היישוב היהודי ביפו בעת החדשה
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
| |
ההתיישבות היהודית ביפו בעת החדשה המאוחרת, החלה באמצע המאה ה-18 ושוב מראשית המאה ה-19. היישוב הישן ביפו חודש בעקבות ריבוי קווי האוניות שהגיעו לנמל יפו מאירופה. הנמל היה שער הכניסה העיקרי לארץ ישראל העות'מאנית, בפרט לבאים מן הים. ומאז שהונהג מתן ההגנה לאזרחי מדינות זרות, החלו להגיע לארץ ישראל נוסעים רבים. לשיא חדש הגיע היישוב היהודי ביפו בעשור השנים לפני מלחמת העולם הראשונה. ייסוד תל אביב בשנת 1909 וגירוש יהודי יפו בזמן המלחמה הביאה לירידה במספר תושביה היהודים: מ-8,000 נפש בשנת 1907 ל-5,000 נפש בשנת 1922. מאורעות תרפ"ט והמרד הערבי הגדול הביאו לירידה בנוכחות היהודית ביפו. והגורם לעזיבתם היה הצפיפות והחוסר במבני מגורים (קניית נכסים ביוקר).
יפו כעיר חרבה במשך מאות שנים
ערך מורחב – יפו
יפו שהינה אחת מהערים העתיקות באזור ואשר שימשה כעיר נמל חשובה, הוחרבה על ידי הממלוכים בשנת 1268 עם כיבושה על ידי הסולטאן ביברס. ביברס הגלה את תושביה והרס את העיר. זאת כחלק מהרס שיטתי של ערי מישור החוף בכדי למנוע כיבוש מחדש על ידי הצלבנים. משכך הציבו ביפו משמר צבאי ואסרו על בניית העיר. עם זאת לצד העיר ההרוסה שמרו והשתמשו בנמל הים אשר בנוסף למסחר שימש גם כ"שער ציון" עבור צליינים ועולי רגל יהודים לארץ ישראל.
גם בזמן השלטון העות'מאני העיר עמדה חרבה עד המאה ה-17, אז התיישבו בה נזירים פרנציסקנים והקימו בה אכסניה. באותו זמן שימשה צרפת כגורם המסחרי העיקרי שריכז את המסחר בנמלי מישור החוף הצפוני מול אירופה, בעוד נמל יפו שימש שני סוחרים וסוכן מטעמם בלבד. ככלל נמל יפו עד אותה עת שימש בתור נמל שולי ומשכך לא תרם כלכלית להתפתחות משמעותית ואף על פי כן מהמחצית השנייה של המאה ה-18 ככל שנבנו סביבות הנמל וגבר השימוש בו כך צמח לאיטו יישוב מגוון שרובו אוכלוסייה ערבית מוסלמית. התגברות הצליינים והיהודים שהגיעו תכופות דרך הנמל תרמו גם הם להתפתחות המקום.
עם זאת מיקומה האסטרטגי של יפו על דרך הים, גררו אותה במהלך השליש האחרון של המאה ה-18 לכל המלחמות שהתרחשו באיזור מה הביא לפגיעה קשה מאד בעיר ותושביה שוב ושוב. בשנות השישים והשבעים נערכו ביפו קרבות עקובים מדם בין מושל דמשק עות'מאן פאשא, וד'אהר אל עומר, שליט עכו והגליל לבין מוחמד אבו ד'הב. ב-1776 כבשו את העיר צבאות "מוחמד בֶּךּ אבו דהב" הממלוכי, וטבחו בתושביה. ומעת לעת פשטו עליה שבטים בדואים מקומיים. לאחר מכן השתקמה העיר, עד שצר עליה נפוליאון ב-1799, במהלך מסעו בארץ ישראל. ולאחר כיבוש העיר הורה נפוליאון לטבוח בחיילים העות'מאנים, שנכנעו ורוכזו על חוף יפו. אלפי שבויים הוצאו להורג. מגיפות שפרצו בשל אי-קבורת הגופות הפילו חללים רבים בקרב תושבי העיר הנותרים ובקרב חיילי נפוליאון, ונפוליאון הורה להמית כל חייל שנדבק במגפה כדי למנוע את התפשטותה.
היסטוריה של היישוב היהודי ביפו
בתקופת השלטון העות'מאני
בראשית התקופה העות'מאנית בארץ ישראל עמדה העיר חרבה עד המאה ה-17, אז התיישבו בה נזירים פרנציסקנים והקימו בה אכסניה. ככלל העיר איבדה מחשיבותה במהלך התקופה העות'מאנית בארץ ישראל. מלחמות הפחות הביאו לחורבנה ולהרג תושבים רבים. עד לתמורות שחלו בה בעת החדשה המאוחרת.
