חוקת ליטא
חוקת הרפובליקה של ליטא (בליטאית: Lietuvos Respublikos Konstitucija) מגדירה את הבסיס החוקי לכל החוקים שנחקקו ברפובליקה של ליטא. החוקה הראשונה של הרפובליקה בת זמננו נחקקה ב-1 באוגוסט 1922. החוקה הנוכחית אומצה במשאל עם ב-25 באוקטובר 1992.
היסטוריה
חוקי ליטא
הניסיון הראשון לחוקק את חוקי הדוכסות הגדולה של ליטא לבש צורה של חוקה, עם החוק הראשון שנכנס לתוקף ב-1529. המסמך, שנכתב בשפה רותנית מערבית, מילא את תפקידו של החוק העליון של הארץ, ואף כלל הוראות ששום חוק אחר לא יהיה יכול לסתור אותו.[1]
חוקת 3 במאי 1791
ערך מורחב – חוקת 3 במאי 1791
במאה ה-18 התדרדר חבר העמים הפולני-ליטאי, ישות פדרלית שהורכבה מהדוכסות הגדולה של ליטא והכתר של ממלכת פולין (אנ'), לתקופה של שקיעה עקב פוליטיקה פנימית לא מתפקדת. בניסיון מאוחר לתקן את המצב, אומצה חוקה ב-3 במאי 1791 – אחת החוקות הלאומיות העתיקות בעולם.
החוקה החדשה ביטלה את הליברום וטו וטיפלה במאפיינים נוספים ששיתקו את הליך קבלת ההחלטות במדינה. החוקה גם קבעה הפרדת רשויות בין הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת, ביססה את ריבונות העם והרחיבה את הזכויות הפוליטיות לבורגנות. האיכרים ראו את זכויותיהם גדלות, אך החוקה לא הצליחה לבטל את הצמיתות, שאושרה מחדש.[1] הסובלנות הדתית נשמרה, אם כי מעמדה של האמונה הקתולית הוכר כמועדף. הערבות ההדדית של שתי האומות (אנ') מ-22 באוקטובר 1791 ליוותה את החוקה, ואישרה את אחדותן ואי-חלוקתן של פולין והדוכסות הגדולה של ליטא בתוך מדינה אחת ואת ייצוגן השווה בגופים הממשלתיים.
המסמך מ-1791 נשאר בתוקף פחות מ-19 חודשים; לאחר מלחמת פולין-רוסיה ב-1792 (אנ'), בוטלה החוקה על ידי הסיים של גרודנה (אנ') ב-23 בנובמבר 1793.[2] ב-1795 חולקה פולין בין האימפריה הרוסית, ממלכת פרוסיה ומלוכת הבסבורג האוסטרית, כאשר רוב אדמות הדוכסות הגדולה הליטאית היו תחת שלטון רוסי.
.jpg)
חוקות בין שתי מלחמות העולם
בשלבים האחרונים של מלחמת העולם הראשונה הכריזה ליטא על עצמאות ב-16 בפברואר 1918. שלוש חוקות זמניות נפרדות נחקקו ב-2 בנובמבר 1918, ב-4 באפריל 1919 וב-10 ביוני 1920.
ב-2 בנובמבר 1918 אימצה מועצת המדינה חוק חוקתי. באותה תקופה, היא עדיין הייתה מוגבלת על ידי ההחלטה מ-11 ביולי 1918, שהכריזה על ליטא כמונרכיה חוקתית, עם קשרים הדוקים לגרמניה. בסביבה משתנה, המועצה בחרה לאמץ את החוק מבלי לציין את צורת הממשל או את תפקיד ראש המדינה, והשאירה את ההחלטות לידי האספה המכוננת של ליטא (אנ').[1]
ב-4 באפריל 1919 אימצה מועצת המדינה את עקרונות היסוד של החוקה הזמנית. השינויים בלטו בעיקר בהכנסת משרת הנשיא, במקום נשיאות המועצה.[1] לאחר שהתכנסה, אימצה האספה המכוננת חוק חוקתי זמני נוסף ב-10 ביוני 1920, שקבע כי ליטא תהיה רפובליקה פרלמנטרית וסיפק את המסגרת והמגבלות לסמכויות שלה.
