חיל הבלונים של צבא האיחוד
חיל הבלונים של צבא האיחוד היה יחידת כדורים פורחים, שפעלה במסגרת צבא האיחוד למטרות תצפית במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית. היחידה, שהייתה מאוישת באזרחים, פעלה במשך כשנתיים, מאוקטובר 1861 ועד אוגוסט 1863.
הקמת החיל
שימוש בכדור פורח למטרות צבאיות נעשה לראשונה בצרפת בשנת 1794. לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בארצות הברית עלה במסגרת מחלקת המלחמה ומחלקת האוצר של ממשלת האיחוד הרעיון לעשות שימוש בכדורים פורחים לשם תצפית וסיור במסגרת הלחימה בצבא הקונפדרציה, והוא אף זכה לתמיכתו של הנשיא אברהם לינקולן. עם זאת לא נעשו שום תוכניות מסודרות להקמת החיל, איושו והפעלתו, ואף לא הוחלט אם הוא יאויש בחיילים או באזרחים.
על רקע זה באו לוושינגטון כמה מהאוויראים הידועים של התקופה בתקווה לקבל מינוי מן הממשלה להקמת שירות כדורים פורחים. הבולט מביניהם היה תדאוס ס.ק. לואו (Thaddeus S. C. Lowe, 1832-1913), שכבר צבר קודם לכן מוניטין בבניית כדורים פורחים ובהפעלתם והיה הקרוב מכל האוויראים לערוך טיסה טרנסאטלנטית בכדור פורח. ב-11 ביוני 1861 בא לואו לראיון בוושינגטון אצל הנשיא ומזכיר המלחמה סלמון צ'ייס, והציע להם מיד שיערוך טיסת הדגמה בכדור פורח. ההדגמה נערכה חמישה ימים אחר כך, כאשר לואו הטיס בשמי וושינגטון את הכדור הפורח שלו, אנטרפרייז, שהמריא לגובה של 150 מטרים מנשקייה שמול הבית הלבן. לואו הטיס עמו אתת ומתקן טלגרף, שהיה מחובר אל הקרקע בכבל ונמשך אל הבית הלבן. לואו שלח מן הכדור מברק לנשיא שבו תיאר את המראה שנגלה לעיניו.
בעקבות ההדגמה נשכרו שירותיו של לואו והכדור הפורח שלו במסגרת יחידת ההנדסה הטופוגרפית של הצבא, לשם עריכת תצפיות והפקת מפות. במסגרת זו הטיס לואו את גנרל אירווין מקדואל, מפקד ארמיית צפון-מזרח וירג'יניה, שערך תצפית מהכדור על הקרקע לקראת קרב בול ראן הראשון. בהמלצתו של מקדואל הציג הנשיא לינקולן את לואו בפני מפקד צבא האיחוד הגנרל וינפילד סקוט וביקש ממנו להקים חיל כדורים פורחים בראשותו. למעשה, אף כי הדבר לא הוגדר במפורש, הוקם החיל כיחידה אזרחית, ללא מינוי צבאי למי מאנשיו. החיסרון שהיה כרוך בכך - מלבד ספיגת יחס מזלזל מצד אנשי צבא האיחוד - היה הסיכון שאם יפלו בשבי צבא הקונפדרציה אגב פעולתם הם ייחשבו למרגלים ויוצאו להורג (למעשה, במקרה אחד לפחות נאלץ לואו לנחות מעבר לקווי האויב וחולץ משם רק למחרת).
פרטי הקמת החיל והפעלתו נמסרו לקביעתו של לואו. הוא שכר את שירותיהם של שמונה אזרחים וביניהם אביו, קלוביס לואו, שהיה בלונאי בעצמו.
אדם נוסף ששירת ביחידתו של לואו היה ג'ון לה-מאונטיין (John LaMountain), בלונאי שהיה אחד ממתחריו על תפקיד ראש חיל הבלונים. המוניטין שלו היה פחות משל לואו. למרות זאת הוא נשכר עצמאית על ידי חיל ההנדסה ואף ערך מספר גיחות תצפית בכדור פורח שהביא עמו, אטלנטיק. בהמשך צורף לה-מאונטיין לחיל הבלונים של לואו. עוד קודם לכן הוא ניהל מסע תעמולה ארסי נגד לואו במטרה להדיחו ולתפוס את מקומו ועתה פעל גם להשמיצו בקרב אנשי החיל. לבסוף הביא לואו לסילוקו מן הצבא בפברואר 1862.
