יהדות מודנה

בית הכסת היהודי של מודנה

הקהילה היהודית של מודנה היא אחת מ-21 קהילות יהודיות באיטליה המאוחדות ב-איגוד הקהילות היהודיות של איטליה (UCEI).

היסטוריה

מימי הביניים ועד האמנציפציה

ישנה עדות לנוכחות היהודית במודנה מהמאה ה-14. מסמכים נוטריוניים מראים שב-26 בינואר 1368 שני אזרחי מודנה מכרו ליהודי לאונה בנו של המנוח סבטוצ'ו דה מונסטנטו, תושב מודנה, גן שנועד לשמש כבית קברות עבור יהודי בשם משה, יורשיו ומשפחתו. צו של המרקיז ניקולו השני ד'אסטה מיום 15 בנובמבר 1366 העניק למשה את הזכות למכור, לרכוש או להשתמש בקרקע כבית קברות, ומכאן ניתן להסיק על קיומה של קהילה יהודית במודנה כבר מסוף המאה ה-14.

הנוכחות היהודית במודנה גדלה משמעותית במהלך המאה ה-15, כאשר ניתן למצוא יותר מ-500 מסמכים על יהודי מודנה בין שטרי נוטריון. היהודים התיישבו במודנה כדי לעסוק בהלוואות כספים, הן כנגד התחייבויות והן כנגד התחייבויות בכתב, הפתוחות לציבור, בהתאם לנהלים שהושגו על ידי שושלת בית אסטה. הרישיון המקומי הראשון ניתן ב-1 בינואר 1393 על ידי המרקיז אלברטו החמישי ד'אסטה לגוליילמו בנו של המנוח מוסטו דה פרמו, שחי במודנה; סלומונה די מטאסיה דה פרוג'ה, שחי בבולוניה; יורשיו של המנוח מוסטו דה לוצ'י דה פרוג'ה, שחי בבולוניה; ויורשיו של המנוח סלומונה די אליה, שחי ברימיני. מדובר בבנקאים שרצו ליצור שווקים חדשים למסחר בכסף.

בשנת 1451, בורסו ד'אסטה, אשר ניצל לעיתים קרובות כסף שהלוו לו יהודים, השיג בולה אפיפיורית מהאפיפיור ניקולאי החמישי המאשרת ליהודים להתגורר במדינותיו. בשנת 1492 הציע הדוכס ארקולה הראשון ד'אסטה מקלט במדינותיו למגורשי ספרד, שהגיעו מג'נובה. בשנת 1548 התיישבו בעיר מספר יהודים מפורטוגל. עם מעבר בירת אסטה מפרארה למודנה, בעקבות העברת דוכסות פרארה לידי מדינת האפיפיור, גדל מספרם של היהודים בעיר. יהודים רבים מפרארה הלכו בעקבות צ'זארה ד'אסטה למודנה בשנת 1598, מה שהעלה את מספר יהודי הקהילה ל-5,000.

לוחית שיש לזכר קבלת הפנים של יהודי ספרד על ידי דוכס מודנה ופרארה

כמה יהודים ממוצא גרמני (אשכנזים) הגיעו למודנה מפינלה אמיליה, הנמל הראשי של משפחת אסטה על נהר הפו. הסוחר היהודי דונאטו דונאטי שהגיע גם הוא מפינלה אמיליה קיבל במהלך תקופת הרעב אישור מהדוכס צ'זארה ד'אסטה, בהכרזה מיום 15 ביולי 1621, לעבור לזריעת כוסמת, שהייתה עמידה יותר לבצורת, למדינות אסטה.

בית הקברות היהודי של מודנה בסן קטאלדו, 1903

בשנת 1631, היהודים קיבלו אישור לרכוש אדמה בין via Pelusia ל־via Emilia כדי לבנות את בית הקברות שלהם, במקומו של בית הקברות היהודי הקודם שהשתרע בין הצד המזרחי של piazzale Boschetti ל־viale Caduti di Guerra. בית הקברות החדש, שהורחב בשנים 1808 ו-1872, שימש עד 1903, אז הוחלף בבית הקברות של סן קטאלדו ובוטל בשנת 1947, כאשר המצבות הועברו לבית הקברות החדש.