החוקה הקבועה הראשונה של הרפובליקה של ליטא אומצה על ידי האספה המכוננת ב-1 באוגוסט 1922.[3] זו הייתה חוקה דמוקרטית דומה לחוקות מערב אירופה העכשוויות, המבליטה את הזכויות והחירויות העיקריות של העם, חירויות פוליטיות, פלורליזם פוליטי ומנגנון לעריכת בחירות דמוקרטיות. החוקה קעה פרלמנט חזק (סיימאס) ונשיא מוחלש פוליטית כראש המדינה.[1]
ההפיכה הצבאית ב-17 בדצמבר 1926 החלה את תהליך הפיכת הרפובליקה של ליטא למדינה אוטוריטרית בראשות אנטאנס סמטונה כנשיא. החוקה של 1922 בוטלה כבר ב-12 באפריל 1927, כאשר הנשיא פיזר את הסיימאס מבלי להכריז על בחירות חדשות. הוצעה רפורמה חוקתית, שתחזק את סמכותו של הנשיא ותחליש את הפרלמנט. חוקה חדשה הוכרזה על ידי סמטונה במאי 1928 ללא כל ניסיון לפעול לפי כללי ההליך לשינוי החוקה שנקבע במסמך משנת 1922 (ודרש את הסכמת הסיימאס). במקום זאת, החוקה הוצגה כ"הצעה" לאומה, שתאושר תוך 10 שנים.[4] החוקה שמרה על קיומו של הפרלמנט, אך העבירה את כל תפקידיו, כגון חקיקת חוקים, אשרור אמנות וניסוח וביצוע התקציב, לידי הנשיא - כאשר הפרלמנט לא התכנס.[1] הסיימאס לא התכנס מחדש עד 1936.[5]
החוקה של 1928 מעולם לא הוגשה לאישור האומה. במקום זאת, הממשלה החלה לעבוד על חוקה חדשה, שאושרה על ידי הסיימאס החדש שהתכנס ב-1938 (האופוזיציה לא הורשתה להתמודד בבחירות). החוקה שמרה על האופי האוטוריטרי הכללי של ההצעה מ-1928, והכריזה כי המדינה היא בסיס הקיום של אזרחיה ולא להפך. החוקה ביטלה את הפרדת הרשויות, וקבעה כי סמכות המדינה היא "בלתי ניתנת לחלוקה" והיא מונהגת על ידי הנשיא, כאשר הסיימאס, הממשלה ובתי המשפט כפופים לו.
ב-1940 כבשה ברית המועצות את המדינות הבלטיות. באופן אירוני, החוקה של 1938 סייעה לסובייטים להעניק לגיטימציה למעשיהם על ידי ריכוז הכוח בידי הנשיא, תפקיד שאותו תפס דה פקטו יוסטס פלקיס (אנ'). ב-1940 וב-1978 אומצו חוקות חדשות של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית, שהתבססו על חוקת ברית המועצות (1936) וחוקת ברית המועצות (1977) (אנ'), בהתאמה.
חוקה מודרנית
ב-11 במרץ 1990 הכריזה ליטא על עצמאות מברית המועצות, תוך שימת דגש על שיקום ושמירה על העיקרון של המשכיות המדינה במדינות הבלטיות (אנ'), שנועדה ליצור המשכיות מהרפובליקה של ליטא בין שתי מלחמות העולם. באותו יום, חוקת ליטא משנת 1938 הוחזרה לתקופה קצרה, אך לאחר מכן הושעתה והוחלפה בחוק היסוד הזמני.
