חניתה בן ז'נו
חניתה בן ז'נו (ילידת 1938) לימדה במסגרות שונות והעמידה דורות של תלמידי אמנות שמלווים אותה עד היום כיוצרת בדרכה האמנותית. חניתה היא אמנית רב-תחומית, שאינה משויכת לאסכולה זו או אחרת באמנות הישראלית. היא עובדת בשפה אישית ומקורית ומבין הראשונות בארץ שיצרה אמנות פמיניסטית במוצהר, במבחר אמצעים וחומרים לא מקובלים - שבחלקם מזוהים עם עמלנות נשית סיזיפית. בעבודותיה, שהן בגדר דיאלוג מתמשך בין האישי והפרטי לבין החברתי והציבורי, היא שואבת מהאוטוביוגרפיה שלה ומעובדת היותה אישה, ומתייחסת בדרכה הייחודית לעובדה שגדלה בצלו של אביה, אהרון בירנפלד, מראשוני הצלמים של תל אביב. במהלך השנים פיתחה שפה אמנותית ייחודית, שמקורה בחיפוש ובאיתור דימויים הלקוחים מחייה בבית הוריה, מהמדיום של הצילום ומתחושותיה ותובנותיה כאישה. במסגרת התעסקותה זו ליקטה דימויים וצילומים נשכחים, והפגישה את הצילום הדוקומנטרי של אביה עם ציוריה שלה, ובכך יצרה מתח בין דורי, בין עבר להווה, בין חזון למציאות ובין הטכניקות השונות לבין עצמן.
ביוגרפיה
חניתה בירנפלד נולדה בתל אביב ב-1 באוגוסט 1938. אמה, זהבה לבית רובינשטיין, נצר למשפחת רבנים ידועה בפולין, הגיעה לארץ בתחילת שנות השלושים במאה הקודמת[דרושה הבהרה] ביחד עם אחיה פרופסור אברהם רובינשטיין[דרושה הבהרה], שלמד באוניברסיטה העברית בירושלים. השניים היו היחידים מהמשפחה שניצלו מהשואה ועלו לארץ. אביה, אהרון בירנפלד הגיע לבדו מפולין בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת. חלומו היה להיות צלם, והוא עבד בסלילת כבישים ובבניה (תוך כך אף חלה במלריה), והציב לעצמו למטרה לחסוך כסף לקניית מצלמה. בירנפלד היה אוטודידקט בתחום הצילום, והתמסר לצילום דוקומנטרי בכל נפשו ומאודו.
כילדה וכנערה נדרש מחניתה לעזור על יד אביה לטפל בצילומים בסטודיו שלו - לשטוף, לייבש, לרטש, למיין ועוד. היא שנאה את העבודה התובענית שדרשה שעות רבות מזמנה, ואף פעם לא התעכבה להתבונן באמת בדמויות המצולמות ולא הייתה מודעת לזהות המצולמים, אך כשהחלה להשתמש בצילומיו של אביה בציוריה, שמה לב לעובדה שרוב המצולמים הם אנשים פוליטיים בעלי השפעה, ומרביתם גברים. פה ושם הבליחה דמותה של פוליטיקאית, אך לרוב הייתה זו "אשתו של". אלה כנראה הסיבות לסלידתה מצילום באופן כללי, ולעובדה שאינה מצלמת ולרוב גם מסרבת להצטלם.
חניתה לא ציירה בילדותה, אלא כתבה סיפורים וניגנה בכינור. הוריה עודדו את כישרונותיה המוזיקליים, ואף על פי שהוצעו לה מלגות ללימודי שירה אופראית, היא ויתרה על כך בשל אופייה הביישני כילדה. בגיל 15 החלה את לימודיה בסמינר ע"ש דוד ילין בבית הכרם בירושלים. המורה לציור שלה שם היה הצייר יונה מך, שגילה בה כישרון והדריך אותה באופן אישי. אחרי שירותה הצבאי למדה בבית הספר לציור בבת ים, שם פגשה במורה לציור אריה רגושילסקי שעודד אותה להמשיך את לימודיה אצלו גם בבית הספר הגבוה לציור בתל אביב. לאחר שלוש שנות לימוד שם, עברה ללמוד במכון אבני וסיימה את לימודיה בו ב-1969.[1] עם מוריה נמנו יחזקאל שטרייכמן, אביגדור סטמצקי, אבשלום עוקשי, יעקב וכסלר וטוביה בארי. במהלך לימודיה במכון אבני זכתה למלגת לימודים מקרן התרבות אמריקה-ישראל.