הצטיידות החיל
לואו סבר שכדורים פורחים לשימוש צבאי יצטרכו להיבנות באופן חסון יותר מכדורים פורחים לשימוש אזרחי. הוא גם סבר שיש לפתח מתקנים ניידים לתדלוקם במימן בשדה המערכה במקום תדלוק בגז קוק ממתקנים נייחים כפי שהיה נהוג עד אז. הוא קיבל מימון לבניית ארבעה כדורים פורחים במפעלו בפילדלפיה וקנה לשם כך משי, כותנה ולכה למריחה לשם אטימת הכדורים. ב-1 באוקטובר 1861 היה הכדור הפורח הראשון מוכן ונקרא מיד לפעילות מבצעית בווירג'יניה. בסך הכל בנה לואו שבעה כדורים פורחים, שבשישה מהם נעשה שימוש. במקביל בנה הצי במספנתו בוושינגטון מחוללי מימן ניידים שהוטענו על גבי קרונות נגררים על סוסים. הם נבנו לפי תכנונו של לואו ונחשבו לפלא הנדסי. ייצורם דרש זמן רב יותר מייצור הכדורים הפורחים. שני מתקנים הוקצו לליווי של כל כדור פורח.
שלושה מהכדורים הפורחים היו קטנים יחסית ולכן נופחו במהירות רבה יותר. הם נועדו לשימוש בעת נשיבת רוח לשם איוש באדם אחד ועריכת גיחות קצרות בגובה נמוך. הם נקראו איגל, קונסטיטושן ווושינגטון.
ארבעה הכדורים הגדולים יותר היו מסוגלים לשאת משקל רב יותר ולכן נשאו אתת עם מכשיר טלגרף אשר נלווה אל הצופה. הם היו מסוגלים לנסוק לגובה רב יותר. אלו היו יוניון, אינטרפיד (הכדור המועדף על לואו), אקסלסיור וארצות הברית. שני האחרונים הוחזקו באחסנה ולבסוף נעשה שימוש רק בראשון מהם.
לואו בחר לכדורים הפורחים מיקומים שונים וביניהם מחנה מונרו בוושינגטון הבירה ומחנה לואו (כיום בווירג'יניה המערבית). מלבד זאת נשלחו כדורים פורחים יחד עם חלק מאנשיו לשדות קרב מרוחקים יותר. התברר שיש צורך להוביל כדור פורח אל חלק משדות המערכה דרך נתיבי מים. לשם כך קיבל לואו לשימושו אסדת פחם, שכל הציוד הוסר ממנה לבל יסתבך במיתרי הכדור. היא נשאה כדור פורח אחד בלוויית שני מחוללי מימן ונגררה על ידי ספינת גרר. הייתה זו אחת מנושאות כלי הטיס הראשונות בהיסטוריה.
פעולת החיל
תורת הפעלה ולחימה עבור הכדורים הפורחים לא נוסחה. במקום זאת הם הופעלו בשילוב של ניסוי וטעייה על פי הוראות הגנרלים שפיקדו על זירות הלחימה השונות ובעקבות המלצותיהם של לואו ואנשיו.
לואו העדיף להפעיל את הכדורים הפורחים כשהם רתומים בכבלים אל הקרקע, ולא נטה להפעילם בשיטה אחרת - טיסה חופשית ללא כבלים, כפי שנהגו לה-מאונטיין ובלונאים אחרים באותה תקופה. השימוש בכבלים הצריך את סיועו של צוות קרקע לשם הולכת הכדור אל מקום ההמראה והחזרתו על הקרקע. מאידך הוא אפשר שימוש במתקן טלגרף שנישא על ידי הכדור והיה מחובר אל הקרקע בחוט. בעת טיסות בגובה נמוך ניתן היה לעשות שימוש בדרכי תקשורת אחרות לשם העברת מידע מהכדור - איתות דגלים, תנועות יד, איתות במנורה (בלילה) ואפילו קריאות במגאפון.
כבר בספטמבר 1861 השתתף החיל של לואו בפעילות קרבית. ב-24 בחודש נדרש לואו להדגמה נוספת של פעולת הכדור הפורח שלו. הוא הוצב עם כדור פורח בפורט קורקורן שבקרבת וושינגטון על מנת לצפות במחנה צבא הקונפדרציה קצת דרומה משם. לואו התבקש לצפות על הפגיעות של אש מסוללת ארטילריה של האיחוד שירתה לעבר מחנה הקונפדרציה ולהמציא לה תיקונים. הוא אותת בדגלים מהכדור כדי לסמן לסוללה להפנות את אשה ימינה, שמאלה, קדימה או אחורה. התיקונים הועברו במקביל מהכדור אל הקרקע באמצעות איתות טלגרף. לאחר מספר תיקונים נחתה אש הסוללה ישר על המטרה. הייתה זו תצוגה מוקדמת של הפעלת אש ארטילריה בסיוע קצין תצפית קדמי.