בשנת 1638, אולצו היהודים לחיות בגטו בהוראת הדוכס פרנצ'סקו הראשון ד'אסטה. כבר בשנת 1617 ניסחו שומרי העיר בקשה בנושא. הגטו גובל ב־via Emilia ובvie Blasia, שהן Coltellini וויה Fonteraso של ימינו. הוא כלל את אתר piazza Mazzini של ימינו, שהתקבלה לאחר הריסת חלק מהגטו בשנים 1904–1905. בצומת שני הרחובות הפנימיים עם via Emilia הוצבו שני שערים שסגרו את הגטו משקיעה ועד עלות השחר, ובודדו אותו משאר העיר. בשל השטח המוגבל, הבתים היו בני חמש או שש קומות. הרחובות הצרים היו מרופדים בעיקר בפורטיקו, שנפתחו אל חנויות קטנות ומחסנים, רובם שייכים ל"strazzaroli", שכביכול סחרו רק בסמרטוטים, אך במציאות היו לעיתים קרובות מלאי טוב.

הודות לכישוריהם היזמיים ולקשרי המשפחה והמסחר ששמרו במחוזות איטלקיים אחרים, כמו גם במזרח ובמערב, יהודי מודנה ושאר הטריטוריות של הדוכסות החזיקו או יצרו מפעלים וסדנאות לייצור משי, כסף ויהלומים שסיפקו תעסוקה לאזרחים רבים. בשנת 1700 משפחות סוחרים כמו משפחות סנגווינטי, סאצ'רדוטי, נורסה ואוסיליו היו הבעלים של כל מפעלי הטוויה המונעים במים בעיר. בלוחות השנה של החצר משנת 1770, לאודדיו פורמיג'יני ומשה בנימינו פואה (1729–1821) רשומים כצורפים דוכסיים וספרנים, בהתאמה. בכל בוקר, מספר רב של פועלים פשוטים, סוחרי יד שנייה, סוחרי סדקית וקמעונאים קטנים עברו בשערי הגטו והלכו להציג את מרכולתם בשווקים בפיאצה טורה ובפיאצה גרנדה. בשנת 1772 היו ארבעה עשר סוחרי יד שנייה יהודים בפיאצה טורה.

בשנת 1771, הדוכס פרנצ'סקו השלישי ד'אסטה התיר לכל היהודים ב"קוד החוקים והחוקות של מדינות אסטה", למעט חריגות בדדות, "לעסוק בכל המקצועות", תוך שמירה על מגורים בגטו. החלונות היו צריכים להמשיך להיות מצוידים בסורגים ובגובה מהקרקע "שבע עד שמונה ידיים", והמפתחות לשערים היו נעולים בלילה והיו צריכים להישמר על ידי שומרים נוצרים. בשנת 1775 מנתה אוכלוסיית הגטו 1,221 תושבים, כ-30% מהם קיבלו סיבסוד עקב עוניים. באותה שנה, הדוכס התיר ליהודים ללמוד בבתי הספר הציבוריים של אוניברסיטת מודנה.

ב-6 באוקטובר 1796 הגיעו הצרפתים למודנה, ושושלת אסטה הוחלפה בממשלה זמנית, "מוניפאליטה", שהעניקה ליהודים זכויות אזרח והזדמנות להצטרף למשמר האזרחי. משפחות יהודיות, בראשות גברים כמו סלומונה ומשה פורמיג'יני, משה סנגווינטי ועמנואלה סאצ'רדוטי, השתתפו בחברה האזרחית ונלחמו למען ממשלת מודנה החדשה והרפובליקה הצ'יסאלפינית, כשהם מחזיקים בתפקידים פוליטיים חשובים.

