חנווני על פנקסו
חנווני על פנקסו הוא כינוי לנאמנותו של חנווני לגבי רישומים בפנקסו אודות חובות שחייבים לו.
כאשר מתגלע ויכוח בין חנווני לבין לקוח בשאלה האם הלקוח שילם על הסחורה או האם החנווני סיפק אותה, נוהג הכלל: "המוציא מחבירו - עליו הראיה", ולפיו הלקוח פטור מלשלם וכן החנווני פטור מלספק את הסחורה עד שימציאו ראיות לדבריהם. אולם במקרים מסוימים קבעו חז"ל, שהחנווני התובע נאמן לקבוע על פי רישומים בפנקסו שהלקוח חייב לו כסף, ואם החנווני מוכן להישבע על כך - יישבע ויקבל את תביעתו[1].
מדין זה למדו פוסקי ההלכה גם לגבי מקרים אחרים, שלעיתים ניתן להתייחס לרישומים פרטיים כאל ראיה בעלת משקל מסוים.
מקור הדין ופירושו
מקור הדין במשנה במסכת שבועות (משניות א-ה):
פירוש הדברים: מוסכם בין הצדדים שהנתבע ביקש מן החנווני התובע לספק סחורה מסוימת לצד שלישי על חשבון הנתבע, ויש ויכוח בין החנווני לבין הצד השלישי האם הסחורה סופקה או לא. במקרה זה החנווני נאמן לקבוע שעל פי רישומיו בפנקסו הוא אכן מסר את הסחורה וזכאי לקבל את תמורתה מן הנתבע. הסיבה לכך היא, שעצם הבקשה מראש מהחנווני להעביר את הסחורה לצד שלישי שלא בנוכחות זה שמשלם או עדים מטעמו מהווה הוכחה שהתובע האמין לחנווני וסמך עליו, ולכן החנווני אינו צריך להפסיד בגלל הכחשתו של הצד השלישי. לעומת זאת, במקרה רגיל של רישום בפנקסו של החנווני אין כל הוכחה שהלקוח האמין לחנווני, ולכן תביעת החנווני על סמך רישומיו נחשבת כתביעה ללא כל ראיה.
ההבחנה בין המקרים נדונה בפסקי דין רבניים (חלק ד עמ' 317), בהרכב הדיינים: הרב אליעזר ולדנברג, הרב עובדיה יוסף והרב יוסף קאפח, שכתבו בהכרעת דינם:
שלא נתנו בסתם נאמנות לחנווני על פנקסו שיוכל תמיד לטעון: כך כתוב וחתום על פנקסו, והלוקח שמוכרח לקחת אצלו בהקפה, בגלל חוסר בכסף מזומן, יהא מסור בידו כחומר ביד היוצר לתובעו בכל כמה שירצה. שאם כן אתה פותח דלת לחנוונים רמאים, שיוכלו לתבוע מלקוחותיהם ככל אשר יעלה על לבם לרשום בפנקסיהם! אלא צריך שיהא רגליים לדבר שהלוקח נתן לו נאמנות על כך, בדומה לבעל הבית שמודה שאמר לחנוני: תן לבני סאתים חטין, ונתן לו נאמנות שיהא נאמן לומר: נתתי.
אמינות הרשום בפנקס פרטי
הרא"ש (שו"ת הרא"ש, כלל פו סימן א) מדייק מלשון המשנה, שאפילו אם החנווני אינו טוען שהוא זוכר בוודאות שמסר את הסחורה, אלא הוא מראה שכך רשום בפנקסו - הרי זה נאמן. על פי זה הסיק שיש לתת מהימנות לרשום בפנקסו של אדם שמת, כאשר ניכר שהנפטר ניהל רישום מסודר של עסקיו, ומצאו כתוב בפנקסו שהוא חייב כסף למישהו. דין זה נפסק להלכה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן צא סעיף ה).
לעומת זאת, אם רשום בפנקסו של הנפטר שאחרים חייבים לו כסף - אין זו ראיה מספקת לחייב אותם לשלם. מכל מקום, זוהי עילה מספקת להחשיב את תביעתם של היורשים כתביעה ודאית, ולפיכך הנתבע חייב להישבע על צדקת טענותיו.
על פי זה נפסק להלכה, שכאשר יש מחלוקת בין עובד ומעביד על מספר שעות העבודה שנעשו, רישום הנוכחות שנעשה על ידי מזכירה שתפקידה לעשות זאת הוא ראיה מספקת לחייב שבועה[3].
בימינו, במקרים בהם הנתבע חייב שבועה, כגון אלו, בית הדין אינו משביע, אלא קובע פשרה מסוימת בין הצדדים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ לדעת התנא שמעון בן ננס אין לחייב את הצדדים שבועה במקרה זה, מאחר שמישהו מהם בוודאי ישבע שבועת שקר, אלא יקחו בלא שבועה.
- ^ פירוש: השבועות המוזכרות במקרא הן שבועותיו של הנתבע, ועל ידי שבועתו הוא נפטר מלשלם, כאשר בידי התובע אין עדות מספקת על תביעתו.
- ^ פסקי דין ירושלים, חלק ב עמ' צו
