יחסי ניגריה–קמרון
| יחסי ניגריה–קמרון | |
|---|---|
|
|
| |
| ניגריה | קמרון |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 923,768 | 475,440 |
| אוכלוסייה | |
| 227,786,382 | 29,203,011 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 477,386 | 44,342 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 2,096 | 1,518 |
| משטר | |
| רפובליקה פדרלית | רפובליקה |
יחסי ניגריה–קמרון הם היחסים הבילטרליים בין הרפובליקה הפדרלית של ניגריה לבין הרפובליקה של קמרון. שתי המדינות כוננו יחסים ביניהן ב-1960, השנה בה שתיהן קיבלו עצמאות. נושאים שמשמעותיים ביחסים ביניהן כוללים את הגבול המשותף ואת ההסדרים הקולוניאליים בקמרון מתקופת שלטונה של בריטניה. בשנות ה-90 גברה המתיחות ביניהן, ושתי המדינות היו קרובות למלחמה. במהלך המאה ה-21 הושגו הסכמות והיחסים חזרו לנורמליות, בין היתר בגלל הפעולות של ארגון בוקו חראם שאילצו שיתוף פעולה קרוב יותר.
ראשית היחסים
ב-1960 קמרון קיבלה עצמאות מצרפת וניגריה קיבלה עצמאות מבריטניה, ובמהלך אותה השנה שתי המדינות כוננו יחסים דיפלומטיים. ב-6 בפברואר 1963 נחתם הסכם ידידות ושיתוף פעולה וכן מזכר הבנות בקשר למעבר אנשים וסחורות בגבול המשותף. לאחר משאל עם שקבע שצפון קמרון הבריטית תהיה חלק מניגריה ודרומה חלק מקמרון, הכריז נשיא קמרון, אחמדו אהידג'ו, כי "היחסים עם ניגריה צריכים להיות במיטבם".
מלחמת ביאפרה
ערך מורחב – מלחמת ביאפרה
ביולי 1967 פרצה מלחמת ביאפרה, לאחר שמורדים בני איגבו מחבל הארץ ביאפרה ביקשו לפרוש מניגריה ולהקים מדינה עצמאית. בנובמבר אותה שנה הכריזה קמרון על סגירת הגבול עם ניגריה ועל מניעת מעבר נשק, תרופות ומזון לביאפרה, והיא אף הזמינה את ממשלת ניגריה להקים בסיס בכפר קמרוני כדי שתוכל לפקח על הסחורות הנכנסות לנמל קאלבאר. נשיא קמרון הפתיע גינה בחריפות את המדינות שתמכו בביאפרה, ביניהן צרפת, אחת מבעלות בריתה החשובות של קמרון, בהיותה מושבה צרפתית לשעבר. במהלך המלחמה הוא מונה לוועדת התיווך מטעם ארגון אחדות אפריקה ולאחריה תיווך באופן לא רשמי בין ניגריה למדינות שהכירו בעצמאות ביאפרה.
שנות המלחמה בביאפרה היוו שיא בכל הקשור ליחסים בין המדינות במהלך המאה ה-20. בספטמבר 1970 ביקר אהידג'ו בניגריה וזכה לשבחים, וב-1972 קיבל תואר לשם כבוד מטעם אוניברסיטת לאגוס. במרץ נחתמו גם שלושה הסכמי שיתוף פעולה, ביניהם שיתוף פעולה בין–משטרתי ובמאי 1978 נחתם הסכם שירותי אוויר.
מחלוקות בנוגע לגבול
רקע
ב-11 בפברואר 1961 נערך משאל עם בפיקוח האו"ם במטרה להכריע את עתיד המחוזות באזור הגבול בין ניגריה לקמרון, שהיו קודם לכן תחת שליטה בריטית. שטחים אלו, שנקראו קמרון הבריטית הורכבו ממחוז דרומי וצפוני, ועד 1916 נשלטו על ידי גרמניה כחלק מהמושבה שלה בקמרון. לאחר מלחמת העולם הראשונה קמרון חולקה בין בריטניה שקיבלה את קמרון הבריטית לצרפת שקיבלה את יתר השטח. במהלך משאל העם, המחוז הדרומי הכריע בעד הצטרפות לקמרון בעוד הצפוני בחר בניגריה. נשיא קמרון, אהידג'ו, ניהל קמפיין בניסיון לספח את כלל השטח לידי קמרון ומשהצפון בחר להצטרף לניגריה פנה לבית הדין הבינלאומי תוך שהוא מאשים את ניגריה ובריטניה במעורבות פסולה במשאל העם שכללה "הפחדה, רדיפה גלויה ועד לזיופים". התגובה של קמרון לתוצאות המשאל הוגדרה כ"טינה רשמית חזקה" או "מרירות עמוקה וארוכה", והיא אף ציינה מספר שנים לאחר מכן ביום אבל את "השטחים האבודים".
