיבוץ שעבר ב-1940 לגטו[9]. באותה שנה נפסקה הפעילות בקיבוץ[10] ורוב חבריו התגנבו לגטו ורשה תוך שהם משאירים גרעין של הקיבוץ בגטו לודז'. חלקם של אותם חברי קיבוץ לודז' השתתפו במרד גטו ורשה ונפלו שם.
מאפייני הקיבוץ
ניהול וכלכלת הקיבוץ
ניהול הקיבוץ נעשה על ידי הנהלת הקיבוץ שנבחרה באספה כללית. הפיקוח על הפעילות הכלכלית של הקיבוץ נעשה על ידי "הועד למען הקיבוץ" (הפטרונאט). ועד זה, שכלל רבים מיהודייה העמידים של לודז'[11], סייע לקיבוץ בתחומים הבאים:
- ניהול תקציב הקיבוץ.
- סיוע ברכש מזון ומוצרים אחרים[12].
- גיוס כספי תרומות.
- סיוע במציאת מקומות עבודה בעיר ובסביבתה.
- תמיכה בבחירת ושיפוץ הבית ברחוב לאשנו ומעבר הקיבוץ לשם.
- ייצוג הקיבוץ מול השלטונות הפולנים.
לאור הצלחת המודל של ה"פטרונאט" בלודז' ותרומתו לקיבוץ יצאה המלצה לאמץ מודל דומה בקיבוצים אחרים בפולין.
חברי הקיבוץ יצרו בתי מלאכה קטנים במסגרת החווה שבהם הועסקו כ-50 חברים. מוסדות אלו כללו 3 מתפרות[13], נגריה, סנדלריה, מסגריה ומאפיה[14].
מרכז הגוש היה בלודז' שם פעלה מזכירות מרכזית ששירתה את הקיבוץ בעיר ואת כל הפלוגות. תמורת שירות זה שילמה כל פלוגה בהתאם לגודלה (3–4 זלוטי לנפש). כמו כן העבירה כל פלוגה 2% מהכנסתה למרכז לטובת פרויקטים של התנועה.
מקורות המימון לתפעול הקיבוץ כללו:
- הכנסות משכר יומי של עובדי חוץ.
- מכירת מוצרים שיוצרו בבתי המלאכה של הקיבוץ (לדוגמה חלק ממוצרי הטקסטיל נמכר באנגליה).
- תרומות של יהודים עמידים בעיר.
- הקצבות של ארגון הג'וינט.
- תיקצוב של מיניסטריון הסעד הסוציאלי והמיגרציה.
תרבות
הפעילות התרבותית נוהלה על ידי ועדת תרבות בת 5 חברים. הפעילות התבצעה בעיקר בערבים וכללה לימוד עברית, חוגים, הרצאות, שירה, חדר תרבות וספריה. פעילות זו נתמכה על ידי יצחק קצנלסון שהירבה לבקר בחווה ונחשב לפטרון התרבותי של הקיבוץ. שיריו היו פופולרים מאוד בקרב החלוצים[15]. בין שאר הפעילויות זכו חברי הקיבוץ בלודז' לביקורם של שחקני תיאטרון "האוהל" (14 בספטמבר 1934)[16] ושחקני הבימה. ביקורים לצורך הרצאות במקום נעשו גם על ידי אברהם הרצפלד, נתן ביסטריצקי, מרטין בובר, יוליוס ברויינטל (אנ'), משה ברודרזון, יענקל אדלר ועוד.
בנוסף לפעילות המתוארת הפיק הוועד עיתון.
רפואה
תנאי החיים הקשים, העבודה המפרכת וצפיפות המגורים הביאו להיקף תחלואה גדול בקרב חברי הקיבוץ. לפי דו"ח ה"פטרונאט" מ-1934 כ-8% מחברי הקיבוץ היו חולים ועוד כ-9% בהחלמה[17]. היקף כזה של תחלואה אילץ את הנהלת הקיבוץ ואת ועד ה"פטרונאט" לתשומת לב מיוחדת לבעיה. כחלק מהמבנה החדש ברחוב לאשנו הוקצו 3 חדרי חולים וכן הותוו נהלים לבריאות והיגיינה (בדיקות רפואיות, ניהול רישום, פיקוח סניטארי, ציוד רפואי ועוד).
מאחר שהקיבוץ בלודז' השתפר מבחינה רפואית החלו הפלוגות לשלוח את חוליהן ללודז' לטיפול ואשפוז. דבר זה הביא להטלת עומס על חדרי החולים ברחוב לאשנו ולדיונים על האופן בו יפצו הפלוגות את המרכז. בסופו של דבר אישרה המועצה שחדרי החולים בלודז' ישמשו את כל הפלוגות והן תשתתפנה בהוצאות.
השליחים מארץ ישראל
לאורך כל תקופת קיומו של הקיבוץ שהו בו 2–3 שליחים מארץ ישראל (השליחים היו מתחלפים כל שנתיים-שלוש). תפקידם היה להביא מידע על הקורה בהתיישבות בארץ כדי לעודד את רוחם של החלוצים. כמו כן סייעו שליחים אלו בטיפול בקבלת אישורי עלייה ובארגון העלייה הבלתי ליגאלית[18].
