חנה סנש

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חנה סנש
לידה 17 ביולי 1921
בודפשט, הונגריה
הוצאה להורג 7 בנובמבר 1944 (בגיל 23)
כ"א בחשוון ה'תש"ה
הונגריה
תאריך עלייה 1939
השתייכות חיל האוויר המלכותיחיל האוויר המלכותי חיל האוויר המלכותי
מנהלת המבצעים המיוחדים[1]
תקופת הפעילות 19431944
דרגה אשת-אוויר סוג 2[1]
תפקידים בשירות
צנחנית
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם השנייה
תפקידים אזרחיים
חלוצה, משוררת
הנצחה
קיבוץ יד חנה
ספינת מעפילים
תיכון טכנולוגי "חנה סנש"
קברה של סנש בהר הרצל בירושלים

חנה סנש (הונגרית: Szenes Anikó, "סנש אניקו"‎; י"א בתמוז תרפ"א, 17 ביולי 19217 בנובמבר 1944, כ"א בחשוון תש"ה) הייתה לוחמת ומשוררת יהודייה, מצנחני היישוב, שהתנדבה לשרת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה נגד גרמניה הנאצית. צנחה לשטח הונגריה הכבושה, נתפסה, נחקרה בעינויים והוצאה להורג.

ביוגרפיה

חנה סנש נולדה בבודפשט שבהונגריה למשפחה שהייתה מעורה בחברה הכללית. אביה, בֵּלָה סנש, היה עיתונאי, וסופר ילדים. בלה סנש נפטר כשחנה הייתה בת שש ואמה, קטרינה סנש, גידלה אותה.

סנש התקבלה לבית ספר נוצרי קלוויניסטי לבנות. כאשר נבחרה למועצה הספרותית של בית הספר נמנע ממנה למלא את התפקיד מסיבות אנטישמיות. היא נעשתה ציונית נלהבת לנוכח התפשטותה של האנטישמיות בהונגריה.

בשנת 1939 עלתה לארץ-ישראל. היא למדה שנתיים בבית הספר החקלאי לבנות של חנה מייזל שוחט בנהלל והצטרפה לקבוצת צעירים שהקימו את קיבוץ שדות ים. בתקופה זו אף הדריכה בקן קריית חיים של הנוער העובד והלומד.

ב-1943 התנדבה לצבא הבריטי, והצטרפה לקבוצת צנחנים שנועדו לצנוח על אדמת אירופה, במסגרת המאבק בגרמניה הנאצית. לצורכי התקשורת, השתמשה סנש בשם הצופן "הגר". ב-15 במרץ 1944 צנחו חנה סנש, ראובן דפני יונה רוזן וואבא ברדיצ'ב ביוגוסלביה, ליד הגבול ההונגרי, שם הצטרפו לפרטיזנים של טיטו. ביוני 1944 חצתה סנש את הגבול להונגריה ונתפסה על ידי חיילים הונגרים. היא נשלחה לכלא בבודפשט, עיר הולדתה, שם נחקרה בעינויים.

סנש הועמדה לדין בבית דין צבאי הונגרי באשמת ריגול ובגידה במולדת (שהרי נולדה בהונגריה), אך עוד קודם שהסתיים משפטה הוצאה להורג, ב-7 בנובמבר 1944 (כ"א בחשוון ה'תש"ה), בגיל 23. בבגדיה של סנש נמצאו לאחר מותה שתי פתקאות. באחת מהן כתבה מספר חרוזים, בהם היא חזתה את קיצה, ובשנייה נכתבה בקשת סליחה מאמה. סנש ניהלה יומן עד יומה האחרון. יומן זה יצא לאור בעברית ב-1946.

אלמונים הביאוה לקבר ישראל, ב"חלקת המרטירים", בבית העלמין היהודי בבודפשט[2]. במרץ 1950 הובא ארונה של חנה סנש מבודפשט לווינה, שם קיבלה אותו משלחת רשמית של מדינת ישראל, שכללה גם את אחיה של סנש, גיורא. מווינה הובא הארון על סיפון האונייה "קדמה" עד סמוך לחופי הארץ וכאן קיבלו את פניו שלוש ספינות מלחמה של חיל הים הישראלי. הארון הועבר בטקס צבאי לאחת מאניות המלחמה הישראליות, הוצב על סיפונה כשהוא עטוף בדגל הלאום, מכוסה פרחים ומוקף במשמר כבוד. ב-26 במרץ 1950 הגיע הארון לנמל חיפה.

המונים חלקו לחנה סנש כבוד במסע ההלוויה שהתחיל ברחובות חיפה והמשיך בקיבוץ שדות ים שסנש הייתה מראשוניו. שם הוצב ארונה עם משמר כבוד ב"בית חנה סנש" שנחנך באותה שנה[3]. מסע ההלוויה המשיך אחר כך לתל אביב והסתיים בחלקת "יד לצנחני היישוב בארץ שנפלו באירופה" בהר הרצל בירושלים שבו הובאו לאחר מכן לקבורה גם הצנחנים חביבה רייק ורפאל רייס. מאחורי הארון צעדו אמה, קטרינה סנש, אחיה, גיורא סנש ויואל פלגי, נציג הקבוצה של חנה סנש במחנה שדות ים, ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שרי הממשלה והרמטכ"ל יגאל ידין. ביולי 1993, בהנחיית ממשלת הונגריה, הוצא על ידי בית המשפט העליון של צבא הונגריה פסק דין המבטל את פסק דין המוות שהוטל על חנה סנש.[4]

מורשתה

את שיריה כתבה סנש בחשאי וכולם התגלו רק לאחר מותה. שניים משיריה הנודעים הם "אשרי הגפרור" ו"הליכה לקיסריה", המוכר יותר במילותיו "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם".

חנה סנש הפכה לסמל בהקרבתה למען הצלת יהודים בשואה ובעמידתה האיתנה בעינויי השבי. תרמו למעמדה הסמלי, ששאר הצנחנים לא זכו לו, שיריה, מכתביה והכתבים הרבים שהשאירה.

על שמה נקראה אוניית מעפילים "חנה סנש", שהצליחה להבקיע את המצור על חופי הארץ בליל ה-25 בדצמבר 1945 והביאה לחוף נהריה 252 מעפילים. תמונותיה נמצאות במאגר המידע במחנה המעצר בעתלית. על שמה קרוי הקיבוץ יד חנה, וכן רחובות רבים בערי ישראל.

בראשית חודש נובמבר 2007 הועברה אבן מצבתה של חנה סנש מבית העלמין היהודי בבודפשט והוצבה ליד "בית חנה" בקיבוץ שדות ים. המצבה הובאה בסיוע משרד הביטחון, והונחה בטקס צבאי ובהשתתפות בני משפחה ואנשי ציבור[5].

יומנה

קטעים מיומנה פורסמו לאחר מותה, וביניהם הציטוט הבא שנכתב ביום הולדתה ה-18, 17 ביולי 1939:

איני זוכרת אם סיפרתי כבר שאני ציונית. אני מרגישה עכשיו שיהודייה אנוכי בכל מאודי... אני מתגאה ביהדותי ומטרתי לעלות לארץ ישראל ולהשתתף בבניינה... היום יום הולדתי, בת שמונה עשרה אני. רעיון אחד מעסיק אותי בלי לחדול - ארץ ישראל. מקום אחד יש בעולם שלשם איננו נפלטים, אף לא מהגרים, אלא באים הביתה - ארץ ישראל.

כתביה שראו אור

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0