יהודי אינדונזיה במלחמת העולם השנייה
יהודי אינדונזיה בזמן מלחמת העולם השנייה מנו כ-3,000 יהודים, במהלך המלחמה בין השנים 1942–1945 ריכזו היפנים את התושבים הזרים, בהם היהודים במחנות ריכוז. על אף העובדה שרוב יהודי המדינה שרדו את התנאים הקשים, הביאו המלחמה ומוראותיה והאפשרויות להגירה בעקבותיה, להתפוררות הקהילה, ולהגירתם של רוב תושביה היהודיים של אינדונזיה.
רקע
בשנת 1940, אחד הנכסים המשמעותיים של ממשלת הולנד הייתה המושבה בדרום-מזרח אסיה אשר נקראה איי הודו המזרחיים ההולנדיים, אינדונזיה של היום. במאי 1940 כבשה גרמניה הנאצית את הולנד. במהלך השנים, נקטה הולנד בצעדים לחיזוק הגנת מושבותיה העשירות בדרום-מזרח אסיה בתקווה שתוכלנה לעמוד אל מול מתקפה יפנית. למרות זאת, לאחר כשנתיים כוחות יפניים פלשו ל"הודו המזרחית ההולנדית" ב-11 בינואר 1942. ההולנדים נכנעו ב-8 במרץ, אחרי שחיילים יפניים נחתו בג'אווה. אזרחים הולנדיים נלקחו בשבי ונכלאו במחנות לעבודת כפייה.
לנוכח הכיבושים המתרחבים של הצבא היפני, שפלש לפיליפינים, להונג־קונג, לסינגפור ולמלאיה (דצמבר 1941 - פברואר 1942 ) הרחיב "הצבא המלכותי של הודו המזרחית ההולנדית" (דהיינו, אינדונזיה) את שורותיו על ידי גיוס אזרחים, אולם האזרחים היו חסרי כל הכשרה צבאית והשתמשו בנשק מיושן. בתוך זמן קצר, השתלט הצבא היפני המאומן והמצויד היטב על האיים העשירים באוצרות טבע.
לאוצרות טבע אלו (בעיקר נפט, גומי ואורז), נזקקה האימפריה היפנית והחיילים האינדונזים נלקחו למחנות השבויים. החיילים האינדונזים (שבחלקם היו יהודים) נלקחו למחנות שבי של הכוחות היפנים. שם סבלו רעב ומחלות, נעקצו מפרעושים ומכינים, ונענשו על כל שגיאה קלה במכות במוטות עץ וברזל ובמניעת מזון או מים, או שנורו למוות. ממחנות השבויים הועברו החיילים עד מהרה למחנות עבודה.[1]
יחס הכובשים היפנים לאזרחים האירופאים באינדונזיה
לאחר פלישתה של יפן לאינדונזיה התחיל בידוד האזרחים האירופאים ובתוכם היהודים מהאוכלוסייה המקומית והכנסתם לגטו. בניגוד לחיילים שנלקחו בשבי מיד עם כניעת כוחות הצבא המקומי, תושבי אינדונזיה החלו להרגיש את השפעות הכיבוש בהדרגה. בשלב הראשון נדרשו כלל האזרחים להרכין ראשם בפני אנשי הצבא שעוברים לידם. בשלב השני נאסרה ההאזנה לרדיו, כל בתי הספר נסגרו וילדים נאלצו להישאר בבית, ובשלב מאוחר יותר נשלחו גברים לחוד, ונשים וילדים לחוד למחנות ריכוז. היפנים אסרו על האזרחים האירופאים לסחור והיה להם מחסור בביגוד, אוכל, מצעים. הם סבלו מצפיפות רבה ואוכלסו במקומות קטנים הרבה אנשים. בעקבות הרעב, אנשים מתו וחלו במחלות כגון ברי ברי, מלריה ועוד[2][1].
מחנות הריכוז
אחד מן המחנות היה כלא הנמצא בכפר Tanah Tinggi (אנ') בו שהו פושעים אינדונזים וכך התייחסו גם לאזרחים שרוכזו בהם. מחנה נוסף היה ב-Tangerang Regency (אנ'), בו התייחסו הכוחות היפנים לאזרחים האסורים באכזריות, נתנו הם מעט אוכל והעמידו אותם שעות רבות בשמש בזמן הספירה. רבים מהאזרחים במחנה עסקו בהברחות של אוכל ומוצרים בסיסיים ואנשים שנתפסו, ראשיהם גולחו ונכלאו בתאים. רבים מיושבי המחנה איבדו משקל רב וכן מתו ממחלות, מעינויים או מהכאות של הסוהרים. כך, העונשים במחנות השונים היו מכות לעיתים עד מוות.[3]
בנפרד ממחנות הגברים התקיימו מחנות ריכוז לנשים וילדים. גם שם האוכל היה דל והמפקדים התאכזרו בצורות שונות. גילחו את ראשיהן, העמידו אותן במסדרים שעות ומנעו מהן מזון. ישנן עדויות שמפקד אכזרי הכריח את תושבות המחנה לקחת את מנות האוכל המעטות שהיו להן ולקבור אותם באדמה. האסירים והאסירות עבדו בכריתת עצים, בעבודות בישול וניקיון, איסוף זבל וחפירת בורות להטמנתו.
