יחיאל קריזה
 | |
| יחיאל קריזה (1958) | |
| לידה |
26 במאי 1909 טורק, פולין |
|---|---|
| פטירה |
1 במאי 1968 (בגיל 58) תל אביב-יפו |
| לאום | ישראלי |
| תחום יצירה | ציור |
| זרם באמנות | אופקים חדשים |
יחיאל קריזה (בפולנית: Yehiel Krize 26 במאי 1909 - 1 במאי 1968)[1] היה צייר ישראלי יליד פולין. בשל נטייתו להפשטה זוהה עם חברי קבוצת "אופקים חדשים", הגם שמעולם לא השתייך רשמית לקבוצה זו.
ביוגרפיה
קריזה נולד וגדל במשפחה יהודית בעיירה טורק שבמרכז פולין. בשנת 1923 עלה לארץ ישראל עם אמו, שני אחיו ושתי אחיותיו והתיישב בשכונת מקור חיים בירושלים. בשנת 1924 התאחדו בני המשפחה עם האב יצחק, איש תנועת המזרחי, שהקים בית מלאכה לאריגת כאפיות.
עקב קשיי פרנסה המשפחה עברה המשפחה לשכונת הצריפים בפתח תקווה, שם האב עבד כקבלן צבעות. בצעירותו כחלוץ עבד יחיאל בפרדסים בבנימינה. בצעירותו עסק לפעמים באריגה, דבר שעל פי עדותו השפיע על סגנונו. ביחד עם פנחס אברמוביץ, אותו הכיר בבנימינה, התקרב אל עולם האמנות והחל לצייר בסטודיו של יוסף זריצקי בתל אביב.[2] הוא למד אצל אביגדור סטימצקי ונסע ללימודים בפריז.
בשנת 1933 התחתן עם רות קובלסקי, קרובת משפחה מרוחקת שהעלה אותה ארצה מפולין שנתיים קודם לכן באמצעות סרטיפיקט נישואים שהיה דרוש כדי שתוכל לעלות לארץ בתקופת השלטון הבריטי. עם הגיעה לארץ ביטלו את הסרטיפיקט ונישאו רשמית בשנת 1933. לזוג נולדה בת יחידה בשם תמר. בשנת 1942 הציג ב"תערוכת השמונה", שהוצגה בבניין "הבימה". בשנים 1947–1948 זכה פעמיים בפרס דיזנגוף לאמנות.
ציוריו המוקדמים אבדו ולמעט יוצא מן הכלל אחד או שניים, ציורי נוף שנעשו בצבעי מים, יצירותיו המוכרות לנו נעשו בצבעי גואש מאמצע שנות הארבעים ואילך. לאורך כעשר שנים מצייר קריזה את מראות חיפה, טבריה, צפת ויפו ואת מציאות היום יום בהן. העבודות הן על נייר בפורמט אופקי ומתארות דמויות יום יומיות בנוף עירוני דחוס. אט אט פונה יצירתו לכיוון הפשטה הולכת וגוברת. משנת 1958[3]הוא עובר לצייר בצבעי שמן על בד. הפורמט גדל והופך בדרך כלל לאנכי, והצבעים מתבהרים עד שמרבית שטח הבד מכוסה בגווני לבן. זאת בעקבות שהות בת כשבעה חודשים בניו יורק.
על אף ידידותו של קריזה עם אמני אופקים חדשים וקרבתו הרעיונית אליהם, לא הצטרף קריזה מעולם באופן רשמי לקבוצה. זאת ככל הנראה משום חששו ממרותו של יוסף זריצקי ורצון לשמור על חירות אמנותית מוחלטת. אי לכך הציג בשורותיה כאמן אורח פעם אחת ויחידה בתערוכה העשירית שלה ביולי 1963 (הציג שלוש עבודות)[4]. בביקורות האמנות מן התקופה הרבה חיים גמזו לשבח את השימוש החופשי בצבע ביצירותיו.[5] בשנות השישים הציג במסגרת תערוכות קבוצת +10 שאורגנו על ידי רפי לביא.
קריזה נפטר בתל אביב-יפו מסיבוכים של גידול במוח בשנת 1968.
פרסים
- 1947 פרס דיזנגוף לאמנות, תל אביב.
- 1948 פרס דיזנגוף לאמנות, תל אביב-יפו.
מבחר תערוכות יחיד
- מוזיאון תל אביב לאמנות - 1947, 1958, 1961, 1963.
- קונסטהאנדל קריקהאר, אמסטרדם - 1965.
- מוזיאון חיפה לאמנות חדשה, בית יד-לבנים, פתח תקווה - 1969.
- מוזיאון ישראל, ירושלים - 1970, 1987.
- המשכן לאמנות על שם חיים אתר, עין חרוד - 2010.
לקריאה נוספת
- גבריאל תדמור, ברוך אורן, יחיאל קריזה 1909-1968 - תערוכת זיכרון, מוזיאון לאמנות חדשה, חיפה, בית יד-לבנים, פתח תקווה, 1969.
- גבריאל טלפיר, 100 אמנים בישראל, הוצאת גזית, תל אביב, 1971.
- גילה בלס, אפקים חדשים, פפירוס רשפים, 1980.
- יחיאל קריזה, בעריכת : יונה פישר, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ח, 1987.
- 12 אמנים - מבט שני, אירית הדר, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2006.
- דליה קרפל, "מכחול ולבן", הארץ, 2 ביולי 2010.
- יחיאל קריזה - מאוסף גבי ועמי בראון, גליה בר אור (אוצרת), משכן לאמנות עין חרוד, 2010.
קישורים חיצוניים
- יחיאל קריזה, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
- מידע לאספנים אודות יחיאל קריזה, באתר עסקי אמנות
- פועל־פרדס מצייר פרדסים: "תמונות מן הפרדס" – מאת י. קריזה, מעריב, 6 בספטמבר 1957
הערות שוליים
- ^ אתר "Billiongraves"
- ^ ראו: אברמוביץ, פנחס, זיכרונות חיי, חמו"ל, תיק פנחס אברמוביץ, מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, עמ' 34-41
- ^ ראו: ספרו של יונה פישר, 1987, עמ' 10
- ^ ראו: ספרה של גילה בלס על אופקים חדשים, עמ' 163
- ^ ראו: ספרה של גילה בלס, ד"ר חיים גמזו: ביקורות אמנות, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2006, עמ' 361-363.
