טיוטה:אין עצם מסתיר על עצמו
 |
אין לראות דף זה כערך אנציקלופדי. יש לשכתבו באופן יסודי ולהתאימו לשאר ערכי המכלול.
| |
| אין לראות דף זה כערך אנציקלופדי. יש לשכתבו באופן יסודי ולהתאימו לשאר ערכי המכלול. |
בתורת חב"ד המשפט אין עצם מסתיר על עצמו קובע כי ישות שמסתירה ומעלימה את עצמה אזי ההסתרה שנוצרת תהיה רק כלפי ישויות אחרות ולא תהווה כלפי עצמה.
הטענה בתורת חב"ד בסוגיית אחדות ה', כהסבר לכך שהצמצום שפעל שם אלקים אינו מעלים לא על עצמותו ולא על אורו, וכל פעולתו הוא רק להעלים על האור ביחס לנבראים. בהתאם למבואר בספרי קבלה והחסידות העובדה שהבורא לא נרגש וניכר בעולם שברא היא תוצאה של התעלמות והסתתרות של הבורא מהנבראים ("צמצום"), באה הטענה "אין עצם מסתיר על עצם" לטעון שהסתתרות זו היא רק כלפי הנבראים ואילו כלפי הבורא אין כלל הסתרה.
הטענה באה כהסבר לפסוק: "כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקים"[1]. ומבארת כי היות וההסתרה (שם אלקים) נוצרת היא מאותה המציאות המוסתרת שם הוי"ה, לכן לא נוצרת הסתרה אמתית מהטענה כי "אין עצם מסתיר על עצמו".
מקור
מקורה הראשון של הטענה כלשונה הוא במאמר שאמר האדמו"ר הזקן:
"ואמנם יובן למשכיל דלגבי עצמותו יתברך אין בחינת מגן המבדיל דשם אלקים הבדלה והעלם אמתי, מאחר שהוא עצמו המעלים ומבדיל כו׳ ועיקר ענין ההבדלה וההעלמה הוא רק לנבראים בלבד כדי שיתקיימו במציאות יש ודבר כנ״ל, אבל לא לגבי עצמותו. וזהו שאמר דקמיה כחשכה כאורה כו׳ וכמו שנתבאר במקום אחר. וזהו "כִּי הוי׳ הוּא הָאֱלֹקים" ית' דהבדלה דשם אלקים מתיחד בעצמותו ית׳ בתכלית היחוד ולזאת "אֵין עוֹד" (המשך הפסוק) שאין הנבראים תופסים מקום כלל, אפילו בדרך בחינת עוד ודבר טפל.."
וכעין הדברים מובא בתורת חיים לאדמו"ר האמצעי
"ומאחר שהוא בעצמו ית' עשה בחינת המגן ונרתק זה דשם אלקי' כדי שיהי' בריאה בעל גבול כו' אם כן אין זה הגבלה וצמצום כלל לגבי עצמותו רק למקבלים לבד כדי שיהיו במציאות יש וגבול כו'.
תוכן הטענה
הרעיון שבטענה היא שממבטו של המציאות המוסתרת אין כלל הסתרה, ופעולתו מעלימה רק כלפי הזולת, אך כלפי עצמו הוא לא יכול להסתיר. ולעומת הסתרה הנובעת מגורם חיצוני אזי ההסתרה אכן מגבילה את המוסתר הוא באמת מעלים ומסתיר.
בביאור העניין בפרטיות ישנם בספרי החסידות שני מהלכים כלליים:
- התאחדות שני הקווים מצד שורשם בעצמות - מכיוון שבעצמות כלולים שני הכוחות, שההעדר ההגבלה של העצם מחייב שיהיו לו ב' הכוחות "שכשם שישנו כח בבלתי בעל גבול כך ישנו כח בגבול"[2]. ממילא כשהם כלולים בו עניינם ומהותם של שני הכוחות הוא לא הציור שלהם המבדיל אותם זה מזה, אלא נרגש בהם מהותם שהם כוחות העצמות, לכן אינם מנגדים זה לזה. משום שמהות שניהם אחד - כוחות של העצמות, שנרגש בכח הגילוי שמהותו הוא כח העצם, וכך נרגש גם בכח ההעלם שהוא כח העצמות.[3]
- התאחדות שני הקוים מצד מטרת הצמצום - מכיוון שהצמצום הוא חלק מתהליך הגילוי לכן אינו מעלים על הגילוי ובו ומצד המתגלה הוא נמצא בו בגילוי גם כשמתעלם מהמקבל. (כמדומה שכן הוא מהלך הדברים בוידעת מוסקווה, וכן הוא המשמעות במאמר להבין בלקו"ת אות ה אף כי שלא במפורש ממש)
קיימת מעלה בכל אחד משני האופנים, באופן הא' התאחדות הכוחות גילוי וצמצום היא בעצם מהותם. כל עצם המושג צמצום הוא רק מצד העצמות וכל מהותו ועניינו הוא ביטוי לכח העצמות שהוא גם המקור לכח הגילוי וההתפשטות. בניגוד לאופן השני בו הכוחות עצמם אכן שונים והפוכים זה מזה, ורק מטרת הצמצום זהה למטרת הגילוי, אבל בעצם מהותו וציורו הצמצום שונה בניגוד לגמרי מתנועת הגילוי.