לואו נמצא כמעט תמיד עם כדור פורח בקו החזית. באביב 1862 נמצא עם גנרל מקללן ביורקטאון ומאוחר יותר פעל עם הצבא במסגרת מערכת חצי האי בקרבת ריצ'מונד שבוירג'יניה, שבה הופעלו שלושה מהכדורים הפורחים של החיל, וכן בקרב סבן פיינס. תצפיותיו מגובה רב של לואו סייעו בזיהוי סכנה שנשקפה לאחת מיחידות צבאו של מקללן, אשר עמדה בפני כיתור על ידי כוחות צבא הדרום. בעקבות דו"ח התצפית של לואו הוחשה אל אותה יחידה תגבורת והמשבר שאיים עליה חלף.
לאחר תום המערכה ליד ריצ'מונד שב לואו לוושינגטון, שם חלה במלריה והיה מושבת מפעילות במשך כחודש. כששב אל יחידתו גילה כי כלי הרכב ובהמות המשא שלה הוחזרו אל אפסנאות הצבא, והיה עליו להתארגן לפעילות מחדש. הוא נשלח להצטרף אל הצבא בקרב אנטיאטם בסתיו 1862, אך הגיע לזירה כאשר צבא הקונפדרציה כבר החל מסגת ממנה. לואו התייצב בפני גנרל ברנסייד, מפקד ארמיית הפוטומק, אשר הפעיל את יחידתו של לואו בקרב פרדריקסברג בדצמבר 1862. אחד מאנשיו של לואו נשלח עם כדור פורח לזירת הקרבות בנהר המיסיסיפי.
למרות הישגיו לא זכה חיל הבלונים להערכה מצד רוב אנשי צבא האיחוד. אלו התייחסו אל לואו ואנשיו כאל פעלולנים ביריד, ראו בהם אזרחים שאין מקומם בצבא ולא העריכו את הסיכון שבפעולתם. היחידים שהתייחסו ברצינות אל החיל היו הגנרלים מפקדי הזירות השונות, אשר הצלחתם המוניטין שלהם היו מוטלים על הכף.
בראשית 1863 הוכפפה יחידתו של לואו לחיל ההנדסה. קצין ההנדסה שהיה אחראי על היחידה התמרמר על כך שללואו האזרח שולם שכר גבוה משלו ועל כן הפחית את שכרו של לואו. לואו התרעם ואיים להתפטר מתפקידו אך לשווא. ב-3 באפריל הוא מימש את איומו, התפטר משירות הצבא ושב לשוק הפרטי. הנהגת היחידה עברה לידי האחים אלן, מאנשיו של לואו, אך הם לא היו מוכשרים כמוהו. לאחר 1 באוגוסט 1863 לא הופעל עוד חיל הבלונים.
ניסיונות להפעלת כדורים פורחים בצבא הקונפדרציה
לנוכח השימוש היעיל שעשה צבא האיחוד בכדורים פורחים ניסה גם צבא הקונפדרציה להפעילם. הכדורים הפורחים הראשונים ניבנו מבד כותנה שנמתח על מסגרת עץ. בריצ'מונד לא היה קוק ועל כן הם מולאו בעשן ממדורות שתודלקו באצטרובלים ספוגים בשמן. הניסיונות הראשונים להפעילם נעשו בחוסר מיומנות ולא היו מוצלחים.
מדינות הדרום לא היו יכולות לייבא משי, ועל כן יוצר בהמשך כדור פורח ממשי שנועד במקור לתפירת שמלות וצופה בתערובת של דבק שחומם ועורבב עם שמן, לפי תכנון של אדוארד צ'ווס (Edward Cheves) מג'ורג'יה. הכדור מולא בגז שהופק מפחם, שיכול היה לספק לו עילוי רק ל-3 עד 4 שעות בכל פעם. הוא הופעל בקרב בשלהי יוני 1862. בהמשך הובל הכדור על גבי ספינת גרר בנהר ג'יימס בוירג'יניה. הספינה עלתה על שרטון עם מטענה ובעקבות זאת נתפס הכדור על ידי צוות אונייה של האיחוד. כדור פורח נוסף נבנה והופעל ב-1863, אך הועף ממקום עגינתו ונתפס גם הוא על ידי צבא האיחוד. שני הבלונים שנלקחו שלל בותרו לפיסות משי שחולקו כמזכרות לחברי הקונגרס.
כאשר דעך השימוש בכדורים פורחים על ידי צבא האיחוד הפסיק גם צבא הקונפדרציה להפעילם.