בשנת 1807, הרב של מודנה, לאודדיו סאצ'רדוטי, ענה על שאלות שהציג נפוליאון בונפרטה בפני רבנים ודמויות מכובדות מקרב הקהילה היהודית שזומנו לסנהדרין פריז, אשר תפקידה היה להחליט על החוקים שיש להחיל על היהודים. בשל גילו המופלג, הרב בונאוונטורה מודנה ונכבדי הקהילה משה פורמיג'יני ובניאמינו אוסיליו השתתפו במקומו.

עם נפילת נפוליאון וחזרת שושלת אסטה, פרנצ'סקו הרביעי ד'אסטה החזיר את הגטו ואסר על יהודים להשתתף במועצות העירוניות. כמה יהודים (כישראל לאטיס, בנדטו סנגוויניטי ופורטונאטו אורביני) השתתפו במרידות לאיחוד איטליה; ובנדטו סנגוויניטי ואנג'לו אוסיליו אף הקריבו את חייהם במרידות של 1821 ו-1831, בהתאמה, בקנוניה של צ'ירו מנוטי.

בשנת 1831, הדיקטטור ביאג'ו נארדי החזיר ליהודים את זכויות האזרח ואת הזכות לבעלות על רכוש גם מחוץ לגטו, אך החוקים הקודמים הוחזרו עם שובו של פרנציסקוס הרביעי ב-9 במרץ 1831. בשנת 1841 פעלו בגטו תשעה מבני ציבור, בהם בתי כנסת ובתי ספר.

במהפכה של 1848, יהודים שוב נחשבו שווים לאחרים, אך בשנת 1851 הדוכס פרנצ'סקו החמישי ד'אסטה החזיר את קוד הקודש של 1771 ופטר יהודים משירות צבאי, ואילץ אותם לשלם מס עבור כל צעיר בגיל צבאי.

מהאמנצפיציה עד מלחמת העולם הראשונה

בשנת 1859, לאחר שהוכרזה החופש, ביטלה העירייה מיד את כל החוקים החריגים הנוגעים ליהודים. לואיג'י קרלו פאריני, מושל מחוזות מודנה, פרסם את החוק הסרדיני מ-19 ביוני 1848, שהעניק זכויות אזרח מלאות לאזרחים שאינם קתולים.

היהודים, שמספרם היה לאלף, יכלו לעזוב את הגטו ולהיכנס למקצועות חופשיים, לעבוד בבתי ספר וכמנהלים ציבוריים, בצבא ובמוסדות התרבות והחברה של מודנה. אלו היו שנות האמנציפציה, שבמהלכן משפחות יהודיות של מודנה השלימו נאמנות מוחלטת לאומה האיטלקית תוך שמירה על זהותן הדתית. כמה צעירים יהודים השתתפו במלחמת העצמאות השלישית במסגרת חיל המתנדבים האיטלקי, בפיקודו של ג'וזפה גריבלדי. ביניהם ארנולדו פורמיג'יני ואנג'לו דונאטי שלחמו בבזקה בגיל 18.

פנים בית הכנסת היהודי של מודנה

בין השנים 1869 ו-1873 נבנה בית הכנסת החדש של מודנה, שאושר על ידי הוועדה היהודית מאז 1861 ותוכנן על ידי המהנדס לודוביקו מגלייטה (1829–1890).

בשנת 1893 אישרה מועצת העיר פרויקט לפיתוח עירוני מחדש של העיר, שכלל בין היתר את הריסת הגוש שבין vie Blasia ל-via Coltellini, חלק מאזור הגטו לשעבר שנחשב לאחד מ"אזורי ההיגיינה" של העיר. ההריסה הושלמה בשנת 1903 ויצרה את פיאצה מציני הנוכחית. האכסדרה via Coltellini נהרסה גם היא, וחזיתות הבתים המשקיפות על הכיכר שוחזרו ועוצבו. שישים משפחות פונו ונאלצו לעבור דירה. בתי כנסת, בתי וועד ובית הספר Sanguinetti, מרכז ללימוד ותפילה יהודיים מאז המאה ה-16, נהרסו ונסגרו.