במכון אבני, פגשה בגבי בן זנו, (יליד מקנס, מרוקו, 1943), ובשנת 1966 הם נישאו. המורה שלהם, הצייר יחזקאל שטרייכמן, שימש כשושבין בחתונתם. לזוג שתי בנות, עינב והדס, שהן אמניות בזכות עצמן. חניתה וגבי הקימו בשנת 1975 את המרכז לאמנות חזותית בבאר שבע, ובשנת 1986 את "הסטודיו" - מכללה ללימודי אמנות ברעננה, שם העמידו אמנים ויוצרים רב תחומיים רבים. הגלריה שהקימו ב"הסטודיו" הייתה בשנותיה הראשונות היחידה באזור השרון שהייתה פעילה. בצד עבודות של מורי "הסטודיו" ותערוכות ובהן יצירות של התלמידים בוגרי הסטודיו, הוצגו בגלריה גם אמנים מובילים כמו מיכאל גרובמן, יגאל תומרקין, יחיאל שמי, משה קופפרמן, לאה ניקל, נעמי סמילנסקי, בועז טל, ז'אק ז'אנו ואברהם אילת.
התפתחות אמנותית
התפתחותה של חניתה כאמנית בזכות עצמה אינה ניתנת להפרדה מעיסוקיה בהוראת האמנות במסגרות השונות. ניתן לעמוד על שתי מגמות עיקריות שהעסיקו אותה במהלך הקריירה שלה. באחת הפגינה אמירות פמיניסטיות בדרכים חתרניות ולא מקובלות, ובאחרת חשפה שוב ושוב עיסוק אובססיבי בזיכרונות ילדותה בסטודיו של אביה, שבא לביטוי בשילוב תצלומיו הדוקומנטריים בציוריה שלה. בעבודותיה אלה היא משלבת ביטויים, מילים ומשפטים שניתן לפרשם באופנים שונים: החל בזיכרונותיה שלה או בתקוותיה לעתיד, וכלה בנאומים, קלישאות ואמירות ריקות של אנשי ציבור.
את פריצת הדרך בקריירה שלה כאמנית עשתה בשלהי שנות השבעים של המאה הקודמת, כשפנתה לעסוק בתכנים פמיניסטיים ובחרה להשתמש במבחר אמצעים וחומרים - שבחלקם מזוהים עם עמלנות נשית סיזיפית. ניתן לעמוד על גישתה זו בחטיבת עבודותיה משנות השמונים, לה העניקה את השם: "סמרטוט מחפש משמעות". לצורך כך בחרה בסמרטוט הרצפה כמצע ייחודי, אותו הציגה בדרכים שונות כשהוא מייצג ומסמל את יחסה של החברה אל נשים ואל "תפקידיהן".
חניתה עשתה שימוש דקורטיבי בסמרטוטי הרצפה, שאותם מסגרה במסגרת זכוכית ותלתה על הקיר. היא לא ציירה ולא צבעה אותם, אלא השתמשה בסמרטוטים שקנתה כפי שהם, בדרכים מגוונות. הוציאה חוטים מהסמרטוטים באופן יצירתי; לקחה תמונות דיוקן (פספורט) של שכנותיה, הדפיסה אותן על סמרטוטי רצפה וכתבה בצד התמונה את המקצוע שלהן. היא בחרה בחומר ה"נמוך" ביותר, והרימה אותו מעלה כיצירת אמנות, כדי שכולם יתבוננו ויקדישו זמן לסוגיות כמו הדרת נשים וסטיגמות חברתיות.