אולם קיימת מעלה גם באופן השני שהתאחדות הכוחות היא בפעולתם הגלויה. כלומר, גם כשמתגלה בכל אחד מהם ציורו הפרטי שבו הוא שונה בתכלית מזולתו למרות זאת מתאחדים ופועלים יחד.
בניגוד לאופן הא' שהתאחדות הכוחות בעצם אינו מחייב שגם כשהתנועות יבואו בהתגלות הם יהיו מאוחדים, כי למרות שמצד העצם מהות שניהם אחד כשבאים בגילוי ומתגלה ציורם הפרטי הם סותרים ומנגדים זה לזה בתכלית, שזו תנועת גילוי (חסד) וזו תנועת העלם וההסתר (גבורה).[4] אולם באופן הב' ההתאחדות של שני התנועות היא גם בהתגלותם, כי ניגודם של שני הקווים מותנה בכך שהם יהיו שני קוים שונים ונפרדים בלי שייכות זה לזה[5]. אולם כשכל תנועת הצמצום באה למטרת גילוי התאחדות הקווים היא גם בהתגלותם, משום שכל תוכן ומהות תנועת הצמצום הוא למטרת וחלק מתנועת הגילוי.
אולם מבואר בחסידות[6] שלולי התאחדות שני הקווים מצד שרשם לא היו באים מתאחדים גם בהתגלותם, והתאחדות התנועות בהתגלותם ושילובם זה בזה הוא רק מצד שבשרשם מהותם אחד[7]
משלים
השפעת הרב על ידי משל
כמשל והמחשה לטענה זו מובא בתורת החסידות משל מהשפעת שכל מרב לתלמיד. משל זה מובא לראשונה במאמרי האדמו"ר האמצעי (ספר מאמרי אדמו"ר האמצעי שמות חלק ב עמוד תערג) משל שהורחב והתבאר על ידי אדמו"רי חב"ד במאמריהם במשך הדורות.
המשל מתאר, רב חכם גדול הרוצה להשפיע "השכלה" לתלמיד שכישוריו השכליים נמוכים וקטנים בערך לשכלו של הרב. להצלחת המשימה נדרש המשפיע לצמצם ולהתאים את שכלו וחכמתו לרמת התלמיד. בסופו של דבר הרב ישפיע רק קיצור ותמצות של שכלו הרב. מלבד זאת, לעיתים כאשר עולמו של התלמיד זר ומנותק לגמרי מעולמו של הרב, על הרב להעלים את השכל במשל מתאים מעולמו של התלמיד. המשל ופרטיו הנם מושגים שונים וזרים לחלוטין מעומק שכלו והשגתו של הרב.[א]
אולם בו בזמן שהרב והתלמיד עסוקים בשכל המקוצר ובמשל, אכן שכלו של הרב וסברותיו נעלמים ומוסתרים, וסברותיו המופשטות של הרב אינם גלויים. אולם כלפי הרב לא רק שהסברות שמורות בזיכרונו הן גם מאירות בפרטי המשל, ובכל פרט במשל רואה בו הרב איך הוא מסביר את הנמשל השמור בזכרונו.