קמרון האנגלופונית
האיחוד של דרום קמרון הבריטית עם קמרון לאחר העצמאות עורר קשיים פוליטיים במדינה. בעיית אנגלופון, כפי שנקראה, נגרמה מכך שחלקים מקמרון נשלטו במשך כיובל שנים - בין 1916 ל-1959 - תחת ממשלים שונים והייתה בהם השפעה תרבותית שונה. בנוסף, בזמן שלטון הבריטים היגרו למחוז בני האיגבו ממזרח ניגריה, ותפקידם המשמעותי בכלכלה הקמרונית, לצד התגברות השאיפות הלאומיות שלהם אחרי מלחמת העולם השנייה, יצר פחד מזרים בקמרון. בשנות ה-60 פעלה ממשלת קמרון כדי לפרק את הרצון לשלטון עצמי של האיגבו ואסרה הקמת התאגדויות אתניות. בשנות ה-70 החלו רבים מהם להצטרף לאיחוד הניגרי בקמרון, ארגון שהפך לכלי לחץ חשוב בקמרון למען קידום אינטרסים ניגריים, וסייע בהשתלבותם.
מאז שנות ה-90, התגבר החשש בקרב השלטון בקמרון כי התושבים הניגרים יהיו בעלי ברית טבעיים של הבדלנים האנגלופונים. המתח בין המוסדות לקבוצות הבדלניות גבר במקביל לסכסוך מול ניגריה על האדמה. בשנת 2017 פרץ משבר אנגלופון, בין ממשלת קמרון לבדלנים בחבל אמבזוניה.
המחלוקת בבקאסי
החשובה ביותר מבין מחלוקות הגבול בין ניגריה לקמרון, היא המחלוקת על חצי האי בקאסי, הממוקם בקצה הדרומי של הגבול ביניהן. חצי האי, שממוקם במפרץ גינאה בין ריו דל ריי למדינת קרוס ריבר שבניגריה, בעל חשיבות אסטרטגית לשתי המדינות הן בשל מיקומו - קרבתו לנמל קאלבאר, שחשוב לייבוא ולייצוא של ניגריה, וכן בשל המשאבים הקיימים בו, ועיקרם הנפט. האזור מאוכלס ברובו על ידי דייגים בעלי אזרחות ניגרית. בשנת 1913, במסגרת הסכם בין גרמניה לבריטניה, נקבע שהמקום יהיה שייך לגרמניה. אחרי מלחמת העולם הראשונה, בהסכמה עם צרפת מיולי 1919, הוחלט שהשליטה תעבור לבריטניה, שכללה אותו בדרום קמרון הבריטית, ויחד עם יתר המחוז הוא עבר לשליטת קמרון ב-1961.
בשנים שאחרי מלחמת ביאפרה, כשהיחסים בין המדינות היו טובים, הואצו השיחות על תוואי הגבול, והן הסתיימו בחתימה על הכרזת מאוראה ב-1975, שהגדירה את הגבול הימי בין קמרון לניגריה וקבעה שהריבונות על בקאסי תהיה של קמרון. עם זאת, מספר שבועות לאחר מכן הוכרזה הפיכה צבאית בניגריה ונשיאה יעקובו גואון הודח. מחליפו, מורטלה מוחמד סירב לאשרר את ההסכם. בתגובה, הודיע נשיא קמרון אהדג'ו שקמרון לא תדון עוד עם ניגריה בשום נושא בטרם מורטלה מוחמד יודח מראשות המדינה. במהלך שני העשורים הבאים, היחסים הפכו למתוחים יותר, ואף הגיעו לסף מלחמה ב-1981. במהלך שנות ה-90 התרחשו מספר עימותים צבאיים, כשצבא ניגריה ניסה לפלוש לבקאסי.