בעקבות ביקורו בתערוכתה של חניתה בשנת 1980 בבית אריאלה בתל אביב, כתב רוני סומק: "בתערוכת סמרטוטי הרצפה שלה תולה חניתה בן ז'נו רצף סמרטוטי רצפה על קירות הגלריה, ובכך משנה, בבת אחת, את כל הפרופורציות הסמרטוטיות שלנו. הסמרטוט הופך ליצירה אמנותית שהגוון הדומיננטי שלה הוא אפור בהיר, ושיש בה מטחים של צבע וצורה, ליצירה אמנותית עם קומפוזיציות סימטריות ומשטחי צבע רחבים וסינתטיים. הוא ממשיך ואומר, שניתן לראות בבחירה זו ניסיון להכניס את סמרטוט הרצפה למחזור הדם של מיתוס מוצרי הצריכה של החברה בה אנו חיים. והמעשה של חניתה דומה מעט לעבודתו של אנדי וורהול שתיעד בקבוקי קוקה קולה, או לעבודתו של ג'ספר ג'ונס שתיעד 'שתי פחיות בירה'. ובאותה מידה שהמעשה דומה, הוא שונה בכך שחניתה בחרה במוצרי צריכה הרבה פחות הרואיים מאלה של וורהול או ג'ונס. בבחירת סמרטוטי הרצפה הדגש הוא על קסם האמנות הענייה; קסם האמנות הנמצאת בטווח קצות האצבעות מבלי שאנו נותנים דעתנו לכך. ובכלל, בתערוכה מעניינת זו הצליחה חניתה בן ז'נו לנטרל את הסמרטוט מסביבתו הטבעית ולהציג בפרופורציות נכונות את מה שנראה בתחילה כעיוות פרופורציות".[2]
בצד השפעת אמנות הפופ על אמנים רבים שפעלו בארץ בשנות השמונים, נראתה באמנות הישראלית גם נטייה לעסוק ב"אמנות ענייה", על היבטיה השונים, בהשפעת והשראת האמנות האיטלקית המכונה "ארטה פוברה". את המגמה הזו הובילו אמנים דוגמת רפי לביא, שעמד אז במרכז העשייה האמנותית במדרשה למורים לאמנות, ועודד לכך דור שלם של אמנים צעירים, ביניהם כלת פרס ישראל מיכל נאמן. אין לשלול את האפשרות שחניתה בן ז'נו, ביודעין או שלא ביודעין, פנתה לכיוון זה ולמעשה פעלה בתפר שבין שתי המגמות - כפי שעולה גם מדבריו של רוני סומק.
בחירתה של חניתה בחומרים לא שגרתיים השפיעה על אמנים ואמניות בני הדור הבא. הגלריסטית והאוצרת טובה אוסמן מתייחסת גם היא לתערוכה "סמרטוט רצפה" של חניתה בן ז'נו, בצד התייחסותה לסדרות שעוסקות בשילוב צילומיו של אביה בציוריה - שאותם אצרה והציגה בגלריה שלה בתל אביב בשתי תערוכות נפרדות. היא מספרת שאת חניתה בן ז'נו הכירה לראשונה דרך התערוכה ״סמרטוט רצפה" בשנת 1980, תערוכה שהקדימה את תפיסת לימודי המגדר ותופעת האמנות הפמיניסטית. לדבריה, סמרטוטי רצפה היוו חומר חריג ואחר, והשימוש בהם כמצע בוטה וישיר במקום הקנבס הקלאסי עורר טלטלה בחוגי האמנות - שבזכותה היא נכנסה להיכל האוונגרד הישראלי. תערוכת ״סמרטוט רצפה״ הייתה תחילתן של תערוכות מאתגרות, טעונות, ומתריסות על מצבן של נשים.[3]
סדרה נרחבת אחרת שלה נקראת "פה בארץ חמדת אבות", בה היא מתדיינת בדרכים שונות עם תצלומים של אישים מפורסמים מימי קום המדינה – שצולמו במצלמתו של אביה, ועם מותו עמדו בארכיונו עשרות ארגזים עמוסים בצילומים שחור-לבן, שמרביתם הושלכו לפח, ורק כמות מעטה מהם החליטה חניתה לשמור. לאחר שנים חזרה אליהם והשתמשה בהם כחומר גלם בעבודותיה. הדמויות המצולמות, מרביתן בתנוחות מלאכותיות שהוקפאו במצלמתו של אביה, ניבטות מתוך עבודותיה של חניתה. חלק קטן מהן מוכרות: זאב ז'בוטינסקי, לוי אשכול, משה שרת, פנחס לבון, יגאל אלון, גולדה מאיר, יצחק בן אהרון, משה דיין ומנחם בגין, אך רובן – אנונימיות לחלוטין.
