יהודה לייב ביאלר
יהודה לייב ביאלר (ג' בניסן תרנ"ו, 17 במרץ 1896 - ח' באייר תשל"ז, 26 באפריל 1977[1]) היה פעיל ציבור, חבר המזרחי, סופר ומשורר.
חייו
ביאלר נולד ב-1896 לר' חנוך[2], מפרנסי ורשה, וחסיד אמשינוב. עד מלחמת העולם הראשונה גר בוורשה. ב-1915 נישא עם מרים לבית ז'ליכובסקי מלוביץ, ועבר לגור בעיר זו. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה היה מנהל מפעל תעשייתי גדול בלוביץ. נוסף לעבודתו היומיומית היה עסקן חשוב, חבר מרכז המזרחי בפולין וחבר מועצת העיר לוביץ. בתחילת מלחמת העולם השנייה ברח מוורשה לרוסיה. רעייתו וצעיר בניו נשארו בוורשה עם רבים מבני משפחתו וניספו בשואה.
עם שובו לוורשה בשנת תש"ו מצא אותה חרבה, ושם כתב את קינתו המפורסמת "אֱלִי אֱלִי נַפְשִׁי בְּכִי", קינה על השואה וחורבן הקהילות היהודיות באירופה. הקינה בנויה במבנה הקינה "אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ", וקהילות רבות נוהגות לאומרה בתום הקינות בתשעה באב.
מיד עם שובו לוורשה נבחר כמנהל ועד הקהילות היהודיות שהוקם בפולין, ומנהל המחלקה המדעית בספרייה המרכזית של ורשה. לפני עזיבתו את פולין כתב מספר מונוגרפיות על הקהילות שנספו בשואה, ואף מחקר על החיים היהודיים בפולין.
בקיץ 1949 עלה לארץ ישראל, ונתבקש על ידי הרב יהודה לייב פישמן מימון, שר הדתות דאז, לנהל את המחלקה למועצות דתיות במשרד הדתות. ביאלר הקים את המוזיאון לאמנות יהודית בהיכל שלמה, והיה מנהלו הראשון. משנת 1956 שימש חבר בוועד המנהל של "יד ושם". כמו כן היה חבר בהנהלת בית הנכות "בצלאל", וחבר בהנהלת איגוד המוזיאונים.
קיבל את תואר "יקיר ירושלים" בשנת 1970.
הערות שוליים
