טיוטה:אם אינו ענין לזה תנהו ענין לזה
אם אינו ענין לזה תנהו ענין לזה הוא כלל מדרשי המופיע בברייתא דל"ב מידות[1], לפיו אם אין אפשרות לפרש דין מסויים שנאמר בפסוק כפשוטו, אנו מעמידים את הדין במקרה אחר.
אופניו
במידת "אם אינו ענין" משתמשים שכשידוע לנו שאין אפשרות לפרש את הפסוק כפשוטו באחד משני אופנים אלו:
- כשהדין כבר ידוע לנו, בין מפסוק זה, בין מפסוק אחר, או שניתן ללמוד אותו באחת מהמידות שהתורה נדרשת בהם.
- כשהדין נסתר ממקום אחר, בין מפסוק זה, בין מפסוק אחר, ובין מסברא.
דוגמאות
כשהדין ידוע לנו
- בפרשת איסור אחות אב ואחות אם נאמר שאף העראה אסורה, ודין זה מיותר, שבכל איסורי עריות לומדים שגם העראה אסורה מנידה, ולכן אנו מעמידים את דין זה באיסור משכב בהמה, שגם בו אסורה העראה[2].
כשהדין נסתר
- בפסוק נאמר "בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת", ואי אפשר לפרש כפשוטו שמצוות אכילת מצה נוהגת ביום י"ד בניסן, שהרי נאמר "תאכל עליו מצות", כלומר שמצוות אכילת מצה היא בזמן מצוות קרבן הפסח, שהוא ביום ט"ו, אלא אנו מעמידים את הפסוק לענין ביעור חמץ, שמצוותו בי"ד בניסן[3].
תוקפה
בשונה משאר מידות שהתורה נדרשת בהן, מבחינה הלכתית דין הנלמד ממידת אם אינו ענין אינו נחשב דין הנלמד מדרשה אלא דין הכתוב בפסוק מפורש[4].
מידה זו לא רשאי כל אדם לדרוש, אלא רק חכמי המשנה שדבריהם דברי קבלה[5].
כמו כן לפעמים דין נדרש ב"אם אינו ענין" לא בדרשה גמורה אלא באסמכתא.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ המידה העשרים, על פי ספר הכריתות נתיבות עולם כ, יד מלאכי כללי התלמוד ב
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף נ"ד עמוד ב'
- ↑ מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יב יח
- ↑ ספר הכריתות נתיבות עולם כ
- ↑ רא"ם במדבר ל ב