בשנת 1894 ציטט הרב ג'וזפה קאמאו בנאום ההשבעה שלו בבית הכנסת את שמותיהם של רבנים ומורי הוראה רבים ממודנה: Nataniele Trabotti, Abramo Graziano, Bonaventura Modena, Castelbolognesi, David Zechut Modena, Sansone Teglio, Abramo e Mosè Sinigaglia, Moisè Ehenreich, Salomone Jona.

בשנת 1901 פורסם במודנה L'Idea sionista – מגזין חודשי של התנועה הציונית, שנוסד על ידי קרלו קוניליאני, פרופסור למדעי הפיננסים באוניברסיטת מודנה. תחת נשיאותו התקיימה במודנה באוקטובר 1901 הוועידה השנייה של הציונות האיטלקית.

ממלחמת העולם הראשונה ועד ימינו

במהלך מלחמת העולם הראשונה ועד 1938 המשפחות היהודיות של מודנה: דונאטי, לוי, קרמה, נקמני, נמיאס, מודנה, פורמיג'יני, פרידמן, אוסיליו, טליו, סאצ'רדוטי ואחרים נתנו את תמיכתן המלאה בממלכת איטליה ויהודי מודנה השפיעו עמוקות על התרבות והחברה של מודנה. באותה תקופה, יהודים רבים עברו לערים גדולות יותר כמו מילאנו, בעקבות הזדמנויות עבודה רבות. בשנת 1927 נפטר בבריסל פיו דונאטי, עיתונאי יהודי ממודנה, והובא לקבורה בבית הקברות של סן קטאלדו במודנה.

בשנת 1938 חוקי הגזע האיטלקיים פגעו קשות בקהילה היהודית של מודנה. מוסדות יהודיים נסגרו והקהילה נאלצה להסתגר מחדש. אירוע המחאה המשמעותי ביותר נגד הרדיפה היה התאבדותו של המו"ל אנג'לו פורטונאטו פורמיג'יני, שקפץ מהגירלנדינה לאחר שנאלץ לסגור את בית ההוצאה לאור שלו.

הקהילה היהודית במודנה שוקמה בהדרגה לאחר מלחמת העולם השנייה. יהודי מודנה חיים בעיקר במרכז העיר, והקהילה מתפקדת בקהילה פעילה, עם בית הכנסת, מרכז תרבותי וחיי קהילה מסורתיים.

הארכיון ההיסטורי וספריית הקהילה

הארכיון ההיסטורי של הקהילה היהודית של מודנה משמר מסמכים המתוארכים להקמת הגטו ועד ימינו, וכן מסמכים מהמאה ה-16. הוא תוכנן להיפתח לציבור בשנת 2009 בקומת הקרקע של בית הכנסת במודנה. הארכיון מכיל בעיקר מסמכים מנהליים, אם כי ישנם גם רשומות בית הספר ורפואיות, כולם במצב טוב. במשך מאות שנים, החומרים לא ניזוקו או אבדו והם אוחסנו בחללים הסמוכים לבית הכנסת מאז בנייתו. באמצעות מגוון ארגונים מחדש, אוחדו הקרנות הכוללות הקשורות לעבודות הצדקה שניהלה הקהילה, כולל אלו שעסקו בחינוך צעירים (גן ילדים, מכון חינוך, נציג ויטוריו קסטלפרנקו) ואלו שסיפקו סיוע לנזקקים (חברת החסד לנשים יהודיות "סועד חולים", חברת החסד לגברים, חברת "מלביש ערומים", חברת אשמורת הבוקר, נציג פלמיניו נקמני, כולן קיימות בשנת 1941, וועדת הצדקה היהודית). האוסף כולל גם את ההתכתבויות של האגודה הציונית קוניליאני, את תיקי אוסף פרידמן, הנוגעים בעיקר לתקופה שלאחר המלחמה, וחומר הנוגע לניהול האדמיניסטרטיבי של Villa Emma.