הכרעת בין הדין הבינלאומי בהאג
תחת שלטון נשיא קמרון, פול בייה, הגישה המדינה תביעה נגד ניגריה לבית הדין הבינלאומי ב-29 במרץ 1994. הדרישה של קמרון באזור בקאסי התבססה בעיקרה על ההסכם בין גרמניה לבריטניה ב-1913, וכן על סמך הכרזת מרואה. ניגריה, מצידה, טענה שחצי האי נשלט על ידי ראשי קלבר העתיקה, אשר העבירו את תמיכתם לניגריה לפני העצמאות. בנוסף, היא הוכיחה שבאזור נגבים מיסים לניגריה, שתושבי המקום משתמשים בדרכונים ניגריים וכן סימנים נוספים למעורבות הניגרית. ב-10 באוקטובר 2002 פסק בית הדין לטובת קמרון, וקבע כי על ניגריה לסגת מהאזור.
על אף המחאה הניגרית נגד ההחלטה, ולמרות התסיסה שנגרמה כתוצאה מכך, המשטר הניגרי בראשות אולוסגון אובסנג'ו ציית לפסיקה. ביוני 2006 נחתם הסכם בין המדינות שקבע כי על ניגריה להסיג את כוחותיה עד 4 באוגוסט 2008, וחייב את קמרון לשמור על זכויות אזרחי ניגריה שבמקום. ההסכם בוצע והשטח הועבר בדרכי שלום[1].
הוועדה המשותפת
בהתאם לבקשת שתי המדינות, הוקמה על ידי האו"ם ועדה משותפת ליישום החלטת בית הדין הבינלאומי. אחריות הוועדה כללה את הגדרת הגבול בין המדינות, הקלה על שיתוף הפעולה ביניהן, והגנה על זכויות התושבים בבקאסי[1]. הוועדה קיימה 38 התכנסויות עד 2015[2].
המאה ה-21
במהלך העשור השני של המאה ה-21, ניגריה וקמרון החלו לשתף פעולה במלחמה בארגון הטרור בוקו חראם. בתחילת פעילות הארגון, טען נשיא קמרון, פול בייה, כי מדובר ב"עניין פנימי בניגריה". עם זאת, מאז 2010, התרחבה פעילות הארגון לאזור ימת צ'אד, כולל צפון קמרון, ששימש כשטח גיוס לארגון וכמקום מפלט מארגוני הביטחון של ניגריה. בוקו חראם ביצעו מספר חטיפות בקמרון, לרבות חטיפת אזרחים זרים וכן את אשתו של סגן ראש ממשלת קמרון. בנוסף, הגעת פליטים מניגריה הפכה למשבר הומניטרי וביטחוני חמור, וכשההתקפות על קמרון עצמה התגברו, כ-170 אלף אזרחי קמרון איבדו את ביתם נכון ל-2017. בגבול, גדל היקף הגניבות, ולפי האו"ם, בין 2013 ל-2018 17 אלף חיות בקר, בשווי של 6 מיליון דולר, נגנבו ונמכרו בניגריה.
על אף התלונות מצד ניגריה על כך שקמרון לא נוקטת בפעולות מספקות נגד בוקו חראם, מאז 2014 הפעילה המדינה יד תקיפה יותר נגד הארגון, ופרסה קבוצת חיילים ראשונה בגבול ניגריה במאי. נראה היה ששתי המדינות עדיין חשדניות אחת כלפי השנייה, מה שמערער את התקשורת ביניהן. עם זאת, שיתוף הפעולה הביטחוני הצליח לשפר את היחסים הכלליים בין המדינות וראשיהן.
הוועידה לביטחון בגבול
ב-28 בפברואר 2012, באבוג'ה, נחתם הסכם להקמת ועדה משותפת בגבול, שמשימותיה כוללות פעולות נגד הטרור, הברחות נשק והגירה בלתי חוקית. הוועדה מתכנסת פעמיים בשנה.
כוח המשימה הרב–לאומי
בשנת 2014, קמרון הצטרפה לכוח המשימה הבינלאומי שהוקם על ידי ניגריה וכלל את מדינות ימת צ'אד ובנין. כוח המשימה שואף לשפר את שיתוף הפעולה האזורי בלוחמה בטרור, על ידי תיאום סיורים, מעקב בגבולות ושיתוף פעולה מודיעיני.
יחסים כלכליים
מאז 2015, לקמרון קונסוליה כללית בלאגוס ובקלאבר, ולניגריה קונסוליות בדואלה, בואאה ובגארואה. לפי נתוני ממשלת קמרון, כ-4 מיליון ניגרים חיים בקמרון.