בשנת 1740 הקים ועד פקידי קושטא בסמוך לנמל יפו אכסניה ליהודים העולים לרגל לירושלים, ואשר היה החאן היהודי היחיד שפעל בעיר עבור עולים יהודים. המבנה נודע גם בשם "בית זונאנה" על שמו של רבי יעקב בן דוד זונאנה, הגביר היהודי שרכשו[1], וכלל גם מקווה טהרה. בין המזכירים את המקום נמצא החיד"א, שביקר במבנה ב-1757, והנוסע ר' שמחה מזאלזיץ ב-1764[2]. עם זאת, כעבור שנים בודדות השתלטו ערביי יפו על המבנה, והתירו ליהודים להתפלל בו רק בשלושה ימים בשנה. מאוחר יותר נאסר על היהודים לעשות בו שימוש כלל ועיקר. במשך השנים שימש המבנה לצרכים שונים, כולל בית חרושת לסבון, אך האוכלוסייה הערבית המשיכה לכנותו "הבית היהודי". המקום חזר לבעלות יהודית רק לאחר מלחמת העצמאות.
בשלהי המאה ה-18 פקדו את העיר מלחמות תכופות ומגפות מה שהביא לדלדול הקהילה היהודית. אך בשנת 1817 אהרן מטלון סוחר בדים וצבעי בדים שעלה מעיראק לירושלים רצה להתיישב ביפו עם זאת מטלון היה צריך לנהל משא ומתן עם השלטונות בכדי לקבל אישור לעבור ליפו, עם תנאי שבסופי שבוע עליו לחזור לירושלים או ללוד. דריסת רגל זו הייתה התחלת יצירת הקהילה היהודית במקום. בהמשך הותר לו לגור בה דירת קבע. כששמעו עולים שיש בית יהודי ביפו, פקדו את ביתו והיה המקום צר מהכיל. ב-1820 עלה מאיסטנבול לירושלים הגביר ישעיהו אג'ימן. ביוזמה משותפת עם מטלון הוא קנה חצר ביפו והקים אכסניה לעולים המגיעים אליה בדרכם לירושלים. היא כונתה בשם "דאר אל יהוד" - חצר היהודים. חדר אחד באכסניה הקדיש לבית כנסת, שכן כבר היה מניין יהודים ביפו[3][4].
מטלון רצה לחזק את הקהילה ב"דאר אל יהוד" לכן ביקש ממוסד הראשון לציון בירושלים שישלחו ליפו רב פעם בחודש. אחד מחכמי ירושלים הרב יהודה מרגוזה שעסק במסחר ביפו התאים לכך, ולאחר מספר שנים בשנת 1836 אף מונה הרב יהודה מרגוזה רשמית לבא כוחם של חכמי ירושלים ביפו והיה אחראי בפניהם על עולי הרגל והנוסעים לירושלים אז עבר להתגורר ביפו והיה הרב הראשי הראשון של העיר עד לפטירתו בשנת 1879.
בשנת 1834 יזם הרב מרגוזה את רכישת חלקת בית העלמין היהודי ביפו. עד לאותה העת נהגו יהודי יפו להביא את מתיהם לקבורה בירושלים (מסיבות הלכתיות ואחרות) ויש אף הסוברים שלעיתים נקברו יהודים בבית הקברות המוסלמי. ב-1839 החלה הקבורה בבית העלמין.
בשנת 1842 רכשו הרב מרגוזה, חכם אברהם פנסו וחכם יחיאל בכר, חלקת אדמה בגודל של 103 דונם על גדות נחל איילון (ואדי מוסררה), צפונית-מזרחית ליפו. שם נטעו על השטח פרדס ובו 5,310 עצים, מהם 2,210 עצי הדר. היה זה הפרדס הראשון בארץ ישראל שניטע וטופל בידי יהודים. בשנת 1855 נרכש הפרדס על ידי משה מונטיפיורי ונקרא על שמו (פרדס מונטיפיורי). במקום נמצאת כיום שכונת מונטיפיורי בתל אביב.
