חיים גמזו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חיים גמזו
חיים גמזו (2).jpg
חיים גמזו. עטיפת הספר "ביקורות תיאטרון"
תמונה זו מוצגת במכלול בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לוחית זיכרון על ביתו של ד"ר חיים גמזו ברח' בר כוכבא 67 בתל אביב

ד"ר חיים גַּמְזוּ (Haim Gamzu;‏ 18 במאי 191016 בפברואר 1982) היה מבקר אמנות ותיאטרון, מייסד בית הספר לתיאטרון "בית צבי" וממקימי מבנה מוזיאון תל אביב לאמנות בשדרות שאול המלך.

תולדות חייו

גמזו נולד בשנת 1910 בעיר צ'רניגוב שברוסיה (כיום באוקראינה) לירחמיאל בן ר' יעקב גמזו מפינסק ולמוסיה לבית חוטורצקי. החל ללמוד בבית ספר עברי, וב-1923 עלה לארץ ישראל עם משפחתו ובית אביו. בארץ ישראל סיים את לימודיו בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב. לאחר מכן למד בסורבון ובמכון לאמנות בפריז, ופילוסופיה באוניברסיטת וינה, שממנה קיבל תואר דוקטור.

כתב ביקורת תיאטרון ואמנות, מאז 1940 באופן קבוע בעיתון "הארץ". ב-1947 הותקף בידי חבר של שחקנית תיאטרון לי לה לו ונגרם לו זעזוע מח.[1]

חיבר ספרים בתחום האמנויות היפות, וכן ספר המתאר את מסעותיו באמריקה הדרומית, בשם "שירת הקיצל".

ייסד את בית-הספר לאמנויות הבמה "בית צבי" ברמת גן בשנת 1961, וניהל אותו עד 1962. כמו כן, שימש כמנהלו של מוזיאון תל אביב בין השנים 1947 ל-1949 ובין השנים 1962 ל-1976.

נפטר בשנת 1982.

הפרס לקידום האמנויות מטעם מוזיאון תל אביב, ניתן על-שמו. בשנת 2003 זכה אוסף מאמרי ביקורת שלו בפרס.[2]

משפחה

ב-1938[דרושה הבהרה] נשא חיים גמזו את גרטה לבית היים מווינה. בנם, יוסי גמזו, היה לימים משורר ופזמונאי. גרטה נפטרה ב-1943. ב-1948 נישא שוב, לחוה לבית שווארץ. לזוג שני ילדים: מיכל ורפאל. בנו, רפאל גמזו, איש שירות החוץ הישראלי, שימש כראש האגף לקשרי תרבות ומדע (קשתו"ם) במשרד החוץ ומכהן כשגריר ישראל בפורטוגל. נכדו של חיים (בנה של מיכל), יואל גמזו, הוא מנצח.

אחותו של גמזו, צפורה גמזו, נישאה לשופט אליהו מני.

כמבקר תיאטרון

את עיקר פרסומו קנה גמזו בזכות ביקורתיו הקטלניות, ושמו הפך למושג על ידי אפרים קישון, שהיה בין אלה שסבלו מביקורתו. בספרו "גומזים גומזים" קישון יצר את הפועל "לִגְמוֹז",[3] שמתאר ביקורת קטלנית ביותר או הריגה, וכן במובן רחב יותר, כעין השימוש הנפוץ בשורש ק.ט.ל. ניצני העימות בין קישון לגמזו צמחו עוד בתקופת תיאטרון "בצל ירוק" אשר היה מורכב מבוגרי להקת הנח"ל, שאפרים קישון היה מקימו וחיבר את הטקסטים להצגותיו.

וכך כתב גמזו על הצגתה הראשונה של להקת "בצל ירוק", "כביסת הרש", שהועלתה כ-200 פעם:

"בשום מקום בעולם לא יעזו חובבי חובבנים, להגיד לקהל חומר כה קלוקל, שחקנות כה אינפנטילית, עיוות הדיוקן ועיקום התנועה, וצירוד הגרון, כפי שעשתה זאת "להקת בצל ירוק". בצל ירוק? זה בצל יבש! זה שום. זה כלום!" (מביקורת בעתון "הארץ", 1958 [דרוש מקור] - הנוסח הנ"ל לא מופיע בעיתון שצויין).

ביקורת זו מאפיינת את סגנונו המתנגח של גמזו, ממנה סבל גם הבמאי עידוא בן-גוריון, שביים את המחזה "סמי ימות בשש" מאת קן יוז. גמזו לא התאמץ במיוחד בקטילתו, והוא כתב את הביקורת אולי הקצרה ביותר בתולדות ביקורת התיאטרון הישראלי: "לדידי יכול היה למות בחמש".[4]

בשנת 1970 הועלה מחזהו האנטי-מלחמתי של חנוך לוין "מלכת אמבטיה" במסגרת התיאטרון הקאמרי. המחזה עורר סערה ציבורית עם העלאתו, וירד כעבור מספר הצגות. המחזה הציג בצורה סטירית בוטה אלמנטים הקשורים לנושא המלחמה והציג את גולדה מאיר בצורת אם צדקנית. המחזה הועלה בעיצומה של מלחמת ההתשה ובעת ההצגה היו הפרעות מצד הקהל ואף הוטלו על הבמה פצצות סירחון. גמזו בביקורת בעתון "הארץ" כתב באותם ימים:

"...צריחה מתוסבכת עדיין אינה זעקה טהורה ... וניבול פה עדיין איננו מחאה כנה, גם אם היא עטופה בלחנים ענוגים".

את המחזמר "לילי גם", שנכתב על ידי אהוד מנור כינה "פרי באושים".

מחיבוריו

כמו כן ערך עשרות ספרי עיון מתורגמים בנושאי אמנות, בעיקר בהוצאת "רביבים".

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0