העלייה ארצה
כבר ב-1932 החלה חלוקת סרטיפיקטים לחלוצים שעלו בעזרתם ארצה. בעקבות פרסום הספר הלבן של פאספילד (וב-1939 בהספר הלבן של מקדונלד) חלה האטה בהקצאת סרטיפיקטים וקצב העלייה לארץ ישראל הואט. החוסר בסרטיפיקטים גרם לחלק מהחלוצים לשהות מספר שנים בקיבוץ ובסופו של דבר לעליית רבים מהם באופן לא לגלי בעלייה ב'. היו חלוצים שהתייאשו מלחכות שנים לאישור העלייה וחזרו לבית הוריהם ורבים מהם נספו, בסופו של דבר, בשואה.
העולים מחוות ההכשרה התקבצו בשנות ה-30 לפלוגה של הקיבוץ המאוחד בגבעת מיכאל שבנס ציונה ומשם עברו להתיישב ברחבי ארץ ישראל[19].
מורשת הקיבוץ
ב-1965 קיימו יוצאי קיבוץ ברוכוב בארץ כנס ארצי בתל אביב[20][21]
ב-1970 יצא לאור הספר "סיפורו של קיבוץ הכשרה" שסיפר את ההיסטוריה של קיבוץ ברוכוב וכלל את זכרונותיהם של רבים מחבריו[22]
ראו גם
לקריאה נוספת
- שלמה אבן שושן, סיפורו של קיבוץ הכשרה - הקיבוץ ע"ש ב. ברוכוב בלודז' ובנותיה, הוצאת בית לוחמי הגטאות, 1970
- יוסף קוריאנסקי, בשליחות חלוצים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1979
- שלמה אבן-שושן, חיים דן, ישעיהו סתוי, גושי הכשרה מספרים: הקיבוץ ע"ש ב. בורוכוב, גושי קילץ ובנדין, הוצאת בית לוחמי הגטאות, 1983
- חיים שויזגולד, אלברט טון, בית החלוץ, הוצאת הפטרונט שע"י קבוץ בורוכוב בלודז, 1934
קישורים חיצוניים
- כיבוש העבודה בפולין, דבר, 24 באוגוסט 1932
הערות שוליים
- ^ כיבוש העבודה בפולין, דבר, 24 באוגוסט 1932
- ^ המקום שימש, עד מלחמת העולם הראשונה, כבית החרושת לבירה והיה שייך לתעשיין בשם טרובוביץ'
- ^ הבניין היה בבעלות יהודי בשם שטיין
- ^ בניגוד לארגונים אחרים, ארגון הבונד התנגד לקיבוץ בגלל האוריינטציה הציונית אך בסופו של דבר קיבל את היוזמה
- ^ בספר "סיפורו של קיבוץ", מאמרו של ד"ר אלברט טהון, עמוד 174
- ^ בווהלין התקיים קיבוץ קלוסובה ובפודלסיה קיבוץ שחריה
- ^ סה"כ הוקמו מעל ל 20 פלוגות הכשרה
- ^ התוכנית המקורית הייתה לכלול את לודז' בשטח הגנרלגוברנמן אולם בעקבות בקשה מיוחדת של גרמנים רבים שחיו בעיר שונתה התוכנית
- ^ צביה לובטקין, באתר פתח תקווה
- ^ הנאצים נוקמים בעסקנים בלודז', נסגר קיבוץ ברוכוב, דבר, 5 בינואר 1940
- ^ בין חברי הפטרואט ניתן למנות את ד"ר א. גיביאנסקי, יצחק גולדין, מ. קמינר, אליעזר לוין, פ. לינדר, ד"ר ד. ראוויץ', ד"ר י. שווייג, ד"ר סובל, בני הזוג בלהה וויקטור ספקטור, ח. שוויזגולד, ד"ר אריה טרטקובר, ד"ר אלברט טהון, ד"ר חיים אורמיאן וד. וינדמן
- ^ הפטרונאט העביר את רכש המזון בקיבוץ מהחנויות הקטנות לספקים הסיטונאיים ובכך הוזיל את העלויות
- ^ המתפרות נועדו לבגדי גברים, לבגדי נשים ולבגדים תחתונים
- ^ בשלהי 1933 חל סכסוך בין הקיבוץ לאיגודים המקצועיים בעיר על רקע המחירים הנמוכים שהציעו בתי המלאכה של הקיבוץ
- ^ י.מ.ניימן, יצחק קצנלסון - עשור למותו, דבר, 30 באפריל 1954
- ^ משלחת שחקני התיאטרון כללה את לאה דגנית, מאיר מרגלית, יהודה שחורי, לוסיה שלונסקית ודבורה קסטלניץ
- ^ בספר "סיפורו של קיבוץ", מאמרו של ד"ר אלברט טהון, עמוד 172
- ^ בין השליחים ניתן למנות את אליעזר רגב, צ'רנה נמרי, אריה צביק, בונצ'ה ויינשטיין ודב רבין
- ^ א.שור, פלוגת ארגון ברוכוב בכפר יונה, דבר, 9 במרץ 1937
- ^ כינוס יוצאי קיבוץ ברוכוב, דבר, 8 באפריל 1965
- ^ כנס קיבוץ בורוכוב לודז', הבוקר, 7 ביולי 1965
- ^ אריה אבנרי, סיפורו של קיבוץ הכשרה, למרחב, 30 באוקטובר 1970
