יואל פלגי
יואל פלגי (נוסבכר; 1918 – 1978) היה מצנחני היישוב באירופה הכבושה במהלך מלחמת העולם השנייה, ומפקד יחידת הצנחנים הראשונה בצה"ל בדרגת רב-סרן.
שרותו בארגון ההגנה ושליחותו באירופה
יואל נוסבכר נולד בקלוז', טרנסילבניה. ב-1939 עלה לארץ ישראל והצטרף לגרעין שהקים לימים את קיבוץ מעגן.
פלגי התנדב לקבוצת צנחני היישוב אשר הוקמה על ידי הצבא הבריטי בשיתוף עם ארגון "ההגנה". ב-13 באפריל 1944 צנח ביוגוסלביה יחד עם פרץ גולדשטיין ושני אנשי צבא בריטיים. כעבור חודשיים חצו את הגבול להונגריה והגיעו לבודפשט הכבושה. במסגרת פעילותו שם הגיע פלגי לביתו של ישראל קסטנר, חבר ועד העזרה וההצלה בבודפשט, אשר היה מעורב בעסקאות השונות לגבי רכבת ההצלה ו"סחורה תמורת דם". קסטנר הסגיר את פלגי ואת גולדשטיין (שהיו קציני הצבא הבריטי ושליחי הנהגת היישוב) ודרש מהם לגשת לאייכמן ולהציג עצמם כשליחי הסוכנות היהודית שבאו לקדם את המשא ומתן לחילופי סחורות וכסף ביהודים.
פלגי דרש מגולדשטיין להיעלם, והתייצב בעצמו במטה הגסטאפו. הוא עונה קשות על ידי המשטרה החשאית ההונגרית וע"י הגסטפו, חקירות ועינויים, להם היו שותפים גם גולדשטיין וחנה סנש. בנובמבר 1944, לאחר כחמישה חודשים בכלא ההונגרי, הוצאה סנש להורג, ואילו פלגי וגולדשטיין נשלחו ברכבות למערב הונגריה. פלגי הצליח לברוח מהרכבת, חזר לבודפשט והשתתף במאמצי ההצלה עד תום המלחמה.
בעקבות שליחותו באירופה חיבר פלגי את ספרו רוח גדולה באה.
עם שובו ארצה פעל בתחומים שונים ומגוונים לחיזוק היישוב היהודי בארץ, בהם ארגון ספינות מעפילים ארצה וגיוס טייסים ומטוסים לשורות "ההגנה".
שירותו בצה"ל וחייו האזרחיים
לקראת סוף 1948 קיבל על עצמו פלגי את הקמת יחידת הצנחנים הראשונה בצה"ל. הוא הקים תשתית ארגונית ומבנית ליחידה החדשה במחנה אחוזה שבהר הכרמל. ואכן, כעבור מספר חודשים כבר היו במקום מגרש מיוחד לאימוני צניחה וכ-250 חיילים וקצינים, אשר הרכיבו את יחידת הצנחנים הראשונה.
זמן קצר לאחר מכן, באפריל 1949, השתחרר מצה"ל בדרגת רב-סרן. פלגי הצטרף למקימי קיבוץ מעגן, ועסק בפעילות ציבורית במסגרת מפא"י. פלגי אף היה מועמד המפלגה לכנסת הראשונה, אך פרש מהרשימה לפני הבחירות. מאוחר יותר פנה לעסקים פרטיים, כיהן כסמנכ"ל "אל על" וכשגריר ישראל בטנזניה.
פלגי נפטר בשנת 1978, ונקבר בהר הרצל בקרבת צנחני היישוב.
פרשת קסטנר
שמו של פלגי נקשר בהמשך ב"משפט קסטנר". אחת הטענות כלפיו הייתה כי קסטנר הפקיר את פלגי וחבריו הצנחנים באירופה וכי לא עשה די כדי לפעול לשחרורם ולאפשר להם לבצע את הפעולות שלשמן נשלחו. לאחר הירצחו של ישראל קסטנר הוציא פלגי את ספרו "רוח גדולה באה" בהוצאה מחודשת, ובו נראה כי הוא מתגבר על רגשותיו האישיים (קסטנר ככל הנראה לא הציל את משפחתו של פלגי, שנספתה בשואה) ומצליח להבין ללבו של קסטנר.
הסניגור במשפטו של גרינוולד, שמואל תמיר, האשים את העד פלגי בבגידה, כיוון שהצדיע במועל יד לאנשי אס אס על מנת שלא יחשדו בו. על כך כתב פלגי בספרו:
ואילו אנו טרם השתחררנו ממלכוד עצמנו ועודנו נוהגים לפי הכלל:
אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה;
אם תצא ותחזור – תישפט;
אם תשב ולא תעשה – תשפוט;
ואולם העם הזה יוסיף להתקיים אם תמיד יימצאו לנו כאלה שיאמרו: מי ילך אם לא אני? והם ילכו בדעתם, שאם יחזרו – אולי יישפטו בידי אלה שלא הלכו.
לקריאה נוספת
- יואל פלגי, רוח גדולה באה, תל אביב: עם עובד, 1978.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יואל פלגי |
- יואל פלגי: תמונות וקורות חיים, באתר "הצנחנים בעשור הראשון"
