חוקת מצרים (1923)
החוקה של מצרים, שנתקבלה ב-1923 (בערבית: دستور مصر 1923), הייתה החוקה בממלכת מצרים בין השנים 1923 ו-1952, למעט חמש שנים (1930-1935) בהן הונהגה חוקת 1930. חוקה זו היוותה את הבסיס למציאות הפרלמנטרית בראשיתה של מצרים המודרנית.[1]
לאחר מלחמת העולם הראשונה פרצו במצרים מהומות 1919 שקראו לשחרור, עצמאות ודמוקרטיה. תוצאת המהומות הייתה ההצהרה של 28 בפברואר 1922, שהכירה במצרים כמדינה עצמאית (עם כמה הסתייגויות) והפסיקה את מעמדה כפרוטקטורט בריטי. בהתבסס על המצב החדש, נוצרה חוקה מצרית חדשה שהתקבלה ב-23 באפריל 1923 על ידי ועדת חקיקה בת 30 חברים שמינה הסולטאן פואד הראשון בלחץ הבריטים. הוועדה כללה נציגים של מפלגות פוליטיות כמו גם מנהיגי תנועות לאומיות.
חוקת 1923 התבססה על שילוב בין החוקה הבלגית ובין החוקה העות'מאנית שהיו שתיהן בעלות מאפיינים של מונרכיה חוקתית, הפרדת הרשויות ושני בתי מחוקקים. גם חוק הבחירות של 1923 התבסס על החוקה של בלגיה (שהתבססה על החוקה האנגלית הלא כתובה). החוקה קבעה את המסגרת הפוליטית של המדינה. לפי החוקה וחוק הבחירות הוקם פרלמנט של שני בתים: חברי בית הנבחרים (הבית התחתון) נבחרו בעקיפין בידי כל האזרחים שהיו בעלי זכות בחירה, וחברי הבית עליון, הסנאט, שמקצתם מונו ומקצתם נבחרו בידי קבוצת בוחרים מצומצמת. אולם למלך נשארו סמכויות נרחבות: היה ביכולתו למנות את ראש הממשלה, לפטר את הממשלה, לא לאשר חוקים ואף לפזר את הפרלמנט.[2] כיוון שבכל מערכות הבחירות ניצחו מתנגדי המלך, נשלטה מצרים בדרך כלל ללא פרלמנט.
אולם חוקה זו בוטלה על ידי המלך. בעקבות שינוי החוקה לחוקת 1930, לא השתתפה מפלגת הוופד בבחירות של 1931. מאוחר יותר בשנת 1930, ביטל המלך פואד הראשון את החוקה משנת 1930, אולם לא החזיר את החוקה של 1923 ובכך הצליח להפטר מכל מגבלה שהחוק הטיל על סמכויותיו. הפרלמנט פוזר, ובשנת 1935 עמדה מול ממשלתו של מוחמד תאופיק נסים קואליציה בראשות הוופד בהשתתפותם של כמעט כל הפוליטיקאים שהודחו מן השלטון, ואלה תבעו החזרתה של חוקת 1923. במשך כל שנת 1935 שררה במצרים תסיסה בעקבות ביטול החוקה ובדצמבר נערכו הפגנות ופרצה שביתה. בעקבות אירועים אלו, נאלץ המלך להחזיר את החוקה של 1923. נסים התפטר וממשלת קואליציה בראשותו של עלי מאהר הוקמה ב-1936. בבחירות של אותה שנה עלתה מפלגת הוופד.
מספר חברי הפרלמנט השתנה מספר פעמים במשך התקופה בה הייתה החוקה תקפה. הוא עמד על 214 חברים בשנים 1924-1930 ואחר-כך עלה ל-235. בשנים 1931-1934 (בהן חוקת 1923 לא התקיימה, אך למעשה נהגו על פיה) היו 150 חברים בפרלמנט. מ-1936 ועד 1938 היו בפרלמנט 232 חברים ומ-1938 ועד 1949, 264 חברים. ב-1950 הועלה המספר ל-319 חברים ומספר זה התקיים עד מהפכת הקצינים החופשיים ב-1952.
מצב חוקת 1923 במצרים ותנאי קיומה התדרדרו במשך שנות קיומה בשל סיבות פנימיות וחיצוניות. התדרדרות זו השתקפה בתהפוכות הפוליטיות במצרים ובחוסר יציבות שלטוני עד למצב בו 40 ממשלות כיהנו בתקופה של פחות מ-30 שנה, בין 1923 ו-1952.
מעמד האסלאם בחוקה
סעיף 149 לחוקת 1923 קבע כי ”האיסלאם היא דת המדינה, והערבית שפתה”. בשנת 1949 נקבע בהסתמך על סעיף זה כי להלכה המוסלמית מקום בחקיקה ובמשפט (אם כי רק לאחר החוק הקיים ותקדימים משפטיים). בשנת 1954, בעקבות מהפכת הקצינים החופשיים נחקקה חוקה חדשה ובה נוסף לסעיף 149 סעיף נוסף שקבע כי ”כל המצרים שווים בפני החוק ולהם אותן הזכויות ואותן החובות”. ב-1964 הפך סעיף 149 לסעיף 5 בחוקה וסעיף 2 הנוגע לשוויון נותק ממנו והפך לסעיף 34. ב-1971 בעקבות התחזקותן של תנועות איסלמיות קודם הסעיף למספר 2 והוא נוסח מחדש ”"האיסלאם היא דת המדינה, הערבית שפתה וההלכה האיסלאמית מקור מרכזי לחקיקה”. מעמדו של סעיף 2 היה סלע מחלוקת מרכזי במשאל העם על החוקה המצרית החדשה לאחר ההפיכה במצרים (2011)[3]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ חגי ארליך,מצרים האחות הבכירה - סדרת המזרח התיכון בימינו, האוניברסיטה הפתוחה, 2003, עמ' 118
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות־העולם, כרך 1,חלק 1, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 199-201
- ^ הוועדה לניסוח החוקה החדשה במצרים הסכימה על נוסח 'מרוכך' לסעיף 2, המגדיר את "עקרונות ההלכה האסלאמית" כמקור המרכזי לחקיקה. בכך הוסר המכשול העקרוני המרכזי בדרך לניסוח הצעת החוקה והבאתה למשאל עם, יולי 2012