חוק היסוד הזמני קבע מסגרת למדינה החדשה, המבטיחה זכויות דמוקרטיות וקובעת כללי הליך דמוקרטיים. עם זאת, הממשלה נבנתה באופן דומה לקודמתה הסובייטית: תפקידי חקיקה וביצוע שולבו תחת הפרלמנט והרשות השופטת לא הייתה עצמאית. תפקידי הממשלה בוצעו על ידי נשיאות המועצה העליונה ויושב ראש הנשיאות הפך ליושב ראש הפרלמנט וראש המדינה.[6] זה היה פתרון זמני לתקופת מעבר, שכן חוק היסוד הזמני לא שיקף את היחסים הכלכליים והחברתיים המשתנים ואת הדרישות המתפתחות של החברה והמדינה. כמו כן, למעלה משליש מהחוק תוקן בתקופה של שנתיים.[7][1]
במהלך השנתיים הבאות נעשתה עבודה על חוקה חדשה, עם טיוטות עצמאיות שהוכנו ב-1990 וב-1991. בסוף 1991 הקימה המועצה העליונה ועדה שתפקידה היה להכין טיוטת חוקה. ההצעה אושרה על ידי המועצה העליונה ב-21 באפריל 1992 והוצגה לציבור. טיוטת חוקה חלופית הוכנה על ידי קואליציה בראשות התנועה הרפורמית סוג'ודיס (אנ'). ההבדל העיקרי בין שתי ההצעות היה האיזון בין זרועות השלטון השונות. ההצעה שאושרה על-ידי המועצה העליונה, כללה משטר פרלמנטרי ואילו ההצעה החלופית הציעה משטר נשיאותי.[1] המסמך הסופי ייצג פשרה בין השתיים.[6]
החוקה החדשה אושרה על ידי המועצה העליונה באוקטובר 1992 והועברה להצבעה עממית. החוקה אושרה במשאל עם ב-25 באוקטובר 1992. 75% מהמצביעים (57% מכלל בעלי זכות הבחירה) הצביעו בעד אימוץ המסמך, עם שיעור הצבעה של 75.3%.[8]
תוכן
החוקה של 1992 משקפת את ההשפעה המשולבת של המוסדות והניסיון של הדמוקרטיות המערביות כמו גם את המסורת הליטאית. הוראות המבוא של המסמך (פרק I) מכילות את עקרונות היסוד של המדינה, תוך מתן ערך גבוה לדמוקרטיה, אך גם קובעות את הזכות הקולקטיבית והאישית להתגונן מפני ניסיונות בכוח לפגוע ב"עצמאות, שלמות טריטוריאלית או סדר חוקתי של המדינה". ההוראות גם אוסרות על חלוקת הטריטוריה הליטאית ל"נגזרות מדינתיות" - התייחסות לאפשרות של הקמת אוטונומיה טריטוריאלית כפתרון לבעיות המיעוטים האתניים במדינה.[6] סעיף 150 של החוקה משלב חוק חוקתי "על אי-הזדהות של הרפובליקה של ליטא עם הבריתות המזרחיות הפוסט-סובייטיות",[9] האוסר למעשה על חברות בחבר המדינות העצמאיות ובמבנים דומים. אותו סעיף כולל את "החוק החוקתי של הרפובליקה של ליטא על חברות הרפובליקה של ליטא באיחוד האירופי", המכיר בליטא כחברה באיחוד האירופי.
זכויות אדם
זכויות אדם בסיסיות וערכים דמוקרטיים, כולל חופש "מחשבה, אמונה ומצפון", מעוגנים בחוקה, המבטיחה גם מעמד של אישיות משפטית לזרמים דתיים ומאפשרת לימוד דת בבתי ספר ציבוריים. בנוסף לזכויות אישיות, פוליטיות ודתיות, החוקה מבטיחה זכויות חברתיות. כאמור, אלה כוללים טיפול רפואי חינם, קצבאות זקנה, דמי אבטלה ותמיכה במשפחות ובילדים.
.jpg)
ממשלה
הסמכות למשול מחולקת בין הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, כאשר הרשות השופטת העצמאית משמשת כפרשנית של החוקה ושל סמכויות השיפוט של הרשויות, כמו גם כבוררת בסכסוכים ביניהן. החוקה מכירה בבירור בסכנה של ריכוז הכוח בידי אדם או מוסד אחד. בית המחוקקים החזיר לעצמו את שמו הישן, סיימאס, שהיה בשימוש בשנים שבין שתי מלחמות העולם. הרשות המבצעת מורכבת מנשיא וראש ממשלה עם קבינט, הידוע בשם ממשלת ליטא (אנ'). הרשות השופטת מורכבת מבית המשפט העליון ומבתי משפט נמוכים (בית המשפט לערעורים, בתי משפט מחוזיים ובתי משפט מקומיים). בית המשפט החוקתי ליטא (אנ'), המחליט על חוקתיות פעולות של הסיימאס, הנשיא והממשלה, הוא מוסד של הרשות השופטת, עצמאי לחלוטין מבתי משפט אחרים.[10] משרד התובע הכללי הוא מוסד אוטונומי של הרשות השופטת. הקמת בתי משפט מיוחדים, כגון בתי משפט מנהליים או בתי משפט לענייני משפחה, מותרת, אם כי הקמת בתי משפט בעלי "סמכויות מיוחדות" אסורה בעתות שלום.