אורנה פיכמן – מנהלת הגלריות בבית "יד לבנים" ברעננה, ואוצרת התערוכה "פה בארץ חמדת אבות", כתבה בדף התערוכה שחניתה "משחקת בתצלומים במשחק אישי בו היא מרשה לעצמה לחבל בהם, לחתוך אותם, או להדביקם על פי רצונה על גבי מצעי דיקט או נייר. יש והיא תשאיר את פני המצולמים גלויות, יש ותמחק אותן בברוטליות בקווים גליים, תחסום אותן בסורגים בעזרת קווי שתי וערב, תדמה אותן לצלליות, תעלה על תווי פניהן בשלל צבעים, ותערוך בהם פעולות של פציעה או שריטה [...]. באופן דומה ובציניות מזוקקת, היא נותנת דרור לעצמה גם לשנות את הדמויות עד כדי גיחוך. כך למשל היא מאפרת בשפתון אדום עז את שפתותיו של גבר אנונימי מצולם, שמחייך, לדעתה, חיוך אווילי".[4]
עבודותיה של חניתה הוצגו ומוצגות בתערוכות רבות בארץ ובעולם, וזכו להדים נרחבים בשל ייחודן, מקוריותן, האסתטיקה המאופקת המאפיינת אותן והמסרים הנוקבים והבלתי אמצעיים העולים מהן.
השכלה
- 1961 – בוגרת סמינר בית הכרם, ירושלים.
- 1963 – בוגרת בית הספר הגבוה לציור, תל אביב.
- 1968 – בוגרת מכון אבני.
תפקידי הוראה והדרכה
- 1975-1987 – יסדה עם הצייר גבי בן זנו את המרכז לאמנות חזותית באר שבע.
- 1978-1979 – רכזה והקימה מגמת אמנות בתיכון מקיף ו' בבאר שבע.
- 1986-2011 – יסדה עם גבי בן זנו את "הסטודיו", מכללה ללימודי אמנות ברעננה, שימשה בו כמורה מרכזית והכשירה בוגרים רבים, שפעילים כיום באופן עצמאי.
תערוכות יחיד
- 1968 – מוזיאון יד לבנים פתח תקווה - תערוכה זוגית עם גבי בן זנו.
- 1970 – גלריה צ'מרינסקי תל אביב. אגודת הציירים, תל אביב.
- 1971 – סטודיו גאולה 17, תל אביב.
- 1975 – המשכן לאמנות חולון, 1976 - פרס חולון לאמנות. הגלריה הלבנה, ירושלים.
- 1977 – בית האמנים ירושלים.
- 1980 – גלריה "דוגית", "סמרטוטי רצפה".
- 1981 – הגלריה החדשה, בית אבא חושי, אוצרת – שולי.
- 1991 – הגלריה בקיבוץ אילון - ציור על צילום, אוצרת - רות פרנק.
- 1992 – הגלריה לצילום, המדרשה, רמת השרון. אוצר - בועז טל. מוזיאון בית אורי ורמי, קיבוץ אשדוד יעקב איחוד, אוצרת - רות שדמון.
- 1993 – הגלריה של המחלקה לצילום בצלאל, בצלאל. אוצר - יגאל שם טוב.
- 1994 – הסטודיו רעננה, ארט פוקוס, תערוכה זוגית עם בועז טל.
- 2000 – Ofice de touri Fontevraud L'Abbaye' France- בתי הכפר בגרפיט.
- 2004 – גלריה הוראס ריכטר, יפו, אוי ארצי מולדתי.
- 2005 – הגלריה העירונית, רעננה, פה בארץ חמדת אבות, אוצרת - אורנה פיכמן.
- 2010 – גלריה לשלום גבעת חביבה, "לתפארת מדינת", אוצרות - אתי עמרם ואסנת בן שלום.
- 2012 – גלריה עירונית רעננה, "סיפור מסגרת".
- 2013 – גלריה טובה אוסמן, תל אביב, "שריטה".
- 2015 – גלריה טובה אוסמן, תל אביב, "עבודות".
תערוכות קבוצתיות
- 1970/1971 – גלריה צ'מרינסקי, תל אביב.
- 1973 – גלרי אוחנה, לונדון, אמנים ישראלים.