עם גידולה והתפתחותה של הקהילה היהודית ביפו, יזמו ראשי הקהילה בשנת 1863 את הקמת "ועד העיר יפו", שהיה הוועד הציבורי הראשון בארץ שלא על בסיס עדתי-קהילתי, ובו היו שותפים ספרדים ואשכנזים יחד, חיים אמזלאג נתמנה לנשיא הוועד. מאז ולאורך המאה ה-19 התפתחה בחסות ובעידוד הקהילה היהודית של יפו התשתית הרעיונית, החברתית והכלכלית שתמכה בהתעוררות הלאומית של היישוב היהודי בכלל שטחה של ארץ ישראל. פעולתו הראשונה של הוועד הייתה הקמת סניף של חברת "כל ישראל חברים" (כי"ח) ביפו, פניית הוועד אל חברת "כל ישראל חברים" בפריס הביאה לפתיחת בית-ספר לבנים ביפו, אשר נוסד ב-12 במרץ 1868.
בשלהי שנות השישים החלו גם היהודים לקחת חלק בתהליך היציאה מחומות העיר, מאז הרחיבו את מושבם באזורים שונים מסביב ליפו העתיקה[5].
בשלהי שנות ה-80 החלו הקמות שכונות עבריות מסביב ליפו. 11 שכונות הוקמו עוד בטרם הוקמה שכונת אחוזת בית לימים העיר תל-אביב. ואשר בזמן הקמתה כבר גרו בשכונות העבריות מחוץ לחומות יפו 5000 יהודים ואשר מספרם הלך וצמח בעקבות גל העלייה השנייה[6].
יפו כמרכז תעבורתי והשפעות המודרנה עליה
לאחר שהוקם מגדלור יפו ב-1865 והותקנו קווי טלגרף תקינים, מלבד שרותי הדואר שכבר פעלו קודם לכן, עברו בנמל יפו אניות משש חברות ספנות וכל שבוע פקדו אותו חמש אוניות נוסעים. ב-1867 בוטל החוק העות'מאני האוסר רכישת קרקעות ובניית בתים על ידי נתינים זרים[7]. בשנת 1869 החלו להשתמש בעגלות רתומות לסוסים, כתחליף לרכיבה על חמורים וסוסים, בדרך יפו-ירושלים. כך החלה תנועה ערנית של נוסעים ותיירים במסלול זה. הנעת האוניות הוסבה משימוש בפחם אל קיטור, ובשנת 1869 נפתחה תעלת סואץ. ב-1892 החלו להשתמש בארץ ברכבת, ומסילת הברזל הראשונה הייתה אף היא מסילת הרכבת יפו–ירושלים. שינויים אלו תרמו יחדיו להאצת ההגירה אל הארץ ולהתפתחות כלכלתה, כאשר יפו משמשת כשער ומרכז לכל אלו.
השכונות העבריות שנבנו מחוץ לחומות יפו
בתקופת מלחמת העולם הראשונה
- ערכים מורחבים – גירוש יפו (1914), גירוש תל אביב
בתקופת המנדט הבריטי
הפרדתה של תל אביב מיפו
יחסי יהודים-ערבים בתקופת המנדט הבריטי
לאורך כל התקופה בה שלט המנדט הבריטי בארץ ישראל, היחסים בין היהודים לערבים ביפו תמיד נעו בין שיתוף פעולה לסכסוכים. יפו, בדומה לכלל הארץ, חוותה שינויים כלכליים ותרבותיים – גידול דמוגרפי וגידול מסחרי, פיתוח הנמל, בניין הדואר ומרכזיית הטלפונים, שיפור התברואה, התרחבות התחבורה וחיזוק השכונות[8]. פיתוחים אלו השפיעו על יחסי המסחר, הכלכלה והתרבות בין הערבים ליהודים וחיזקו אותם. לצד זה, תושבי יפו, היהודים והערבים, חוו את המתיחות ואת הפרעות על בשרם לאורך כל אותה תקופה – מאורעות תר"פ, תרפ"א, תרפ"ט, החרם הכלכלי ב-1921 וב-1929, מהומות 1933, מאורעות 1936, הצהרת בלפור, תחילת מלחמת העצמאות ועוד. המצב המתוח בארץ בכלל וביפו בפרט גרם לעליות ומורדות ביחסי יהודים-ערבים ביפו.