הפרלמנט
הפרלמנט של ליטא הוא בית מחוקקים חד-ביתי הנקרא סיימאס, המורכב מ-141 חברים. 70 מהם נבחרים מרשימות מפלגתיות על בסיס ייצוג יחסי ו-71 נבחרים ממחוזות של חבר יחיד. אחוז החסימה עבור הרשימות הוא 5 אחוזים מהקולות. בית המחוקקים נבחר לארבע שנים. המועמדים למועצה המחוקקת חייבים להיות בני עשרים וחמש לפחות. חברי הסיימאס רשאים לכהן כראשי ממשלה או כחברי קבינט, אך הם אינם רשאים להחזיק בתפקיד אחר בממשלה המרכזית או המקומית או במפעלים או ארגונים פרטיים. הפרלמנט חייב לאשר את ראש הממשלה והקבינט, המורכב מהשרים, וכמו גם את תוכנית הממשלה שלהם. הוא גם עשוי לאלץ את הממשלה להתפטר על ידי דחיית התוכנית שלה פעמיים ברצף או על ידי הצבעת אי אמון חשאית.
סמכויות המחוקק נבדקות על ידי מספר כלים: ראשית, על ידי מגבלות חוקתיות מסוימות; שנית, על ידי הנשיא כהגדרתו בחוקה; ושלישית, על ידי בית המשפט החוקתי. סעיפים 64, 131 ו-132 של החוקה מגבילים את יכולתם של המחוקקים לשלוט בממשלה, במיוחד בתקציב. סעיף 64 מפרט את זמני הישיבות של הפרלמנט. למרות שהארכה אפשרית, בדרך כלל בית המחוקקים אינו יכול לשבת יותר משבעה חודשים ושלושה ימים, המחולקים לשני מושבים. המחוקק יכול להגדיל את התקציב שהוגש על ידי הממשלה רק אם הוא מציין את מקורות המימון להוצאות נוספות. אם התקציב לא יאושר לפני תחילת שנת התקציב, ההוצאות המוצעות לא יכולות להיות גבוהות מאלה של השנה הקודמת. לבסוף, המחוקק אינו מופקד על קבלת החלטות הנוגעות למאפיינים הבסיסיים של המדינה והדמוקרטיה הליטאית. אלה נשארים בידי האזרחים באמצעות משאל עם. באופן דומה, היוזמה לחקיקת חוקים אינה מוגבלת רק למחוקק אלא שייכת גם לאזרחים, שיכולים לאלץ את המחוקק לשקול חוק על ידי הגשת עצומה עם 50,000 חתימות.
נשיא
סמכויות הרשות המחוקקת נבדקות גם על ידי הנשיא, שיכול להטיל וטו על חקיקה, רגילה וחוקתית, שאושרה על ידי הרשות המחוקקת. חוקים אינם מתפרסמים ללא חתימת הנשיא. אפשר לעקוף וטו נשיאותי על ידי רוב מוחלט של חברי הסיימאס. הנשיא יכול גם לפזר את הפרלמנט אם הוא מסרב לאשר את תקציב הממשלה תוך שישים יום או אם הוא מצביע ישירות אי אמון בממשלה. עם זאת, הפרלמנט הנבחר הבא עשוי להגיב בקריאה לבחירות מוקדמות יותר לנשיאות.[11]
הנשיא נבחר ישירות על ידי העם לתקופה של חמש שנים ויכול לכהן מקסימום שתי קדנציות רצופות. הליטאים שאלו את המודל הצרפתי של משטר חצי-נשיאותי, ואז התאימו אותו לצרכיהם. על המועמדים לנשיאות להיות בני ארבעים לפחות. כדי להיבחר בסיבוב הראשון, מועמד צריך לזכות ביותר ממחצית מכלל הקולות, עם 50 אחוז מהבוחרים. אם פחות מ-50 אחוז מהבוחרים יצביעו בבחירות, מועמד יכול לנצח בסיבוב הראשון ברוב קולות אם הוא או היא יזכו לפחות בשליש מכלל הקולות. אם הסיבוב הראשון לא יניב נשיא, נערך סיבוב שני בתוך שבועיים בין שני המועמדים המובילים, שבו די ברוב רגיל כדי לנצח.