הסכם הסחר הדו-צדדי מ-1963 עבר תיקונים ב-1982 וב-2014. למרות שחלק מהסחר לא רשמי ולא נספר, העריך הבנק העולמי שבשנת 2013 ניגריה ייצאה לקמרון סחורות בשווי 176 מיליון דולר (קוסמטיקה, פלסטיק, הנעלה וסחורות אחרות), לעומת ייצוא בגובה 64 מיליון מקמרון, שכלל אורז, מוצרים חקלאיים וסבון. עם זאת, פעולות בוקו חראם פגעו בסחר בין המדינות ושיבשו את נתיבי הסחר המסורתיים.
קישורים חיצוניים
- Akinkunmi Afeez Akinlabi, Impact of Boko Haram on Nigeria–Cameroon Relations, 2011–2015 2, African Journal of Terrorism and Insurgency Research, 2021, עמ' 99–112 doi: 10.31920/2732-5008/2021/v2n2a4
- Victor Bong Amaazee, The 'Igbo Scare' in the British Cameroons, c. 1945-61, The Journal of African History 31, 1990, עמ' 281–293 doi: 10.1017/S0021853700025044, JSTOR 182769
- Julius A. Amin, Cameroon's relations toward Nigeria: a foreign policy of pragmatism, Journal of Modern African Studies 58, 2020, עמ' 1–22 doi: 10.1017/S0022278X19000545
- Kelechi Johnmary Ani, Gabriel Tiobo Wose Kinge, Victor Ojakorotu, Nigeria-Cameroon Relations: Focus On Economic History and Border Diplomacy, Journal of African Foreign Affairs 5, Adonis & Abbey, 2018, עמ' 146-166 doi: 10.31920/2056-5658/2018/v5n2a8, JSTOR 158283743
- Godlove Bainkong, Cameroon, Nigeria Trans-Border Security - New Ways of Collaboration Mapped Out, Cameroon Tribune, 27-08-2021
- Richard Cornwell, Nigeria and Cameroon: Diplomacy in the Delta, African Security Review 15, 2006, עמ' 48-55 doi: 10.1080/10246029.2006.9627621
- Moki Edwin Kindzeka, Cameroon, Chad Deploy Troops to Fight Boko Haram, 26-05-2014
- Ndiva Kofele-Kale, Cameroon and Its Foreign Relations, African Affairs 80, עמ' 196-217 doi: 10.1093/oxfordjournals.afraf.a097305, JSTOR 721321
- Piet Konings, The Anglophone Cameroon-Nigeria Boundary: Opportunities and Conflicts, African Affairs 104, אוניברסיטת אוקספורד, 2005, עמ' 275-301 doi: 10.1093/afraf/adi004, JSTOR 3518445
- V. Lukong, The Cameroon-Nigeria Border Dispute. Management and Resolution, 1981-2011: Management and Resolution, 1981-2011, Langaa Research and Publishing Common Initiative Group, 2011, מסת"ב 978-9956-726-24-0
- Ndubuisi N. Nwokolo, Peace-building or structural violence? Deconstructing the aftermath of Nigeria/Cameroon boundary demarcation, African Security Review 29, 2020, עמ' 41-57 doi: 10.1080/10246029.2020.1734644
- Obasesem Okoi, Why Nations Fight: The Causes of the Nigeria–Cameroon Bakassi Peninsula Conflict, African Security 9, 2016, עמ' 42-65, JSTOR 48598917
- Nigeria: Our Neighbour, Our Partner, Presidency of the Republic of Cameroon, 2015
- Lukong Stella Shulika, Oluwaseun Tella (ע), Nigeria-Cameroon Relations: An Appraisal, Springer International, Springer, 2021, עמ' 101-112, מסת"ב 978-3-030-73374-2
- The Cameroon–Nigeria Mixed Commission, United Nations Office for West Africa and the Sahel, 09-07-2019
- Peter Walkenhorst, Technical Paper 7: Trade Patterns and Trade Networks in the Lake Chad Region, הבנק העולמי, 2021
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 The Cameroon-Nigeria Mixed Commission: A success in the resolution of boundary dispute, UNOWAS, 2019-07-09 (באנגלית)
- ^ Nigeria: Our Neighbour, Our Partner, Presidency of The Republic of Cameroon