שינוי משמעותי ביחסים היה סביב פרעות תרפ"א, בעקבותיהן עזבו תושבים יהודים רבים את העיר[9]. שינוי נוסף היה קשור במאורעות 1936 אז סופחו שכונות יהודיות לתל אביב (שפירא ופלורנטין) בעקבות מחאת התושבים היהודיים. כל זאת גרם לצמצום משמעותי בקהילת יהודי יפו ולהחמרת היחסים שבאו לידי ביטוי בין השאר בכך שנציגי היהודיים בעיריית יפו דנו בשאלת התפטרותם מהמועצה. לאמיתו של דבר מאז פרוץ המאורעות לא הוזמנו יותר הנציגים היהודיים להשתתף בישיבות מועצה. כשכוחם הפוליטי של היהודים פחת ביפו עם סיפוח השכונות, התפטרו חברי מועצת העירייה היהודיים. אירוע זה אף החריף את היחסים בין עיריית יפו לתל אביב[10].
מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל
איחוד העיר יפו עם העיר תל אביב
על יפו לאחר הקמת מדינת ישראל ואיחודה עם תל אביב ראו בערכים-
- ערכים מורחבים – יפו, תל אביב-יפו
ראו גם
- חאן מנולי
- שער ציון (בית חולים)
- בית העלמין היהודי ביפו
- ועד קהילת יהודי יפו ותל אביב
- מאורעות יפו (פורים תרס"ח)
- העליות בשנים 1700–1881
לקריאה נוספת
- אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך א' וכרך ב':
- פרק י"א, ראשית ההתחדשות היישוב היהודי ביפו, ר' י. ש. אלישר, במחצית הראשונה של המאה ה-19
- פרק י"ב, עולי מרוקו מחדשים את היישוב היהודי ביפו, זכרונות זקני יפו מפי ש. בן ציון, 1838.
- פרק כ"ג - יפו וירושלים והתחבורה ביניהן, פ. כהנוב, 1877 - 1885 - הנסיעה בין יפו וירושלים, יפו בשנת תרל"ז, ישראל דב פרומקין, חברת "עזרת אחים".
- פרק ס"ב, חאן מנולי מרכז המושבות ביפו, משה סמילנסקי 1890 - כרך ב'
- ישראל ברטל, לראשית הקהילה האשכנזית ביפו במאה התשע-עשרה, שלם, ג', 1981, עמ' 351–361.
- מרדכי אלקיים, יפו-נוה צדק, ראשיתה של תל אביב. הוצאת משרד הביטחון, 1990.
- מנחם בגין, "כיבוש יפו", בתוך: המרד, תל אביב: הוצאת אחיאסף, 1992.
- רות קרק, יפו, צמיחתה של עיר 1799 - 1917, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשמ"ה - 1995
- חנה רם - היישוב היהודי ביפו בעת החדשה: מקהילה ספרדית למרכז ציוני, הוצאת כרמל, ירושלים, 1996.
- רחל הרט - קרובים רחוקים, יחסי יהודים וערבים ביפו ובתל אביב, 1930-1881, הוצאת רסלינג, תל אביב, 2014.
קישורים חיצוניים
- אילן שחורי, "חבורת סוד", תולדות לשכת בני ברית בנווה צדק ובתל אביב. מגזין סגולה, דצמבר 2021, עמודים 14-25.
הערות שוליים
- ^ צור שיזף, מדריך לאתרי יפו
- ^ אברהם יערי, "מסעות ארץ ישראל", תל אביב תש"ו, 1946. במבוא ובפרק 19.
- ^ דן בהט, בנימין זאב קידר, זאב וילנאי, רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל, עמ' 120.
- ^ דן בהט, בנימין זאב קידר, זאב וילנאי, רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל, עמ' 120.
- ^ היציאה מחומות יפו - יהודים נוצרים ומוסלמים, באתר הרשות לעתיקות.
- ^ גדעון ביגר, התפתחות השטח הבנוי של תל אביב בשנים 1909–1934, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- ^ ראו: מרדכי אליאב, ארץ-ישראל ויישובה במאה הי"ט, 1777-1917, ירושלים: הוצאת כתר, 1978, עמ' 56-49.
- ^ תמיר גורן, גאות ושפל: התפתחותה העירונית של יפו ומקומה בעימות היהודי- הערבי בארץ ישראל 1917–1947, ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשע"ז 2016, עמ' 192-210
- ^ חנה רם, היישוב היהודי ביפו: מקהילה ספרדית למרכז ציוני 1839–1939, ירושלים: כרמל, תשנ"ו, 1996, עמ' 325-336
- ^ תמיר גורן, גאות ושפל: התפתחותה העירונית של יפו ומקומה בעימות היהודי-הערבי בארץ ישראל 1917–1947, ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשע"ז 2016, עמ' 242-247