הנשיא הוא ראש המדינה. הנשיא גם בוחר את ראש הממשלה וממנה את הקבינט על פי עצתו (ראש הממשלה והקבינט שלו כפופים לאישור הסיימאס), מאשר מועמדים לשרים וממנה את המפקד העליון של הכוחות המזוינים - בהסכמת הפרלמנט. הנשיא פותר סוגיות בסיסיות של מדיניות חוץ ויכול להעניק דרגות צבאיות ודיפלומטיות, למנות דיפלומטים ללא אישור חקיקה ולהוציא צווים - בכפוף לזכותו של המחוקק לבטל צו מאוחר יותר על ידי פעולה חקיקתית. באופן כללי, לנשיא יש כוח רב יותר במדיניות חוץ מאשר במדיניות פנים.
לבסוף, לנשיא יש סמכויות ניכרות להשפיע על הרשות השופטת. לנשיא יש את הזכות למנות (ולסיימאס לאשר את המינויים) שלושה שופטים לבית המשפט החוקתי ואת כל השופטים לבית המשפט העליון. הנשיא גם ממנה, באישור המחוקק, שופטים לבית המשפט לערעורים. עם זאת, הסכמת הפרלמנט אינה נדרשת למינוי או להעברה של שופטים בבתי משפט מקומיים, מחוזיים ומיוחדים.
בית משפט חוקתי
בית המשפט החוקתי ליטא (אנ') בודק הן את הרשות המחוקקת והן את הרשות המבצעת בכך שהוא פוסק אם החקיקה ו/או הפעולות שלהן חוקתיות. בית המשפט מורכב מתשעה שופטים הממונים על ידי הרשות המחוקקת, שלושה ממועמדי הנשיא, שלושה מועמדים של יושב ראש הפרלמנט ושלושה של נשיא בית המשפט העליון. הנשיא ממנה את נשיא בית המשפט החוקתי. עם זאת, תיקים לדיון בבית המשפט החוקתי יכולים להיות מוגשים רק על ידי חמישית מחברי הסיימאס, או לחלופין על ידי בתי המשפט הרגילים או הנשיא.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 Wayback Machine, www.notarurumai.lt
- ↑ Norman Davies, God's playground: a history of Poland: in two volumes, New York : Columbia University Press, 2005, מסת"ב 978-0-231-12816-2
- ↑ LR Konstitucija - 1922 m. Lietuvos Valstybės Konstitucija, lrk.lt
- ↑ Alfred Erich Senn, The Great Powers lithuania and the Vilna Question, 1920-1928, Brill Archive, 1966. (באנגלית)
- ↑ Lithuania - Domestic Policies, Economy, Education | Britannica, www.britannica.com, 2025-06-19 (באנגלית)
- ^ 6.0 6.1 6.2 Lithuania, countrystudies.us
- ↑ Juozas Žilys,„Nepriklausomybės sąsiuviniai“, Lietuvos Respublikos Konstitucijos koncepcijos metmenys, lrt.lt, 2017-02-26 (בליטאית)
- ↑ Lithuania - The Constitution, countrystudies.us
- ↑ Media, Fresh. "The Constitution - Constitutional Court of The Republic of Lithuania". The Constitution - Constitutional Court of The Republic of Lithuania (באנגלית). נבדק ב-2025-06-20.
- ↑ I-67 Lietuvos Respublikos Konstitucinio Teismo įstatymas, e-seimas.lrs.lt
- ↑ KONST Constitution of the Republic of Lithuania, e-seimas.lrs.lt
חוקת ליטא41282225Q1865054