וכן הוא גם בהשפעה האלוקית בעולמות, אשר למרות ההסתרה והצמצום שבהשפעה לצורך התאמה והתלבשות בנבראים הסתרה זו היא רק מצד הנבראים אולם מצד הבורא (במשל - הרב) בכל פרט בבריאה מאיר שורשו האלוקי וחיותו כפי שהוא מצידו לפני צמצומו.[8][9] לאמתו של דבר, כשמדובר ברב ותלמיד ישנו שלב בו הרב מסתיר את השכלתו ומשאיר אותה אך ורק בזיכרון, ובמובן מסויים הרי זו הסתרה גם כלפי הרב.[ב] ואילו בבורא העולם אין שלב בו הצמצום היה כלפיו וגם בעת הצמצום אין בכך שום הסתר על הבורא.[9][10]
לימוד אותיות המסכת
תקדים ומעין משל זה מביא האדמו"ר הזקן בלקוטי תורה במאמר "להבין מה שכתוב באוצרות חיים" אות ה' משל לחכם הבקי באיזו מסכת בכל פרטיו וכל הקושיות והתירוצים לעומקן הכל תפוס בשכלו באר היטב ופרטי סברותיה תפוסים בשכלו והשגתו בתכלית. חכם זה כשמעיין וחושב ומדבר בה אזי אור השכל והחכמה שבמסכת מתגלה ומתלבש באותיות בשכלו. אולם כשפוסק מלעיין רק חוזר על לימודו לבד בלי עיון, כגון חזרת לשון המשנה. במקרה זה אם כי ישנם האותיות מסתלקת מהן כל העמקות והרחבת השכל ואינו מתגלה כלל באותיות אלו. והאותיות הם רק בחינת רשימו לגבי אור השכל שאינו מתגלה כלל לזולת השומע ממנו אותיות אלו. אולם ההעלם זה הוא רק לגבי הזולת (או אפילו לגבי הדבור שלו שבאותיות הדבור שלו אין בגילוי אור השכל) אבל לגבי האדם עצמו המדבר, מאחר שהשכל כולו גלוי וידוע אצלו בלי שום יגיעה (וסוקר במחשבה אחת מה שצריך לפרש בדבור זמן רב כנודע) וכיון שכן הרי גם בשעה שחוזר על האותיות לבד גלויים וידועים ונסקרים במוחו ומחשבתו כל עומק השכל שיש במסכת זו ואינן כלל בבחי' העלם והסתלקות מהשכל והמחשבה שלו.[11]
כיסוי הראש
מובא בשולחן ערוך בקשר לכיסוי הראש[12]:"..הנחת היד על הראש לא חשיבה כיסוי.." ומקורו בשו"ת תרומת הדשן (סימן י') שנימק את הדין: "משום דהראש... והיד חד גוף אינון ואין הגוף יכול לכסות על עצמו.."[13] כלומר, היות ותוכנו של כיסוי הראש הוא הסתרת מציאותו אין בכוחו להסתיר את מציאותו על ידי גופו שלו עצמו[14] משל זה מבאר את ההתאחדות של הכוחות כפי שהם מצד העצם שאין בכוחם להעלים זה על זה לפי שהמהות של שניהם הוא אותו העצם.[15]
ביאורים
- ^ היכולת של משל "להעביר" רעיון שכלי מרב לתלמיד הוא כמו בגד ולבוש שמחד בגד הוא זר לאדם הלובש, מאידך הבגד מותאם למידתו. כן הוא גם במשל ונמשל, שהמשל הוא דבר זר מהשכלת הרב ומעלים עליו, אלא שהיות והוא מותאם לפרטי הנמשל ולכן באמצעותו ניתן לתפוס את השכל.
- ^ שהרי בעת שהוא מכין את השיעור עליו להסתיר את ידיעותיו שלא יבלבלו בהכנת השיעור.
הערות שוליים
- ^ דברים ד, לט. ועוד
- ^ עבודת הקודש חלק תחילת פרק ח
- ^ עוד בעניין התאחדותם בעצמות ראה בספר "מאמרי אדמו"ר האמצעי" - דברים א עמוד רה ואילך.
- ^ ראה ערך ה' הוא אלקים כי תתכן התגלות הייחוד של הכוחות כפי שהוא בעצם (אופן הא'), ואזי מתגלה האחדות ביניהם באופן עמוק יותר (ממאמר דיבור המתחיל "גדול יהיה" תשכ"ב אות ח-ט.)
- ^ כלומר יתכן כי העצם יחליט מטעמים השמורים עמו להעלים עצמו לגמרי ללא שום גילוי (ואז לא יהיה בהעלם גילוי).
- ^ ראה מאמר וידעת היום ספר המאמרים תרנ"ז עמוד מח.
- ^ ראה שער היחוד והאמונה פרק ו' ”כי מאחר שהן ביחוד גמור עמו, לכן הן מתייחדות זו בזו וכלולות זו מזו...”.
- ^ הרבי הרש"ב, ספר המאמרים תרנ"ז עמוד מח ואילך.
- ^ 9.0 9.1 ספר המאמרים תרס"ה עמוד קפב ואילך.
- ^ הרבי, מאמר גדול יהיה תשכ"ב (ספר המאמרים מלוקט (מהדורה חדשה - חלק ד עמוד 118).
- ^ לקוטי תורה ויקרא נג, ג.
- ^ סימן צא סעיף ד.
- ^ הובא בית יוסף וב"ח שם, וכך כותב גם אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שלו (אורח חיים סימן צא סעיף ד.): "הנחת ידו על ראשו אינה חשובה כיסויי לפי שהיד והראש גוף אחד הן ואין הגוף יכול לכסות את עצמו"
- ^ ראה ספר המאמרים תרס"ה עמוד קפב בתילת העמוד.
- ^ מאמרי האדמו"ר הרש"ב: "ת"ר נר חנוכה", תרמ"ג. "וידעת היום", תרנ"ז. "ראה קראתי בשם בצלאל" תרס"ה.