- 1974 – בית האמנים, וינה, אמנים ישראלים.
- 1977 – המרכז לאמנות חזותית, באר שבע, אמנים מורי המרכז.
- 1978 – הביאנלה לאמנים צעירים, מוזיאון לאמנות חדישה, חיפה.
- 1978 – מוזיאון ישראל, מתקשרים עם קדישמן.
- 1979 – אגודת הציירים תל אביב, אלבום הדפס בנק דיסקונט.
- 1982 – דמות האישה באמנות ישראלית, אמנות לעם. גלריה הקיבוץ, תל אביב, תערוכה פוליטית.
- 1983 – מוזיאון לאמנות חדישה, חיפה, הטריאנלה לגרפיקה.
- 1983 – גלריה רדיוס, תל אביב, תערוכה פוליטית.
- 1985 – אמנות לעם, נשים באמנות.
- 1991 – בית אריאלה, תל אביב, תערוכת הדפס, בנק דיסקונט.
- 2003 – מוזיאון לאמנות מודרנית, ורונה, איטליה.
- 2004 – מוזיאון מונארט אשדוד, פתיחת המוזיאון, אוסף בר גרא.
- 2007 – בנק הפועלים, תל אביב.
- 2008 – הגלריה על האגם, רעננה, "תבנית נוף מולדתי".
- 2008 – בנק הפועלים, תל אביב.
- 2012 – גלריה עירונית רעננה, סיפור מסגרת, ,אוצרת - אורנה פיכמן.
לקריאה נוספת
- אוסמן, טובה, (אוצרת). (יוני 2015), דף לתערוכה "חניתה בן ז'נו: עבודות", תל אביב: גלריה טובה אוסמן.
- אוסמן, טובה, (אוצרת). (2013). דף לתערוכה "חניתה בן ז'נו: שריטה", תל אביב: גלריה טובה אוסמן.
- אביב, נעמי, (דצמבר, 2011 ), "חניתה בן ז'נו", תל אביב. דף לתערוכה "סיפור מסגרת" בגלריה העירונית, רעננה.
- בן ז'נו, חניתה, (2011), "אבי, אהרון בירנפלד, ז"ל", דף לאורנה פיכמן, אוצרת הגלריה העירונית רעננה.
- בן ז'נו, חניתה, (1980), "סמרטוטי רצפה", דף לתערוכה בגלריה "דוגית".
- חניתה בן ז'נו: עבודות, ספר אמן, הוצאה פרטית, 2013.
- מרם, אתי ואסנת בן-שלום, אוצרות, ( 2010), חניתה בן ז'נו "לתפארת מדינת," גלריית המרכז לאמנות, גבעת חביבה.
- סומק, רוני, (1980). "משהו על פרופורציות סמרטוטיות," עיתון 77 לספרות ולתרבות: 19.
- פיכמן, אורנה, (אוצרת ומנהלת הגלריות בבית יד לבנים, רעננה), (2005), דף לתערוכה חניתה בן זנו, "פה בארץ חמדת אבות," דף התערוכה של הגלריה העירונית רעננה, 2005.
קישורים חיצוניים
- חניתה בן ז'נו מציגה: ציורי ילדות קסומים, אתר Makara
- תערוכת "ציורי ילדות קסומים, אתר אמא אבא, פינה חמה להורים
- ציורי ילדות קסומים, אמא נגה, מגזין להורים, ילדים ומה שביניהם
- סרטון פתיחת התערוכה של חניתה בן ז'נו בגבעת חביבה, "לתפארת מדינת", 2010
- דף התערוכה, "חניתה בן ז'נו: שריטה" (אורכב 22.06.2015 בארכיון Wayback Machine)
הערות שוליים
- ^ רחל אנגל, תערוכת סיום של מכון אבני, מעריב, 26 בספטמבר 1969
- ^ רוני סומק, "משהו על פרופורציות סמרטוטיות", עיתון 77 לספרות ולתרבות, 1980, עמ' 19
- ^ טובה אוסמן, חניתה בן ז'נו: עבודות, גלריה טובה אוסמן, תל אביב, 2015
- ^ אורנה פיכמן, דף לתערוכה חניתה בן זנו: "פה בארץ חמדת אבות", הגלריה העירונית רעננה, 2005