ארכיון הקהילה היהודית של מודנה הוא גם מקור מועדף לקשריה עם הקהילות הקטנות יותר באזור אסטה. בנוסף לארכיון קארפי, שכל ארכיונה נשמר, קיימים גם ארכיונים של פינלה אמיליה ורג'ו אמיליה. סדרת "הנכסים היהודיים", המתוארכת למאה ה-19, ראויה לציון ומשמשת לשחזור זכויותיהם של חברי קהילות מודנה ורג'ו אמיליה בערים קטנות יותר ובאזור הכפרי הסובב אותה. הספרייה, המורכבת מכ-2,500 כרכים וכתבי עת (כמעט כולם באיטלקית, למעט חלק קטן בצרפתית, אנגלית ועברית) וכוללת שתי מהדורות מהמאה ה-16 וכמה כרכים מהמאות ה-18 וה-19, משמשת כתיעוד של חיי הדת, תחומי העניין התרבותיים ודרכי החינוך של קהילת מודנה במאות ה-19 וה-20. היא מקוטלגת כעת במאגר הביבליוגרפי של המרכז המחוזי של מודנה של שירות הספריות הלאומי.

ראו גם

• מודנה
• קהילות יהדות איטליה

ביבליוגרפיה

• Franco Bonilauri, Vincenza Maugeri, Le comunità ebraiche a Modena e a Carpi: dal Medioevo all'età contemporanea, Giuntina, 1999 (ISBN 88-8057-088-9 scheda su Google books).
• Elena Carano, Persecuzione Deportazione Solidarietà, la comunità ebraica modenese nella seconda guerra mondiale, Edizione Artestampa, (ISBN 978-88-89123-93-5)
• Clara Ghelfi, Orianna Baracchi, La comunità ebraica a Modena, Comune di Modena, 1995
• Gli ebrei e la città, fotografie dagli album di famiglia, Modena, RFM Edizioni, 2002
• Luisa Modena, Il Ghetto e la Sinagoga di Modena, Modena, Guiglia editore, 1999
• Maria Pia Balboni, Gli ebrei del Finale nel Cinquecento e nel Seicento, Giuntina, 2005 (scheda su Google books).
• The Jewish Encyclopedia, 12 volumi, 1901-1906
• G. Benatti, Presenza ebraica nel Ducato di Modena, Modena, 1984
• Walter Bellisi, Braccati, la persecuzione antiebraica nel modenese e nell'Alta valle del Reno (Bologna), Il Fiorino, Modena, 2008 (ISBN 978-88-7549-247-2)
• Arrigo Levi, Un paese non basta, il Mulino, 2009 (ISBN 978-88-15-13098-3)
• Fulvio Diego Papouchado, Viaggio in un ghetto emiliano, Storia degli ebrei a Modena dal Medioevo al secondo dopoguerra, Modena, Edizioni Terra e Identità, 2007

קישורים חיצוניים

• Pagina della Comunità Ebraica di Modena dal sito Moked/מוקד il portale dell'ebraismo italiano
• Le nostre Radici: Itinerari ebraici – Giornata della Cultura ebraica 2006 – Modena città capofila
• Villa Emma a Nonantola, una bella storia durante gli anni bui dell’olocausto ebraico
• Istituto storico di Modena, 1938 e dintorni, le leggi, l’ebreo e un nemico da inventare, ‏11 במרץ 2009 (ארכיון)
• The Jewish Encyclopedia, Modena, pag. 638, 1901-1906
• Albero genealogico delle famiglie Donati e Sacerdoti di Modena

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

יהדות מודנה41838687Q3137440