משי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
משי בשוק של קוטאן (סין), שעל דרך המשי

משי הוא סיב טבעי העשוי מחלבון שבו משתמשים בתעשיית הטקסטיל. הסיב מופק מהפקעת של טוואי המשי.

היסטוריה

השימוש במשי החל בסין כנראה כבר לפני אלפי שנים. עדויות כתובות מעידות על שימוש במשי בשנת 3000 לפני הספירה. האגדה הסינית על גילוי המשי מזכירה את הקיסרית הסינית קסי לינג שי כמגלה. בתחילה הותר השימוש במשי רק עבור בגדי הקיסר. מאוחר יותר נפוץ המשי בכל סין, ובהמשך בכל אסיה. המשי הפך פופולרי מאוד בקרב העשירים, בכל מקום אליו הגיעו סוחרים סיניים.

הסחר במשי

העדויות הקדומות ביותר לסחר במשי הן ממצרים, משנת 1070 לפני הספירה. במאות השנים שלאחר שנה זו הגיע המשי לצפון אפריקה ולאירופה, באמצעות דרך המשי.

סוד ייצור המשי

מפעל לייצור משי בשאנגחאי

נראה שהמשי מוזכר כבר במקרא ומופיע כמילה יחידאית בספר יחזקאל: ”...וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי.“ (יחזקאל טז י).

במשנה ובתלמוד מכונה המשי בשמות "כלך" ו"שיראין"[1].

בניגוד לתפיסה המקובלת על תהליכי ייצור המשי, הסינים לא שמרו אותו בסוד. למעשה, שלטון סיני עודד פיתוח של תעשיית המשי באזורים כבושים. אך בפועל נוצר מונפול סיני, מכיוון שבני עמים אחרים לא ניסו ללמוד את תהליכי ייצור המשי. מתיישבים סיניים הביאו את תעשיית המשי לקוריאה בשנת 200 לפנה"ס, ולהודו בשנת 300 לספירה.

במאה השישית ניתן צו מיוחד בנוגע לייצור המשי בידי יוסטיניאנוס הראשון המשתדל בדבר התפשטות המלאכה, והמאשש את עובדת קיומם של בתי אריגה למשי בבריטוס ובצור, לבנון[2].

תעשיית המשי לא הגיעה לאירופה עד שנת 550 לספירה, על אף שהרומאים סחרו במשי. על פי האגדה הבריח את רזי הייצור לקונסטנטינופול שני נזירים פרסיים שעבדו עבור הקיסר יוסטיניאנוס הראשון. הנזירים הבריחו את ביצי טוואי המשי בתוך מקלות-צליינים חלולים.

ייצור משי

ייצור משי טבעי מבוצע על ידי איסוף הגלמים של טוואי המשי. הייצור מבוצע על ידי הרתחת הגלמים במים רותחים בעודם בחיים, וכך מאפשרים את פתיחת כל הסיב המצוי בגולם. אם הגלמים בוקעים בטרם, הפרפר היוצא מהם אוכל את הגולם וקורע את הסיבים. חוט משי אחד מופק משמונה סיבים הנשזרים יחדיו. כל פקעת עשויה מסיב באורך של כקילומטר אחד ושוקל כתשיעית גרם.

משי בצבע זהב מופק רק בעמק הברהמפוטרה, ונקרא "מוגה". למשי מסוג זה יש אורך חיים ארוך - מעל 50 שנה, והוא נחשב היקר בסוגי המשי.

באירופה

סוחרים ונציאנים נהגו לסחור במשי ועודדו גידול טוואי המשי באיטליה. המשי האיטלקי היה פופולרי מאוד באירופה. מלכי צרפת לואי האחד עשר ופרנסואה הראשון הזמינו מגדלי משי איטלקיים לצרפת, כדי שיפתחו תעשיית משי צרפתית באזור ליון.

באסלאם

מאחר שמקורו של המשי בהפרשות של תולעת, נחשב המשי באסלאם כחומר טמא, וכך למשל, אדם הלובש בגדים העשויים אך ורק ממשי אינו רשאי להתפלל את התפילות היומיות של האסלאם[3].

באמריקה

מלך אנגליה, ג'יימס הראשון, הביא את גידול המשי למושבות באמריקה בשנת 1619. רק המתיישבים השייקרים בקנטקי אימצו את גידול המשי. במאה ה-19 נעשה ניסיון נוסף לפתח תעשיית משי בארצות הברית בעיר פטרסון בניו ג'רזי, שהפכה למרכז ייצור המשי בארצות הברית, אף שעיקר המשי לארצות הברית יובא מיפן.

במלחמת העולם השנייה

בשל מלחמת העולם השנייה הופסק ייבוא משי מיפן לארצות הברית, ומחירי המשי עלו באופן משמעותי, עובדה שהובילה לפיתוחו של תחליף מלאכותי למשי. תחליפי משי מיוצרים מליוסל - סיב צלולוזה.

שימושים אחרים

בנוסף לשימושים בענפי הטקסטיל, משמש המשי לייצור מצנחים, צמיגי אופניים ושקי אבק שרפה לתותחים. כמו כן משתמשים במשי לצרכים רפואיים כגון לשם תפרים בניתוחים ולצרכים קוסמטיים.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ עמוד ב.
  2. ^ שמעון בודנהיימר,ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה / מוקדש לפרופסור משה שובה במלאת לו שישים שנה (1951 / תשי"א), עמ'171
  3. ^ משי, גילי חסקין
Logo hamichlol.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0