במחנות הנוער, הילדים הופרדו מאימותיהן כבר בגיל 16, ככל שעבר הזמן גיל ההפרדה ירד, עד שאפילו ילדים בני 10 הופרדו מאימותיהם ועברו למחנה גברים שם עבדו בעבודות קשות מאוד דוגמת קבורת מתים וריקון שירותים.
על אף היחס הקשה האסירים מצאו דרכים להביע מחאה על המצב הקשה, למרות האיסור החמור על כל צורה של כתיבה וציור, ציירו ילדים רבים ציורים על פיסות נייר קטנטנות בעזרת עפרונות צבעוניים שהוחבאו מן הכובשים. ציורים אלה נחשבים כיום לא רק כעדות לאומץ הרב של הילדים, אלא גם כמקורות היסטוריים נדירים. הציורים תיעדו את החיים במחנה גם לפני המלחמה וגם במהלכה.[1]
יחס היפנים ליהודים באינדונזיה
מעטים מיהודי אינדונזיה הקפידו על שמירת מצוות, אולם נראה, כי בהשוואה לשגרת החיים לפני הכיבוש היפני, ההוויה היהודית הידלדלה אף יותר במחנות, שבהם לא נחגגו החגים היהודיים, ובשל המחסור הנורא במזון הם אכלו כל דבר שהגיע לידיהם. לשאלת הגדרת זהותם של היהודים על ידי היפנים, נראה כי למרות קיומה של ספרות אנטישמית ביפן, בראשית תקופת הכיבוש היפני לא הייתה אפליה בין יהודים למי שאינם יהודים, ויהודים אף לא נדרשו לציין את דתם בשום צורה הידועה לנו.
במחצית השנייה של 1943 חל מפנה ביחס של היפנים ליהודים. באחדים מהמחנות נדרשו אז כל הנשים, גם אלו שהגיעו למחנה כאירופאיות, להצהיר אם הן יהודיות, ובאחדים ממחנות הנשים, בעיקר בטנגרנג ובאדק שבבטביה, הופרדו היהודיות וילדיהן משאר האנשים. מכמה עדויות עולה, כי אספקת המזון ליהודים הייתה דלה אף מאספקת המזון הכללית. רבים מתו מאפיסת כוחות, מתת-תזונה וממחלות.[1]
יהודי אינדונזיה לאחר סיום המלחמה
סופו של הכיבוש היפני באינדונזיה, בא בעקבות כניעתה של יפן בספטמבר 1945. אנשים החלו לחפש בני משפחה אבודים ולנסות להשיב לעצמם את רכושם.
סופה של הקהילה היהודית באינדונזיה הגיע במידה רבה בעקבות המלחמה, חלק מיהודי אינדונזיה נרצחו על ידי היפנים. אך למרות שרוב יהודי אינדונזיה שרדו את המלחמה, אלו ששרדו עזבו את אינדונזיה לאחר המלחמה.
הסיבות לכך הן התחושה שאין ליהודים בשלב זה של המדינה את הכוחות הנדרשים להתחיל חיים חדשים וקהילה חדשה. בנוסף, רצו היהודים לברוח מהאלימות שהתפשטה באינדונזיה. ובעיקר, האפשרות שנתנה ממשלת הולנד לשוב ולנסות להתחיל חיים חדשים באירופה קסמה להם, שם קיוו למצוא קרובים שניצלו ממחנות ההשמדה ולבנות את חייהם מחדש.[1]
קישורים חיצוניים
- צופיה הירשפלד, שואה שלהם, באתר ynet, 28 בדצמבר 2010
- יפן במלחמת העולם השנייה, גילי חסקין – מדריך טיולים
- מחקר: כך סבלו יהודי אינדונזיה מהיפנים בשואה, באתר ערוץ 7, 22 בדצמבר 2010
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 אילה קלמפרר-מרקמן, "רק אלוקים שמר עלי": יהודים במחנות ריכוז יפניים באינדונזיה, Zmanim: A Historical Quarterly / זמנים: רבעון להיסטוריה, 2014, עמ' 72–79
- ^ "אמא אווזה" באינדונזיה | עדים דוממים - סיפורי חפצים מאוסף מוזיאון יד ושם, באתר www.yadvashem.org
- ^ Embassy of the Kingdom of the Netherlands in Israel, www.facebook.com
